לפנינו משנה ג' בפרק ט' של מסכת בבא בתרא. נפתח ברקע ההלכתי הנחוץ להבנת דבריה, ובו שלושה כללים שכבר נתקלנו בהם בש"ס.
שלושה כללים מקדימים:
המשביח שדה חברו שלא ברשות: אדם שהשביח את שדה חברו ללא רשות - למשל שהתקין בו מערכת ממטרות - אין נפקא מינה אם סבר שזו חצרו שלו, ואף אין נפקא מינה אם עשה זאת מתוך רצון להרוויח. כיוון שבעל השדה מפיק תועלת מן המערכת, חייב הוא לשלם לכל הפחות את ההוצאות הישירות שנגרמו למשביח. אין משלמים לו על עבודתו, אך אם הוציא אלף על הממטרות והצנרת - יש להשיב לו סכום זה.
ולכלל זה תקרה: שיעור הערך שקיבל בעל השדה. אם ההנאה שהוא מפיק מן הממטרות עומדת על חמש מאות בלבד בעוד שהמערכת עלתה אלף - הרי זו השקעה גרועה, ובעל הקרקע ישלם חמש מאות בלבד, שכן אין הוא חייב לשלם יותר מכדי ההנאה שקיבל.
עבודה שברור שהבעלים חפץ בה, בלא קביעת מחיר: כאשר ברור לפועל שבעל השדה מעוניין בביצוע העבודה - מכוח מערכת היחסים ביניהם או מכוח דיון קודם - אלא שלא נקבע מחיר, מקבל הפועל את התעריף המקובל לפועלים. כאריס המקבל שליש מתנובת השדה, כך העושה מלאכת השדה בחרישה ובזריעה ללא הסכם מוקדם, נוטל את המחיר המקובל.
שותפים: שני שותפים בשדה, שהחלק האחד שייך לזה והחלק האחר לזה, ואחד מהם עושה את כל המלאכה בעצמו. יסודה של השותפות הוא באינטרס הכלכלי, ולפיכך כאשר שותף אחד עושה את העבודה עבור חברו, ודאי שהוא עושה זאת מתוך אינטרס כלכלי אישי. משום כך, בחלקו שלו נוטל את כל הרווחים, ובחלקו של השותף נוטל את אותם רווחים שהיו מגיעים לכל אריס אחר, כשכר הפועלים המקובל בשוק.
אחים שירשו - שותפות שאינה מרצון:
משנתנו עוסקת באחים שירשו את אביהם, ולפיכך הם שותפים בנכסים. אלא ששותפות זו לא נוצרה מתוך מניע כלכלי - לא נכנסו לעסק במשותף, אלא אחים הם. לפיכך פותחת המשנה בהנחת יסוד: מכיוון שאחים הם, דואגים הם זה לזה ופועלים איש לטובת רעהו.
ובלשון המשנה: "הניח בנים גדולים וקטנים, השביחו גדולים את הנחלה - השביחו לאמצע". הנפטר הותיר אחריו ארבעה בנים, שניים גדולים ושניים קטנים, והאחים הגדולים נטלו כסף מקופת המשפחה והתקינו בשדה מערכת ממטרות. כולם נהנים מכך, שהרי המערכת פועלת בשדה המשותף. על כן ההשבחה "לאמצע" - כולם נוטלים בה שווה בשווה, שההנחה היא שהאחים הגדולים פעלו אף לטובת הקטנים.
יש להעיר כי אין זה המצב כאשר האחים עשו בפועל עבודה גופנית ולא הסתפקו בהוצאת ממון. במקרה כזה מקבלים הם שכר על עבודתם כדין שותף, לכל הפחות כשכר המקובל לאריס, והשאר מתחלק בין כולם.
הצהרה בפני בית דין:
כל זאת בהנחה שהאחים פועלים לטובת הכלל. אך אם הבהירו שהם פועלים למען האינטרס הכלכלי של עצמם - כגון שבאו לבית דין ואמרו: יש לנו שני אחים קטנים, ואף שהם יורשים עמנו אין הם עושים מאומה; אין אנו מניחים לשדה או לפרדס לעמוד שומם, שכן הדבר מזיק לו, ולפיכך נעבד אותו בעצמנו ונקבל את כל תוצרת העונה תמורת עבודתנו - במקרה כזה קובעת המשנה: "אם אמרו: ראו מה שהניח לנו אבא, הרי אנו עושין ואוכלין - השביחו לעצמן". הרווח שנצבר שייך להם, שכן הם עשו את כל העבודה והבהירו שאין היא נעשית למען אחיהם אלא למען עצמם.
ואולם האחים הקטנים רשאים למחות, ואז לא ייקבע הדין כך. הטעם שהדברים נאמרים דווקא בפני בית דין הוא שבית הדין מעמיד אפוטרופוס נאמן על הקטנים, לדאוג לענייניהם. בפרדס שאם לא יטופל וייגזם יינזקו עציו, הדבר לטובת הקטנים ואינם מפסידים מאומה, ולפיכך רשאים הגדולים ליטול את רווחיהם. אך אם ירשו מכרה זהב, והאחים הגדולים מדלדלים את משאבי הקטנים - ודאי שימחו, ומחאה זו מועילה. וכל עוד אין מוחה, זכותם של האחים לומר: אנו עושים את כל העבודה ואנו נוטלים את כל הרווחים.
נמצא מכאן, שאם כל האחים גדולים ואין ביניהם קטן, ושניים מהם מבקשים לעבוד ושניים אינם מבקשים - די בכך שיצהירו בפני אחיהם ובפני שני עדים: אנו עושים את העבודה ואנו נוטלים את הרווח. משאין האחים האחרים מתנגדים, אין צורך בבית דין ממש, אלא בהצהרה זו בפני עדים בלבד.
וכן באחיות:
המשנה מוסיפה שאותו דין נוהג גם כאשר היורשות אחיות. אם אחת מהן השביחה, מניחים שעשתה כן לטובתה ולטובת אחיותיה; ואם הצהירה שעשתה זאת לעצמה בלבד, הרי כדין האחים - הרווח שלה. הטעם שהוצרכה המשנה להשמיענו זאת, שהיה מקום לחשוב שמניעיה של אישה בעבודתה שונים, ושמא היא עושה כן כדי למשוך בעל חדש ולהראות עצמה עובדת חרוצה. באה המשנה ולימדה שאין הבדל בין אחים לאחיות היורשים.
ואולם המקרה שבחרה המשנה חריג הוא: היורשת היא אישה היורשת מבעלה. אין הכרח דווקא במקרה זה, אך כך נקטה המשנה. בדרך כלל אין האישה יורשת את בעלה כלל, ואולם ייתכן מצב שבו האלמנה יורשת אותו משום שאינה אלמנתו בלבד אלא אף קרובת משפחתו - אחייניתו. כיצד? ראובן ושמעון אחים, ולשמעון שלוש בנות. ראובן נושא אחת מהן, היא אחייניתו, ואין לו ילדים. משנפטר ראובן, עוברת ירושתו לאחיו שמעון; ואם אין שמעון בחיים, עוברת לצאצאיו - בנותיו, שהן האלמנה ואחיותיה. זהו המקרה שבמשנתנו.
ובלשון המשנה: "וכן האישה שהשביחה את הנחלה - השביחה לאמצע" - הרווחים שהפיקה מן הנכס שירשה שייכים לכולן, שמניחים שפעלה לא לטובתה בלבד אלא אף לטובת אחיותיה. אך רשאית היא להופיע בפני בית דין ולומר שאין היא עושה כן אלא לרווחה האישי, והדבר מחייב, שכן היא פועלת במסגרת זכויותיה.
"אם אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי, הרי אני עושה ואוכלת - השביחה לעצמה" - אעשה את כל העבודה להשבחת השדות, ואטול את כל הרווחים שיצמחו ממנה. במקרה זה היא הנוטלת את הרווח, מפני שהיא שעשתה את העבודה והצהירה על כך בפני בית דין, ואחיותיה לא התנגדו, וכן לא התנגדו אפוטרופסיהן ובית הדין. הצהרתה מחייבת, ותיהנה מן הרווחים כולם לעצמה.
לסיכום: משנתנו קובעת כי אחים ואחיות שירשו, שותפותם אינה נובעת ממניע כלכלי, ולפיכך חזקה עליהם שפעלו לטובת הכלל - וההשבחה "לאמצע". ואולם המצהיר בפני בית דין שהוא עושה ואוכל לעצמו, ואין מוחה בידו - השביח לעצמו, ובכללם אף אישה שירשה מבעלה.