אנו פותחים בפרק השלישי של מסכת בבא בתרא, הידוע בשם 'חזקת הבתים'. הפרק עוסק בעקרון החזקה - מונח שאינו קל לתרגום. באופן כללי ניתן לתרגמו כ'סטטוס קוו', אך לצורך החלק הראשון של הפרק, התרגום המתאים ביותר הוא 'חזקת בעלות'.
חזקה במטלטלין:
כאשר שני בעלי דין עומדים בבית הדין ומתווכחים למי שייך עט, הכלל הוא "המוציא מחבירו עליו הראיה" - הבא להוציא את העט מיד חברו, עליו להביא ראיה שהעט שלו. משמעות הדבר היא שיש כאן צד המוחזק כבעלים: הוא נקרא 'מוחזק', וחזקת בעלות זו נקראת 'חזקה'.
ומיהו המוחזק בעט? זהו האדם שהעט מצוי בידיו עתה, שהרי טענתו: "העט שלי, והראיה שאני מחזיק בו; ואם העט שלך, מה הוא עושה בידיי?" ואילו הטוען כנגדו, המבקש להוציאו מידיו, ייאלץ לומר: "העט שלי מצוי בידיך משום שגנבת אותו, והראיה - שני עדים ראו אותך נוטלו". עליו להביא ראיה שזהו עט גנוב, ועד שיביאנה, החזקה היא שהאוחז בעט הוא בעליו החוקי. כך נוהגת ההלכה במטלטלין.
חזקה בקרקעות:
בנכסי דלא ניידי הכללים שונים לגמרי. אין דרך לתפוס חווה בידיים; המחזיק בה הוא היושב בה ומנהל בה את ענייני החקלאות. וכאשר שניים באים לבית הדין וכל אחד טוען "החווה שלי", אין בית הדין יכול לשאול מי תופס בה כעת. אמנם יש מי שיושב בה עתה ומתפקד בה כחקלאי, אך כנגדו עומד ה'מרא קמא'. מונח זה, שפירושו המילולי הבעלים הראשון או הבעלים הקודם, כדאי להכירו: כוונתו לאדם שידוע לנו בוודאות כי בשלב מסוים היה בעליה המאומת והקבוע של החווה.
המרא קמא יכול לטעון: "זו חוותי, ואתה פולש אליה". והמחזיק הנוכחי, הדייר או החקלאי היושב בה, אינו יכול להשיב "אם החווה שלך, מה היא עושה מתחת לרגליי?" - שכן התשובה בצידה: רגליך נכנסו ופלשו לחוותי. עצם ההחזקה בקרקע בתפיסה פיזית ובישיבה בה אינה מעידה על בעלות, שהרי ייתכן שנכנס ופלש לתוכה בשעה שהבעלים לא היה בסביבה.
לפיכך הכלל הוא שבעליה המוחזק של שדה, ושל כל קרקע, הוא הבעלים המקורי, המרא קמא. ואם המחזיק היושב בה כעת טוען "עתה היא שלי", עליו להביא ראיה. ומהי הראיה? שטר הקנייה - החוזה המוכיח שקנה את הקרקע. ואם אין הוא יכול להציגו, יאמר לו בית הדין: "אתה פולש לשדה זה; אם אכן הוא שלך, היכן הראיה? היכן שטרך?" - שהרי לכל אדם יש שטר. משום כך רואה בית הדין את המרא קמא כמוחזק, ולא את המחזיק היושב בקרקע, שהוא בגדר פולש.
עד מתי נדרש המחזיק לשמור את שטרו?
אין הדבר נמשך לעולם. בשלב מסוים ישיב המחזיק על השאלה היכן שטר הקנייה: "על מה אתם מדברים? הדבר אירע לפני שנים רבות, והשטר אבד. אין לצפות ממני לשומרו בהישג יד לנצח; הזמן חלף, אינני יודע היכן הוא, ואין בכך כדי לומר שהשדה אינו שלי". והאם טענה זו תעמוד? חז"ל אומרים שהיא עומדת, אך רק לאחר שעבר די זמן. משעבר די זמן, סביר לומר: "איבדתי את השטר משום שחלף זמן רב מדי ולא שמרתיו בקפידה, ואין לצפות ממני לשומרו לנצח".
נושא המשנה הראשונה שלנו הוא אפוא כמה זמן צריך לעבור. שכן משעבר די זמן, והמחזיק טוען "איבדתי את שטרי", הוא פונה אל המרא קמא ואומר: "אם אכן זו שדך, היכן היית כל השנים הללו? כיצד לא באת קודם?" זהו השקלא וטריא שבין הצדדים: בשנים הראשונות, כשהמרא קמא תובע בחזרה את השדה, את הנכס או את הבית, על המחזיק להוכיח שהנכס שלו מכוח שטר קניין; אך משעבר די זמן, מתהפך המצב, והמחזיק אומר: "איני יודע עוד היכן שטרי, אבד ממני; אך היכן היית כל השנים הללו, ומדוע לא מחית קודם? בוודאי ידעת היטב שמכרת לי אותו בעבר".
שני תנאים לביסוס חזקה בקרקע:
שהות ממושכת ללא מחאה: על המחזיק לשהות בנכס די זמן מבלי שהמרא קמא יתלונן, יביע חשש או ימחה על נוכחותו - בין במישרין אליו, בין בבית הדין ובין בפני צד שלישי, שהרי אז תגיע השמועה לאוזני המחזיק: "מערערים על בעלותי, ראוי שאשמור את שטרי במקום בטוח כדי להיאבק על כך בבית הדין".
ידיעת המרא קמא: על המרא קמא להיות מודע לכך שהמחזיק פולש לנכסו, כדי שתעמוד לו האפשרות למחות. אם ישיב המרא קמא לשאלת "היכן היית כל השנים הללו": "שהיתי שש שנים במלחמה בארץ רחוקה, ומן הסתם לא היה לי מושג שאתה פולש לשדי; שבתי ומצאתיך כאן" - זו תגובה סבירה, שכן לא היה בידו למחות מפני שלא היה בסביבה ולא ידע שיש פולש.
המשנה השנייה של הפרק תדון בגדרי הידיעה והאפשרות למחות מצד המרא קמא. ואילו המשנה הראשונה עוסקת בשאלה כמה זמן יכול המחזיק לשבת בנכס עד שאין לצפות ממנו עוד לשמור את השטר המוכיח שקנהו.
נכסים המניבים תועלת בכל השנה כולה:
"חזקת הבתים" - ביסוס חזקת בעלות על בית. אנשים גרים בבית שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה ומשלמים שכר דירה בכל יום, וזוהי התועלת שבמגורים בו.
"והבורות והשיחין והמערות" - מאגרים לאגירת מים: הבור עגול, השיח ארוך וצר כתעלה, והמערה מעין מרובע מקורה בגג. שואבים מהם מים לאורך כל השנה.
"והשובכות" - שובכים שבהם מגדלים יונים ותורים, והשימוש בהם נמשך כל השנה: לדשן, לבעלי החיים ולביצים.
"והמרחצאות" - בתי מרחץ, בין ציבוריים המושכרים לאחרים ובין פרטיים; בכל יום מתרחצים בהם.
"ובית הבדים" - מכבש זיתים.
"ובית השלחין" - שדה מושקה, שיש לו מקור מים כמעיין או מערכת השקיה, ולפיכך אפשר לגדל בו לאורך כל השנה. לעומתו יידון בהמשך בית הבעל, הנסמך על מי גשמים.
"והעבדים" - עבדים, העובדים ומייצרים בכל יום.
לכאורה יש לתמוה על בית הבד: מדוע ייחשב לנכס שבשימוש כל השנה? הרי בדרך כלל, משתם מסיק הזיתים - שהוא פעם אחת בשנה בקיץ - כובשים הכול ומקבלים את שמן הזית, ובמחצית השנייה של השנה עומד המכבש שומם.
חלק מן התשובה הוא שמסיבות כלכליות ממתינים בעלי הזיתים ושומרים את פירותיהם כדי לסוחטם במועד מאוחר יותר בזול, או כדי לשכור מכבש של אחר, ונמצא השימוש רב יותר. נוסף על כך, המכבשים שימשו גם לחומרים אחרים: מלבד שמן זית סוחטים בהם שמן אגוזים ושמן שומשום, והאגוזים והזרעים יכולים לעמוד על המדף כל השנה, כך שהשימוש בהם נמשך לאורך השנה כולה. לפיכך בתי הבד מושכרים ונמצאים בשימוש בכל עת. לעומת זאת הגת אינה נזכרת כאן, שכן דריכת הענבים ואיסוף היין היא פעילות של פעם בשנה.
מעמדם המיוחד של העבדים:
העבדים אינם קרקע ואינם מטלטלין ממש, אלא מעמדם באמצע. בהקשרים רבים, מכוח דרשות הכתובים, יש היקש המקיש עבדים לקרקעות, ואף דרך קניינם דומה לקניית שדה ולא לקניית חפץ מיטלטל כמתכת. אלא שהעניין כאן שונה: מכיוון שהעבדים זזים בכוחות עצמם, אין הטענה "מה רכושך עושה ברשותי" קבילה לגביהם, שהרי אפשר להשיב: "העבד שלי מתחבא במרתפך, וכך הגיע לרשותך".
כל דבר הזז מעצמו נכלל במעמד זה, והמונח הטכני לכך הוא 'גודרות', כלומר עדרים - שכן דין זה חל על עדר כבשים כשם שהוא חל על עבד. דברים אלו נעים ממקום למקום, ולפיכך יש הסבר אפשרי לנוכחותם בידי המחזיק: הדבורים עפו מרשות לרשות והקימו כוורת בשטחו של אחר, ואין הן נעשות שלו משום כך. וכן בעבד: עצם היותו מצוי פיזית ברשות זולתו אינו מוציאו מבעלות בעליו, שהרי ייתכן שרץ לשם מעצמו.
מטעם זה קניין עבדים נעשה בדרך כלל בשטר. יש שטר מכר, ולפיכך מצופה מן הקונה להחזיק בשטר המאשר את המכירה ומוכיח שהעבד שלו. והעבדים עובדים ומייצרים בכל יום, ולכן חזקתם היא שלוש שנים של שימוש יומיומי.
נמצא שכל נכס המספק ערך לאורך כל השנה - ובכלל זה נדל"ן מסחרי, חנות המושכרת לאחרים או מקום המשמש לייצור - כדי לבסס בו חזקה ולהיעשות הבעלים המוחזק, נדרשים בו שלוש שנים של שימוש, נוכחות וניצול המשאב. הכוונה לשלוש שנים מלאות מיום ליום, מי"ז בחשוון עד י"ז בחשוון, שלוש שנים בלוח השנה; וזאת משום שהשימוש בנכסים אלו הוא בכל יום ויום, באופן קבוע לאורך השנה.
בית הבעל - שדה הנסמך על מי גשמים:
שדה שאינו מושקה ונסמך על מי הגשמים בלבד מצמיח יבול בכל שנה, אך לא לאורך כל השנה, שכן משפוסקים הגשמים הוא מתייבש. גם בו נדרשות שלוש שנים לביסוס חזקה ולהיעשות מוחזק בקרקע, אך אין אלו שלוש שנים מלאות מיום ליום. כמה, אם כן, נדרש?
שיטת רבי ישמעאל:
רבי ישמעאל אומר שדי בשלוש שנות לוח שאינן מלאות: שימוש בשדה בשלושת החודשים האחרונים של השנה הראשונה, כל השנה השנייה, ושלושת החודשים הראשונים של השנה השלישית. באופן זה מפיק המחזיק שלושה יבולים נפרדים, והם שלושת היבולים הנדרשים לקביעת חזקה. מדובר ביבול תבואה רגיל או ביבול קטניות, יבול ראוי לכל דבר, שגידולו אורך שלושה חודשים. שאר הזמן - ראשיתה של השנה הראשונה וסופה של השנה השלישית - אינו משמעותי, שהרי ממילא לא השתמש בשדה באותם חודשים, ואין סיבה להניח שהבעלים יבוא וימחה דווקא עתה.
שיטת רבי עקיבא:
רבי עקיבא מקל יותר: אף חודש אחד די בו - החודש האחרון של השנה הראשונה, כל השנה השנייה והחודש האחרון של השנה השלישית, שהם ארבעה עשר חודשים בסך הכול. הטעם: אין המחזיק חייב לגדל בשנה הראשונה ובשלישית יבול גדול ורגיל הגדל שלושה חודשים, כתבואה, חיטה או שעורה, אלא רשאי לגדל יבול הצומח במהירות, כירקות או כעשב חיטה המשמש מספוא להאכלת בהמות. בחודש אחד צומח עשב החיטה וניתן לקוצרו, ושוב נחשב הדבר כאילו השתמש בשדה שלוש פעמים ואיש לא התלונן, ומכאן ואילך עובר נטל ההוכחה לצד שכנגד. שהרי המרא קמא, בראותו את המחזיק קוצר בשדהו בפעם השלישית, היה מוחה אילו היה השדה שלו באמת.
חזקה בשדה אילן:
רבי ישמעאל מרחיק לכת אף יותר. "במה דברים אמורים" - בשדה הלבן, שדה פתוח שמגדלים בו על פני הקרקע תבואה וכיוצא בה. "אבל בשדה אילן", מטע שיש בו עצים, ייתכן שכל החזקה תתרחש בשנה קלנדרית אחת, שכן יש בו שלושה יבולים ושלושה אסיפים נפרדים.
"אם כנס את תבואתו" - המחזיק הכניס את בציר הענבים שלו; "תבואתו" כאן היא בציר הענבים, וכשימוש זה מצינו בכתובים, כגון בספר דברים בדיני כלאי הכרם, שהענבים נקראים שם "תבואת הכרם". "ומסק את זיתיו" - מסק את זיתיו. "וכנס את קיצו" - אסף את תאניו.
שלושה אסיפים נפרדים נעשו במטע, ובכל שלוש הפעמים לא הוציא המרא קמא הגה. על כן אומר רבי ישמעאל: "הרי אלו שלוש שנים" - מבחינה הלכתית שקול הדבר לשלוש שנים קלנדריות, שהרי שלוש פעמים עבר המחזיק את תהליך האסיף, ושלוש פעמים לא הועלתה כל תלונה או התנגדות מצד המרא קמא. לדעתו יכול הדייר הנוכחי לטעון: "סברתי שאיש אינו מתלונן ושהכול כשורה, ולפיכך איבדתי את שטרי".
להלכה:
אין הלכה כרבי ישמעאל ואף לא כרבי עקיבא, אלא כחכמים, הדוחים שיטות אלו לחלוטין. לשם פשטות הדברים קבעו כי נדרשות שלוש שנים קלנדריות שלמות באופן גורף - לכל סוגי השדות ולכל סוגי המקרקעין, בין שהם בשימוש לאורך כל השנה ובין שהם בשימוש בחלקה בלבד. במלאת שלוש שנים בדיוק מיום כניסת המחזיק לנכס, נעשה הוא המוחזק, ונטל ההוכחה עובר אל המרא קמא, שיסביר מדוע לא מחה קודם לכן.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על מושג החזקה: במטלטלין המוחזק הוא האוחז בחפץ, ואילו בקרקע המוחזק הוא המרא קמא, והיושב בה נדרש להציג שטר קנייה. ראינו כי לאחר שעבר די זמן מתהפך נטל ההוכחה, ולשם כך נדרשים שני תנאים - שהות ללא מחאה וידיעת המרא קמא. למדנו את רשימת הנכסים המניבים תועלת בכל השנה: בתים, בורות שיחין ומערות, שובכות, מרחצאות, בית הבדים, בית השלחין ועבדים, שבהם החזקה היא שלוש שנים מלאות מיום ליום; ואת מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא בשדה הבעל ובשדה האילן, שנדחתה מפני דעת חכמים המצריכים שלוש שנים קלנדריות שלמות בכל סוגי המקרקעין.
בחלק הבא נעסוק במשנה השנייה, בגדרי ידיעתו של המרא קמא ובאפשרות המחאה העומדת לו.