אנו פותחים כעת בפרק השני של מסכת בבא בתרא, ועניינו הרחקת נזיקין: הרחקת תופעות ופעולות שאדם עושה ברשותו שלו, ואף על פי כן הן עלולות להזיק לרכוש שכנו. יסוד הדברים נעוץ בעיקרון "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" - דרכה של תורה היא דרך נועם ונתיבות של שלום, ומכאן למדו רבים שאין אדם רשאי לעשות מעשים אף בתוך שלו כאשר הם גורמים נזק לשכנו. משנה א' דנה במספר מקרים, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו.
"לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו":
אין אדם רשאי לחפור בור לאגירת מים בשטחו סמוך לבורו של חברו. הטעם: כאשר החלל שבקרקע ממוקם קרוב מדי לחללו של חברו, נחלשים כתלי בורו של השכן, נוצרים בהם סדקים, והם עלולים להתמוטט או להזליף מים. לפיכך מוטלת חובת הרחקה. דין זה אינו מוגבל לחפירת בור בלבד, אלא חל אף על:
"ולא שיח" - חפירה מוארכת בקרקע.
"ולא מערה" - חלל מקורה לאגירת מים.
"ולא אמת המים" - תעלת השקיה.
"ולא נברכת כובסין" - בריכה מלבנית בקרקע לאיסוף מים, המשמשת לכביסה ולניקוי בגדים.
בכל אלו קובעת המשנה: "אלא אם כן הרחיק מכותל חברו שלושה טפחים וסד בסיד" - שתי חובות מוטלות על החופר: להרחיק שלושה טפחים מכותל בורו של חברו, ואף לטייח בסיד את דפנות החפירה מבפנים.
מהי עיקר הבעיה שבחפירה זו?
יש אומרים כי עצם החפירה בסמוך לבור מחלישה את הכתלים שסביב בורו של חברו, וגורמת לדליפה ולהתמוטטות.
ויש אומרים כי הבעיה היא נזק המים: הלחות המפעפעת מן הבור מתפשטת, מעלה עובש, ומחלישה ומסכנת את בורו של חברו.
נפקות מעשית יש בין השיטות. לשיטת התוספות, שהחשש הוא נזק מים, חלל בקרקע שאין בו מים כלל, המשמש לאחסון בעלמא, לא תהא בו בעיה זו. מכל מקום, למעשה נאמרו שתי החובות יחד: ההרחקה והסיוד. כאשר אין מים בחפירה, מובן שאין צורך בסיד; אך אף למי שסבור שאין הבעיה בנזק המים כשלעצמו, נדרש הסיוד, שכן בלעדיו ידלפו המים ויחלישו את כתלי בורו של חברו.
שיעור ההרחקה טעון ביאור: בבור שבקרקע, מהם "כתליו"? הלוא אין שם אלא אדמה. לפיכך קבעו חז"ל כי שלושת הטפחים של אדמה המקיפים את החלל הם הנקראים כותל הבור. נמצא שההרחקה של שלושה טפחים נמדדת מקצה הכותל, כלומר שלושה טפחים נוספים מעבר לחלל עצמו. בסך הכול על החופר להרחיק את חלל בורו שישה טפחים מחלל בורו של חברו. ודין זה שווה בבור, בשיח, במערה, באמת המים ובנברכת הכובסין.
הרחקת חומרים המזיקים בחום ובאכילה:
המקרה הבא עוסק לא בבור שבקרקע, אלא בכותל שמעל פני הקרקע, כגון מבנה שבנה השכן. אף כאן, אף שהאדם משתמש בשטחו שלו, אם יעמיד את חומריו סמוך לכותל חברו יגרום לו נזק. המשנה מונה חומרים המזיקים בחום או באכילה וקורוזיה: "מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים":
"הגפת" - פסולת הענבים הנותרת לאחר סחיטתם ליין. כאשר חומר אורגני נערם ומתחיל להירקב, כדרך ערימת קומפוסט, הוא מתחמם והולך ועשוי להגיע לחום של חמישים ושישים מעלות צלזיוס, וחום זה מזיק לכותל השכן.
"הזבל" - הדין שווה. תהליך הפירוק הוא תגובה הפולטת חום, וניתן לחוש בכך אף בשקית אשפה ביתית שהונחה בה פסולת מזון: למחרת חמים תכולתה. אף כאן החשש הוא ייצור חום רב המזיק לכותל.
"המלח" - אין המלח פולט חום, אך הוא חומר מאכל הגורם לחלודה ולחמצון, ולפיכך אין להניחו סמוך לכותל חברו.
"הסיד" - סיד טרי הוא חם, וגם צורב ומאכל ביותר. אין מדובר בטיח יבש, אלא בסיד חם שהחום שבו עלול להזיק לכותל.
"הסלעים" - הברטנורא, כדרכו של רש"י, מפרש שאלו סלעים שיוצאת מהם אש, כאבני צור, שבהכאתן זו בזו ניתזים ניצוצות. הרמב"ן מפרש שמדובר בסלעים שיש בהם עפרת ברזל, המעלים חלודה המתפשטת ומאכלת את כותל השכן.
בכל אלו נאמר: להרחיק "מכותלו של חברו שלושה טפחים" - כשלושים סנטימטרים - "וסד בסיד". כאן יש לפרש את וי"ו החיבור במשמעות 'או': או שירחיק שלושה טפחים כדי שלא יזיק החום לכותל, או שיסייד את כותל חברו בטיח שיגן עליו מפני החום הנפלט מן החומר המתפרק. אמנם בשורה הקודמת התפרשה "וסד בסיד" כתוספת, ולכן צורת הלשון כאן מעוררת קושי; ואכן ישנן גרסאות שבהן נכתב במפורש "או סד בסיד", וגרסה זו מיושבת יותר עם הביאור.
פעולות המערערות את יסודות הכותל:
המקרה הבא עוסק אף הוא בכותל שמעל פני הקרקע, כגון דופן אסם, סככה או בית, אלא שכאן מדובר בפעולות המרפות את הקרקע ומערערות את יסודות הכותל:
"מרחיקין את הזרעים" - הנטיעה סמוך לכותל גורמת לשורשים להכות בקרקע ולרפותה, והאדמה מערערת את יסודות הכותל.
"ואת המחרשה" - חרישה סמוכה מרפה את הקרקע ומזעזעת אותה, ובכך מערערת את יסודות הבית ומזיקה לכותל.
"ואת מי רגלים" - כאשר הכותל בנוי מלבני חימר מיובש, מגע השתן ממוסס את החימר. אמנם אם בנוי הכותל אבנים ללא טיט, אין הוא מתפורר ואין צורך בהרחקה כלל.
שיעור ההרחקה בכל אלו: "מן הכותל שלושה טפחים", כשלושים סנטימטרים מכותל חברו.
הרחקת הריחיים והתנור:
המקרה האחרון עוסק בפעולות שיש בהן זעזוע וחום. הטוחן ביד משתמש בשתי אבנים המונחות זו על גבי זו, והמשנה מכנה אותן הרכב והשכב (וכבר שנינו בסוף בבא מציעא בעניין "הרכב והריחיים", וה"ריחיים" שם היא ה"שכב" כאן). פני האבנים מחוספסים מאוד, והחיכוך ביניהן רב: אדם שופך את הגרעינים בין שתי האבנים ומסובב את העליונה, היא הרכב, והגרעינים נטחנים לקמח. אבנים אלו כבדות, והזעזועים הנוצרים מסיבובן מרעידים את הקרקע ומערערים את יציבות כותלי השכן, ולפיכך יש להרחיק.
וזו לשון המשנה: "ומרחיק את הריחיים שלושה מן השכב, שהן ארבעה מן הרכב" - הרחקת שלושה טפחים, כדי שלא יזיקו הרעידות לכותל. הטעם לשני השיעורים: האבן התחתונה רחבה מעט מן העליונה, ובשפה זו נאסף הקמח. נמצא ששני השיעורים אחד הם: שלושה טפחים מאבן השכב התחתונה הם בדיוק ארבעה טפחים מאבן הרכב העליונה, השקועה יותר.
ובדומה לכך "ואת התנור". תנורי חז"ל היו חרוטיים בצורתם - רחבים מלמטה וצרים מלמעלה, כמעין כבשן קטן שהחום יוצא מפתחו העליון. עוד היו מושיבים אותם על בסיסי חרס, כמבואר במסכת כלים, שאף הם היו טרפזיים: רחבים למטה וצרים למעלה. בסיס זה נועד למנוע את קירור הקרקע הפוגם בפעולת התנור, ולכן הושבה האש על מעמד החרס. מכיוון שהבסיס נכנס פנימה בזווית, השיעור נמדד בשני אופנים: "שלושה מן הכליא" - שלושה טפחים מן החלק התחתון של הבסיס, "שהן ארבעה מן השפה" - שהם ארבעה טפחים מן החלק העליון של הבסיס, השקוע מעט פנימה. ובכל אלו הטעם אחד: שלא יזיק החום לכותל השכן.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבעה מקרים של הרחקת נזיקין: חפירת בור, שיח, מערה, אמת המים ונברכת כובסין בסמוך לבור חברו - הרחקת שלושה טפחים מן הכותל וסיוד בסיד; הרחקת גפת, זבל, מלח, סיד וסלעים מכותל חברו מפני החום והאכילה - שלושה טפחים או סיוד הכותל; הרחקת זרעים, מחרשה ומי רגלים המערערים את יסודות הכותל - שלושה טפחים; והרחקת הריחיים והתנור מפני הזעזוע והחום - שלושה מן השכב שהם ארבעה מן הרכב, ושלושה מן הכליא שהם ארבעה מן השפה. יסוד כולם אחד: אף העושה בתוך שלו מצווה לשמור על שלום שכנו, כדרכה של תורה שכל נתיבותיה שלום.