בבא בתרא, פרק י', משנה ב'. משנה זו כוללת שורה של הלכות בענייני שטרות. ההלכה הראשונה ממשיכה את עניינה של המשנה הקודמת: ההבדלים שבין גט מקושר לגט פשוט.
מספר העדים בגט פשוט ובגט מקושר:
"גט פשוט עדיו בשנים" - בשטר רגיל די בשני עדים החתומים עליו.
"ומקושר בשלושה" - בגט מקושר נדרשים שלושה חותמים לכל הפחות. ביסוד הדבר עומד הכלל של חותם אחד לכל קיפול שבשטר, וכשיש עשרה קיפולים נדרשים עשרה חותמים; שלושה הם המינימום.
"פשוט שכתב בו עד אחד, ומקושר שכתב בו שני עדים - שניהם פסולין" - בשני המקרים הללו השטר פסול לחלוטין. שעד אחד אינו מספיק מובן מאליו, אך החידוש האמיתי הוא במקושר שיש בו שני עדים: מדאורייתא היה זה שטר כשר, ואף על פי כן, כיוון שחכמים קבעו שבמקושר נדרשים שלושה לכל הפחות, כוחם גובר והם פוסלים את השטר.
סתירה בין הסכומים שבשטר:
מכאן עוברת המשנה לדון בסתירות בנוסח השטר. "כתב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרין" - שטר הלוואה שנכתב בו כי ההלוואה עומדת על מאה זוז, שהם עשרים סלעים. והרי סלע שווה בדרך כלל ארבעה זוזים, ולפי זה מאה זוז הם עשרים וחמישה סלעים, ואילו עשרים סלעים אינם אלא שמונים זוז. אם כן, מהו הסכום המחייב? קובעת המשנה: "אינו אלא עשרין" - המלווה גובה את הסכום הנמוך בלבד, עשרים הסלעים, שהם שמונים זוז.
ראוי להתעכב כאן על נקודה חשובה: זהו מצב שבו ניתן ליישב את שני התיאורים זה עם זה. ייתכן שמדובר בזוזים באיכות נמוכה, שכן המטבעות היו עשויים כסף ונשחקו עם הזמן; וכאשר נשחק מן הכסף, או שנמחקה החותמת שבה הוטבע המטבע והוא נעשה פחות מקובל בחנויות, יורד ערכו בפועל. לפיכך סביר לומר שעשרים סלעים רגילים שווים מאה זוזים שחוקים ופחותי איכות.
ובדומה לכך: "זוזין מאה דאינון תלתין סלעין" - נכתב בשטר מאה זוז שהם שלושים סלעים. גם כאן, מאה זוז אמורים להיות עשרים וחמישה סלעים, ושלושים סלעים הם בדרך כלל מאה ועשרים זוז; אלא שייתכן שמדובר בסלעים שחוקים ופחותי איכות. ולכן "אינו אלא מנה" - "מנה" היינו מאה זוז, מאה דינרים. זהו הכלל בכל המקרים הללו: המלווה גובה את הפחות שבשני הסכומים.
שטר שנמחק בו מניין המטבעות:
"כסף זוזין דאינון ונמחק" - נכתב בשטר מטבעות כסף במספר של, והמספר עצמו נמחק, ואין לדעת כמה מטבעות הולוו. "אין פחות משנים" - שהרי נכתב "זוזין" בלשון רבים, ומינימום לשון רבים הוא שניים, וזה כל שיכול המלווה לגבות.
"כסף סלעים דאינון ונמחק" - נכתב סלעי כסף, שהם מטבעות גדולים יותר, ומניינם נמחק. אף כאן "אין פחות משנים", שכן "סלעים" לשון רבים.
"דרכונות דאינון ונמחק" - דרכונות הם מטבעות זהב פרסיים יקרי ערך, הנזכרים בפסוקים שבספר עזרא, וכבר עמדנו עליהם במסכת סוכה. אף שמדובר במטבעות גדולים מאוד, ההלכה אחת היא: "אין פחות משתים" - גובה שניים, שהרי זו לשון רבים.
סתירה בין ראש השטר לגופו:
"כתב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים, מלמעלה מאתים ומלמטה מנה" - כאן מדובר בסתירה שאין ליישבה, בשונה מן המקרים הקודמים שבהם ניתן היה לתלות בזוזים או בסלעים פחותי איכות. בפתיחת השטר נכתב, למשל, שראובן מבקש ללוות מנה משמעון, ואילו בהמשך, בגוף השטר המפרט מה והיכן וכיצד יוחזר החוב, נכתב מאתיים; או להיפך: בפתיחה מאתיים ובפירוט מנה.
במקרה זה אין הולכים אחר הפחות שבשניים, אלא מניחים שהאזכור השני הוא שבא למסור את הפרטים במדויק, ואילו הראשון הוא המוטעה. ולכן "הכל הולך אחר התחתון" - הולכים אחר האזכור המופיע למטה. ואין הכוונה לדבר שנכתב ממש בשורה האחרונה, שבזה היה מקום לחשוש שמא הוסיפו זאת כדי לשנות את השטר; אלא כאשר גוף השטר נוקב בסכום השונה מזה שבתיאור הפתיחה, הולכים אחר גוף השטר, מחזיקים אותו כנכון ומתקנים לפיו את כל האמור לפניו.
"אם כן, למה כותבין את העליון?"
מה טעם לכתוב את הסכום למעלה, אם ממילא מתעלמים ממנו? משיבה המשנה: "שאם תימחק אות אחת מן התחתון - ילמד מן העליון". אם נמחקה אות אחת מן הפירוט שבגוף השטר, ניתן להסיק מן הכתוב למעלה מה הייתה האות החסרה. השלמה זו הותרה באות אחת בלבד, מפני החשש שבהשלמת יותר מאות אחת יהיה אפשר לשנות משמעותן של מילים שלמות; אך אות יחידה שנמחקה - ניתן לעמוד עליה מתוך הכתוב למעלה.