אנו מתחילים כעת את הפרק העשירי והאחרון של מסכת בבא בתרא, הידוע בשם 'גט פשוט'. פרק זה עוסק בהלכות יצירתם של חוזים הלכתיים ובפרטים הטכניים שסביבם - הלוא הם השטרות. שטר הוא מסמך משפטי, ומכונה גם 'גט'. אף שהמונח 'גט' מזוהה בדרך כלל עם מסמך גירושין, האמת היא שהוא מתייחס לכל מסמך משפטי שהוא, וזוהי כוונת המשנה הראשונה שלפנינו בנקטה לשון זו.
הקדמה בדיני חוזים בהלכה:
השטרות נחלקים לשני סוגים, השונים זה מזה מהותית: שטר קניין ושטר ראיה (עניין הנידון באריכות במסכת גיטין ושוב במסכת קידושין). שטר קניין הוא מסמך היוצר את הקניין בעצמו, ואילו שטר ראיה הוא מסמך המתעד עסקה שכבר בוצעה, כדי שנדע בעתיד מה התרחש וכיצד לאכוף את ההתחייבויות שנתקבלו.
שטר קניין - שלושה סוגים בסיסיים, שבהם השטר עצמו הוא הפועל את הקניין:
גט גירושין - המוכר שבהם. כאשר אדם מגרש את אשתו הוא נותן לה את הגט, ועצם קבלתו על ידה היא שעושה אותה מגורשת. אמנם כתוב בגט שאין היא עוד אשתו ושהיא חופשייה ללכת, אך מה שפועל את ניתוק הנישואין הוא עצם קבלת פיסת הנייר.
שטר קידושין - אישה מתקדשת לא רק בכסף ובביאה, כגון נתינת טבעת או דבר בעל ערך המחיל את הקידושין, אלא אף בשטר: הבעל נותן לה נייר שכתוב בו "על ידי קבלת נייר זה הרי את מקודשת לי", וקבלתה את הנייר מחילה את הקידושין.
שטר להעברת קרקעות - כפי שנידון בפרק הקודם בעניין העברת קרקע. כותב לו בשטר: "שדי נתונה לך", וקבלת המסמך כשלעצמה מעבירה את הבעלות, כשם שהיה הדבר נעשה בנתינת כסף או בחזקה ובמעשה קניין בשדה.
שטר ראיה - האירוע המשפטי, העסקה, התרחש באופן עצמאי ללא קשר למסמך, והמסמך רק מתעד את שאירע כדי שניתן יהיה לאכוף זאת בעתיד. הלוֹוה מאה דולר בפני שני עדים חייב להשיבם, נקודה, ואין הכרח בעריכת חוזה. וכן במכירת רכב: משנעשה מעשה קניין פורמלי כדין, עובר הרכב לבעלות הקונה ואין צורך בחוזה כלל. אולם כדי לגבות את ההלוואה, ירצה המלווה לערוך חוזה שינציח ויתעד את פרטיה - מועד ההלוואה, תנאי הפירעון וכיוצא בזה - ובכך יוכל לאכוף את התשלום בבית דין. לפיכך נקרא מסמך זה שטר ראיה: הוא נועד לשמש ראיה בשלב מאוחר יותר על מה שהתרחש.
כמובן, כל שטר קניין הופך בדיעבד גם לשטר ראיה: משקיבלה האישה את גיטה, יכולה היא להוכיח שהיא גרושה בהצגת הגט בבית הדין, והוא הדין בשטר בעלות על נכס וכיוצא בזה.
עדות בשטרות:
כל השטרות טעונים עדות כדי שיהיה להם תוקף, והיינו שני עדים כשרים. בדרך כלל ההלכה היא שעדות צריכה להימסר בעל פה, שנאמר "על פי שנים עדים" - דרך פיהם של שני העדים, ונדרש דיבור ממש. אך יש לכלל זה יוצא מן הכלל, ולדעת רוב הראשונים הוא יוצא מן הכלל מדאורייתא: שטר שעליו חתימות שני עדים מחייב כעדות גמורה, אף על פי שהדברים כתובים. כלומר, אף שבדרך כלל אין העדים יכולים למסור עדות בכתב שתהא מחייבת, בחתימה על שטר הדבר מחייב.
כזכור ממסכת גיטין, נידון שם באריכות מה נותן תוקף לגט. ודאי שנדרשת עדות על מסירת הגט, ואין בכך ספק, אלא שנחלקו אם עדי מסירה או עדי חתימה - האם העדות על מסירת השטר, או העדים החתומים על השטר עצמו, הם העדים המהותיים הנותנים את התוקף. אולם נושא זה חורג ממסגרת דיוננו כאן.
השטר עצמו יכול להיכתב בכל שפה שהיא. בדרך כלל ייכתב בשפתו של המחייב, המקבל על עצמו את ההתחייבות - האישה המתקדשת או הלווה. אך ניתן לכותבו גם בשפת העדים: אף שאין המלווה והלווה דוברים אותה שפה, אם שני העדים דוברים אותה, ניתן לכתוב בה את השטר ולהחתימם עליו, וכשר.
הלכות רבות ומגוונות נאמרו באופן כתיבתו הראויה של שטר, ורבות מהן יתבארו במשניות שלפנינו. הנקודה הבסיסית והעיקרית היא שחכמים בתקנותיהם ביקשו ליצור מתכונת אחידה שעל פיה יפעלו השטרות, ובכך למנוע או לצמצם אפשרות של רמאות וזיוף. לפיכך חובה לנהוג על פי הכללים שקבעו חכמים בעריכת שטרות, ומי שאינו נוהג כן - השטר אינו מחייב ואינו תקף כלל. זהו עניין חשוב מאוד.
מלווה על פה ומלווה בשטר:
הנכנס להסכם הלוואה יכול לעשות זאת באחת משתי דרכים: מלווה על פה או מלווה בשטר. יכול הוא לערוך הלוואה המחייבת בעל פה - אומר בפני שני עדים "הריני מלווה לך כאן מאה דולר", והלווה מסכים להשיבם בתוך מאה יום, ודי בכך. ויכול הוא לומר: נכתוב חוזה שיחייב אותך להשיב את הכסף, והעדים חותמים עליו והוא נשמר בידי המלווה - שטר ראיה המוכיח את החוב.
יתרון ברור יש לשטר הכתוב על פני הסכם שבעל פה. אם יבוא המלווה לגבות את חובו, עלול הוא להתקשות באיתור העדים - שמא ימותו וכיוצא בזה - ואילו השטר עומד בתוקפו ללא תלות בעדים. אך מעבר לכך ישנם שני הבדלים הלכתיים חשובים:
חזקת אי-פירעון: המלווה שומר בידו את שטר החוב כדי שיוכל לגבות מן הלווה, וכל עוד השטר בידו אנו מניחים שההלוואה לא נפרעה. לפיכך, כשבא ראובן לבית דין וטוען ששמעון חייב לו כסף ושטר החוב בידו, אף אם יטען שמעון "החזרתי לך" - אין מאמינים לו. לעומת זאת במלווה על פה, הסכם מילולי ללא חוזה, אף שיש עדים ששמעון לווה את הכסף, אם טוען הוא שפרע - אין ראובן יכול לגבות פעם שנייה. נמצא שהחוזה פועל דבר חשוב מאוד.
שעבוד נכסים: הלווה כסף בשטר - נכסיו הממשיים, ובכללם קרקעותיו, נעשים משועבדים מאליהם לאותה הלוואה. משמעות הדבר, שאם לא יוכל הלווה לשלם בהגיע זמן הפירעון, רשאי המלווה לגבות מנכסיו. ואם מכר הלווה את הנכס בינתיים, יכול המלווה לבוא אל הקונה החדש ולומר: שעבוד יש לי על נכס זה, והריני גובה אותו. וכל זה דווקא בשטר, שכן לקונה הייתה לכל הפחות אפשרות להבין שהנכס משועבד ולהיזהר; אך בהסכם שבעל פה בלבד להשיב את הכסף - כיצד היה יכול לדעת? ולפיכך אין שעבוד על הנכס שקנה.
גט פשוט וגט מקושר:
המשנה הראשונה שלפנינו עוסקת בשני סוגי שטרות, לא מבחינה תפקודית אלא מבחינה מבנית - שני טיפוסים פיזיים של שטרות. האחד נקרא גט פשוט, הוא השטר הרגיל והמוכר; והשני הוא הגט המקושר, השטר הקשור. דבר משונה מאוד הוא, ואין לו עוד שום שימוש, ואף בזמן המשנה לא השתמשו בו. אלא שחכמים ביקשו בשעתם ליצור מצב שבו יהיה שטר שעריכתו קשה ואורכת זמן רב.
ומדוע ביקשו זאת? משום הכהנים. כהן המגרש את אשתו נקלע לבעיה חמורה אם ירצה להחזירה. אין זה דבר נדיר - לא אז ואף לא כיום - שאדם מגרש את אשתו ולאחר מכן הם נישאים מחדש; אך לכהן אסור לשאת גרושה, אף גרושתו שלו. משגירש הכהן את אשתו בגט, נעשה הדבר סופי ואין הוא יכול להחזירה. וכיוון שסברו חז"ל שהכהנים פזיזים הם, ביקשו להאט במידת מה את תהליך הגירושין, כדי שיהא סיפק בידי הכהן לשקול את הדברים ולשנות את דעתו, ובכך תינצל אותה משפחה. לשם כך תיקנו את הגט המקושר - גט קשור כפשוטו - שכתיבתו אורכת זמן רב, והוא נועד במיוחד לכהנים המגרשים את נשותיהם. ונדמה שאף נדרשים לו שלושה עדים וכיוצא בזה. וכך, בעוד תהליך הכנת הגט מתארך ונמשך, הייתה התקווה שיחשוב הכהן על הדברים מחדש ויחליט שלא לגרש את אשתו בסופו של דבר.
מכיוון שהכשירו חכמים את הגט המקושר לגירושי כהנים מנשותיהם, קבעו בכך שזהו מבנה חוקי לשטר לכל שימוש שהוא. ושוב, מזה זמן רב פסקו להשתמש בו, ואין במשנה זו נפקא מינה הלכתית, לכל הפחות בחלק העוסק בגט המקושר; אך בתקופת המשנה היה הדבר רלוונטי. לפיכך מציגה המשנה את ההבדלים בין הגט הפשוט, השטר הרגיל, לבין הגט המקושר.
כיצד נראה הגט המקושר?
היו כותבים שורת טקסט על חתיכת נייר, מקפלים אותה, והעד היה חותם על גב אותה שורה, כשהשטר מוכן. לאחר מכן היו כותבים שורת טקסט נוספת, מקפלים שוב את הנייר, ואף בפעם שלישית - כך שיש לכל הפחות שלושה קיפולים. בסופו של דבר יש מינימום של שלוש חתימות מאחור, מאחורי הטקסט, וצורתו הסופית של השטר דומה במקצת למניפה.
ובלשון המשנה: "גט פשוט - עדיו מתוכו" - שטר רגיל וסטנדרטי, שהעדים חותמים בתוכו, כלומר מלפנים, בתחתית השטר או בתחתית הטקסט באותו צד של הדף. "ומקושר - עדיו מאחוריו" - בגט הקשור חותמים העדים בצדו השני, על הקפלים במקום שיש בו טקסט, בגבו של הנייר.
"פשוט שכתבו עדיו מאחוריו, או מקושר שכתבו עדיו מתוכו - שניהם פסולין" - שטר רגיל שהעדים חתמו בו מאחור, או גט מקושר שהעדים חתמו בו כדרך הרגילה, בתחתית צדו הקדמי של הדף - שני שטרות אלו פסולים לחלוטין. ושוב, פסולים הם משום שאינם תואמים את תקנות חז"ל בעריכת שטרות.
"רבי חנינא בן גמליאל אומר: מקושר שכתבו עדיו מתוכו - כשר, מפני שיכול לעשותו פשוט" - לדעתו, גט מקושר שחתמו בו העדים מלפנים כשר בכל מקרה, שהרי אפשר לעשותו גט פשוט: די לפרום את התפירה שקשרה אותו וליישר את הנייר, ולפנינו דף שהשטר כתוב בצדו הקדמי, כדרך כל שטר, והחתימות למטה, כדרך כל שטר. אולם התלמוד אינו מסכים לכך, שכן סוף סוף לא נעשה השטר כפי שהיה צריך להיעשות.
ביקש שטר מן הסופר והסופר שינה:
אף שהדברים נשמעים כהמשך, אין זה המשך אלא נקודה חדשה: מה הדין כשאדם מבקש מן הסופר לכתוב לו שטר ומפרט את בקשתו - שייכתב, למשל, כמקושר - והסופר כתבו כפשוט, או להפך. דעת התנא קמא, שאינה מוזכרת כאן במפורש אך זוהי דעתו, היא שהשטר פסול, שכן ברור שהמזמין הקפיד על כך מאוד - ומשום כך ביקש זאת - ומשעבר הסופר על בקשתו, השטר פסול.
"רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה" - הדבר תלוי במקום. במקום שבו נוהגים אנשים במידה שווה בגט פשוט ובגט מקושר, אף אם ביקש המזמין סוג מסוים, לא הקפיד על כך באמת אלא הלך אחר המקובל, ולפיכך אין השטר פסול. ואילו לדעת תנא קמא פסול. ההלכה, כנראה, כתנא קמא, אך למעשה אין לכך יישום בזמן הזה, לא בשולחן ערוך וכדומה, בכל הנוגע לגט מקושר.