אנו עומדים במסכת אבות פרק ו', משנה ו' (ובחלק מן הנוסחאות: משנה ה'). זו משנה מפורסמת ביותר, ומי שהסתובב במעגלי 'אש התורה' מכיר אותה היטב: הרב נח ויינברג זכר צדיק לברכה בנה את שער הכניסה לארגון - סדרת הרצאות בשם 'ארבעים ושמונה דרכים לחוכמה', המושכת יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות - כולה על יסוד הברייתא הזו. למעשה יש בידיו כחמישים הרצאות המבוססות על ברייתא אחת בלבד. אנו נעסוק בה בשיעור אחד, אף שיש כאן הרבה מאוד לומר.
"גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות":
הברייתא פותחת בקביעה זו. יש לזכור את דברי המשנה בפרק הרביעי על שלושת הכתרים - כתר מלכות, כתר כהונה וכתר תורה. כאן אנו עוסקים בשלושת תחומי הסמכות הללו בחיי התורה, וקובעים כי נושאי כתר התורה גדולים ממי שמגלמים את הכהונה ככהן או את המלכות כמלך.
ומדוע? "שהמלכות נקנית בשלושים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים". ראוי לציין כי המילה "נקנית" ביחס למלכות אינה מופיעה ברוב כתבי היד הקדומים, אף שהיא מצויה ברוב המהדורות המודפסות כיום; ההבנה קלה הרבה יותר בלעדיה, ולפיכך נשמיט אותה.
שלושים מעלות מבדילות את המלך משאר האנשים, ועשרים וארבע מבדילות את הכהן ממי שאינו כהן. אך התורה אינה עוברת בירושה מלידה: המלך נולד למלכות והכהן נולד לכהונה, ואילו החפץ לחבוש את כתר התורה חייב להרוויח אותו ולקנותו בארבעים ושמונה דרכים - והן שהופכות את חובש כתר התורה למובדל משאר האנשים.
לא נאריך בכך, אך בקצרה: עשרים וארבע המעלות של הכהנים הן עשרים וארבע המתנות שהם מקבלים ושאין אחרים נהנים מהן:
עשר במקדש - ובכללן בשר הקרבנות השונים, שהם נהנים ממנו במקום שאחרים אינם יכולים. בסך הכול עשרה דברים שהם מיני מאכל.
ארבע בירושלים - ובכללן בכור, ביכורים וכיוצא בהם.
עשר בכל ארץ ישראל - תרומה גדולה, חלה, וכן דברים נדירים יותר כגון חרמי כהנים.
ביחס למלכים נחלקו הלימודים:
יש הלומדים שמדובר בדברים חומריים: כשם שהכהן נהנה ממתנות חומריות, כך נהנה המלך משלושים דברים המיוחדים לו, הנלמדים מפסוקים בקהלת, בשמואל ובדברים.
ויש הלומדים שהמאפיינים המבדילים, הן בכהנים והן במלכים, הם הלכות מיוחדות החלות עליהם: הכהן מצווה ליהנות מן התרומה, והמלך - דינים מיוחדים המנויים במסכת סנהדרין, בספר דברים ובספר שמואל.
כך או כך, בתורה מדובר בארבעים ושמונה דברים הניתנים לקנייה, ומי שרציני בחבישת כתר התורה חייב לקנותם.
רמז נאה מן המהר"ל בספר 'דרך חיים':
המהר"ל מבאר ששלושת הכתרים מסומלים בשלושה כלים במקדש, הם הכלים שיש עליהם זר - כתר:
השולחן - שעליו מונח לחם הפנים, ויש עליו זר מסביב. הוא מסמל את המלכות, שכן תפקידו של המלך כלפי האומה הוא לספק את הרווחה החומרית לעם.
מזבח הזהב - שעליו נעשית העבודה המיוחדת ביותר, הקטרת הקטורת פעמיים ביום בקודש שבהיכל, וגם לו זר מסביב. הוא מסמל את עבודת הכהנים למען העם.
הארון - שבקודש הקודשים, ובו נשמרים לוחות הברית שקיבל משה רבנו, לוחות עשרת הדיברות, וגם לו זר. הוא מסמל את כתר התורה.
וכאן מגיע חידושו: אם מחשבים את היקף הכלים בשני מימדים, בטפחים (שישה טפחים באמה), מתקבל:
מזבח הזהב - אמה על אמה, שש על שש. שש ועוד שש ועוד שש ועוד שש - עשרים וארבעה טפחים, כנגד עשרים וארבע מעלות הכהן.
השולחן - אמה וחצי ואמה: אמה וחצי ועוד אמה הן שתיים וחצי, וכפול שני הצדדים - חמש אמות היקף. חמש כפול שישה טפחים - שלושים טפחים, כנגד שלושים מעלות המלכות.
הארון - אמה וחצי על שתיים וחצי: אמה וחצי ועוד שתיים וחצי הן ארבע, וכפול - שמונה אמות מסביב. שמונה כפול שש - ארבעים ושמונה טפחים, כנגד ארבעים ושמונה קנייני התורה.
זהו מהר"ל מופלא, ויש להאריך שם עוד.
מהי משמעות ה'קנייה':
קניין רגיל הוא אירוע בינארי: החפץ שייך לי או אינו שייך לי, בהתאם לביצוע הקניין. מכונית העוברת מיד ליד - עד שנעשה הקניין היא כולה של המוכר ואפס אחוזים של הקונה, ולאחר הקניין היא כולה של הקונה; זו העברה מלאה. אך בקנייני התורה אין הכוונה שבעשיית אחד מהם, ואף כולם, תהיה התורה שייכת לאדם לחלוטין. אלה הם צעדים חלקיים, כחומרים מקשרים המחברים את האדם אל התורה.
כל אחד מארבעים ושמונה הכלים הללו הוא דרך שבה עושה האדם את עצמו כלי ראוי לקבל את התורה ולהתחבר אליה, ובכך להתחבר לקדוש ברוך הוא. בסך הכול הופכים ארבעים ושמונה הקניינים את האדם לאדם השלם, המסוגל להתאחד עם התורה ולפיכך להתאחד עם נותנה. זהו עניין של מדרגות: לממש את כולם אינו אפשרי, אך על כל אחד להשתדל כמיטב יכולתו ולהתמקד בכמה שיוכל.
ואלו הם ארבעים ושמונה הדברים:
"בתלמוד" - בלימוד. כשאמר זאת רבי יהודה הנשיא, כוונתו הראשונה הייתה פשוטה: להגיע לשיעור. שיעור היה בכל יום, ומי שאינו לומד תורה לא יזכה לתורה. המפרשים מדגישים שצריך שיהיה זה לימוד מרב דווקא ולא מן הספרים בלבד, שכן הרב מבטיח שלא ייפול הלומד לטעויות ויבין את הדברים כראוי.
הרב נח ורבים מן המפרשים מכוונים את הדברים לכיוון החיים של הלומד: לימוד לכל החיים. יש כל כך הרבה ללמוד, שלעולם אין מגיעים אל הסוף. אדם המצוי במצב תודעתי של "עליי ללמוד וללמוד כל הזמן" מגלה שיש בו רצון ללמוד ומודה שחסר לו; עליו למלא את הפער בידיעות שאינן עדיין בידו, וזה עצמו דוחף אותו ללמוד יותר וטוב יותר. השאיפה היא להיות בלימוד מתמיד של תורה בכל דרך אפשרית, לגדול ולגדול בלא לעצור.
יש גם גישה שהמילה "תלמוד" מכוונת לסוג הלימוד המצוי בתלמוד הבבלי. ברור שהבבלי לא נכתב אלא כמאתיים וחמישים שנה לאחר חתימת המשנה, ואין הכוונה לקריאה בספר הנקרא תלמוד בבלי, אלא לפעילות עצמה: חשיבה על המשניות, פירוקן, השוואה וניגוד ביניהן, הסקה מהן, דרישה בהן ויישומן. תהליך זה נקרא תלמוד, וההוראה כאן היא להשתתף בפעילות זו כפי שהונצחה באוסף הלימודים שנעשו בישיבות בבל במאות שלאחר מכן.
"בשמיעת האוזן" - ביטוי תמוה: וכי במה ישמע אדם אם לא באוזניו, ומה תספר לו האוזן? ברמה הראשונה הכוונה שלא די בהופעה לשיעור, אלא יש לשים לב, להקשיב ולשמוע את דברי הרב.
אך הרב נח מבאר: פעמים רבות ההקשבה אינה רק קליטה מכנית של המילים. האדם שומע את דברי זולתו דרך מסננת של מה שהוא מצפה שייאמר, מה שהוא רוצה שייאמר ומה שהוא סבור שהמדבר מתכוון. "שמיעת האוזן" אומרת: עצור. קלוט תחילה את הנתונים הגולמיים כפי שהאוזניים קולטות אותם, בלי לסננם דרך המחשבה, בלי קושיות ודרשות ובלי הנחות מוקדמות. קח את הדברים כפשוטם, השג את הנתונים ושמע את המידע; את העיבוד, החשיבה והקושיות תעשה מאוחר יותר. תחילה יש לשמוע באופן אובייקטיבי את דברי המדבר, ולהקשיב בכוונה רבה ובלהיטות אמיתית - שהרי הגישה היחידה למידע שאין האדם יודע היא הקשבה לאחרים המוסרים לו אותו.
"בעריכת שפתיים" - סידור הדברים על השפתיים. הפשט הפשוט: לאחר שמיעת דברי הרב, יחזור עליהם הלומד לעצמו בפיו. התמיהה אינה בשפתיים אלא בלשון "עריכה": היה אפשר לומר "הוצאת שפתיים", לדבר את הדברים בשפתיים. אך "עריכה", כמו "שולחן ערוך", עניינה סדר. כשאומרים לילד "ערוך את השולחן" והוא נוטל חופן סכינים ומזלגות ומשליכם על השולחן - הכול אמנם על השולחן, אך אין זה שולחן ערוך. "ערוך" פירושו שהכול מונח במקומו הראוי.
לאחר קליטת המידע יש לוודא שהוא ברור בראש, ולעבדו עד לרמה שבה אפשר לומר אותו בצורה ערוכה ומאורגנת. אין כאן עדיין שאלות וביקורת, אלא בירור: "האם הבנתי בבירור את מה ששמעתי? האם התמונה השלמה לפניי בטרם אעבד אותה?"
חז"ל מתארים חזרה בקול רם ממש בפה, ומאמרים רבים עומדים על החשיבות וההכרח ללמוד בקול. הרמ"א פוסק זאת להלכה (הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה י"ב): הלומד בקול רם - יזכור, והקורא לעצמו בשקט - ישכח. ידועה הגמרא על ברוריה שבעטה בתלמיד שלא קרא בקול רם. אם כן, יש להיכנס ללימוד עם כל הגוף: לבטא את הנלמד בבירור, ולומר זאת בקול בפה ממש, ולא רק להריץ את הדברים במחשבה.
אין זו כוונת המשנה, אך כתוכנית ב': מי שאינו מוכן לדבר בקול לעצמו ולהבהיר את הדברים בפיו, לפחות יעשה זאת בעטו. יכתוב את הדברים ויכתוב את השיעור. שמעת שיעור על ארבעים ושמונה הדברים - חזור על הנלמד לפחות על הנייר, ושוב בדרך של עריכה: לא תמלול מילה במילה, אלא סידור ברור - "ישנן ארבעים ושמונה דרכים; זו הראשונה, זו השנייה, זו השלישית". ועוד: "עריכת שפתיים" משמעה שהדברים יהיו על השפתיים תמיד, כלומר קביעות של חזרה ועיבוד של מה ששמע ולמד.
"בבינת הלב" - הבנת הלב, ולדעתי יש לתרגם "לב" תמיד כ"מוח": הבנת המוח. עד כה שמענו וּודאנו שהנתונים הגולמיים בידינו; כעת מתחיל עיבודם. אין זו חזרה בלבד, אלא רמה מסוימת של חשיבה ביקורתית: לחשוב על הנלמד כאילו בפעם הראשונה, לנתחו בזהירות ולברר האם הדברים מובנים בבירור והאם יש קושיות.
בכמה נוסחאות מופיע לאחר מכן "בשיחת הלב", שעניינה תבונת הלב, ולפי זה נחלק התהליך לשני שלבים נפרדים: ניתוח, ולאחריו ביקורת. ואם הנוסח הוא "בינה" בלבד, כלולים בה שני הדברים יחד. כלומר: חשוב היטב על מה ששמעת ועל הבנתך - האם הדברים מתיישבים על הדעת? האם הם משתלבים במה שלמדת קודם? האם הם עולים בקנה אחד עם ניסיונך האישי? אילו שאלות היית רוצה לשאול? תהליך ביקורתי זה מונע מן האדם לרמות את עצמו ולסבור שהבין כשלמעשה לא הבין; מי שחושב את הדברים עד הסוף מגלה מה באמת אינו ברור, ונכנס אל תוך השאלות.
"בטהרה" - ניקיון. (בנוסח שלפניי אין מילה זו, והיא מופיעה בחלק מן הנוסחאות ובכללן זו שלפני הרב נח.) אם אלו הם ארבעים ושמונה הדרכים שבהן דבק האדם בתורה, עליו להיות טהור. ולטהרה שני היבטים לפחות. הראשון: יצירת חיבור נקי. ההוראה על גבי דבק המגע אומרת "לפני המריחה נקה את המשטח שלא יהיה עליו אבק", וזה שלב ראשון לחיבור טוב ומוצק בלא חציצה. הטומאה עניינה להוציא את המחשבה מן הביוב שהיה בו, ולנקות ממנו את עצמו, כדי ליצור חיבור ראוי לקדוש ברוך הוא בלא הדברים החוצצים.
וההיבט השני, הכללי יותר: לנקות את המחשבה מעומס מיותר בכלל. דיברנו על "אדם כי ימות באוהל" - כשאדם יושב באוהלה של תורה הוא כמת לעולם. נקה את מחשבתך, עשה אותה טהורה מכל דבר אחר, כדי שתוכל להתמקד בלימוד ולקבל מיקוד מוצק וחיבור מוצק לנלמד, בלא תערובת, בלא מחשבות צדדיות ובלא הסחות דעת - ואת אלו תשאיר לאחר זמן.
"באימה" ו"ביראה" - יש הגורסים "באימה", יש הגורסים "ביראה", ויש המצרפים את שתיהן לדבר אחד. אימה ויראה שונות מעט זו מזו: האחת עניינה בעיקר פחד, והשנייה יראת כבוד. ושני דברים הם שכלפיהם נדרשות אימה ויראה: הקדוש ברוך הוא ורבו של אדם.
כלפי הקדוש ברוך הוא - משום שזה עניין רציני, והלומד עוסק בתורתו. ואפשר לומר שיש אימה ויראה כלפי התורה עצמה: השכינה מצויה עם הלומד כראוי, ועליו לקחת זאת ברצינות. הוא עוסק במעשה נשגב, מתחבר לקדוש ברוך הוא, יש לו גישה למחשבתו יתברך והשכינה שריא עליו - אך רק אם הוא לוקח את הדבר ברצינות. וכשם שהתורה נתגלתה על הר סיני באימה, ביראה, ברתת ובחרדה, כך על הלומד לקחת את לימודו ברצינות. והוא הדין ברב: הרב הוא מקור המידע, ועל התלמיד לרחוש לו יראת כבוד ולעמוד לפניו ביראה, שלא לבזבז זמן ולא להתבדח - דבר שאינו ראוי ואינו יעיל, ומערער את היכולת לקבל ממנו תורה.
ויש כאן זווית נוספת: התורה בסופו של דבר היא הוראות לחיים. מי שאינו לוקח את הלימוד ברצינות ואומר "מה זה משנה אם הבנתי את הדבר בבירור מוחלט" - בסופו של דבר יעשה את הדבר הלא נכון. הלומד הלכות שבת ואינו לומד פרט מסוים בדיוק, לא ידע מה לעשות כשהציפורן קרועה, חציה מחוברת וחציה מנותקת: האם מותר לתלוש אותה וכיצד? הפרטים חייבים להיות ידועים, ולכן יש לקחת את הלימוד ברצינות כדי לדעת בדיוק מה לעשות וכיצד. זו אימה ויראה.
"בענווה" - שפלות רוח. ענווה פירושה לדעת בדיוק מי אתה ומי אינך, ולא להטעות את עצמך. אין פירושה שאתה חושב עצמך נחות, ואין פירושה שאתה עושה את עצמך קטן. מובן שביחס להשם כולנו קטנים, אך אין הכוונה לחשוב על עצמך כפחות ממה שאתה, אלא פשוט לדעת מה אתה באמת.
והאמת היא שהמצב האנושי הוא שלכולנו יש הרבה מה ללמוד. כולנו רוצים להקרין שאנו טובים ומוכשרים, אך עמוק בפנים אנו יודעים שאיננו כה טובים וכה מוכשרים; יש בנו חסרונות רבים ועלינו להודות בהם. חז"ל הדגישו פעמים רבות שהמידה המובחרת שבמידות היא הענווה: משה היה עניו מכל האדם, ולכן היה מסוגל להיות המשכן של כל התורה כולה.
ענווה דורשת מן האדם לומר: יש לי הרבה מה ללמוד, איני מושלם, עליי לגדול, אני זקוק לתורה הזו. ובהתגברות על הגאווה ובהודאה בה יוכל ללמוד מכל אדם, ילמד בחשק ומתוך רצון משום שהוא מוכרח בכך, ייתן את הכבוד הראוי לחברותא שלו ויודה כשטעה. ומי שכושל בענווה - יפחד לשאול שאלות כשאינו מבין, יפחד להודות שאינו מבין, וזה יעכב אותו. וזו הסיבה שנמשלה התורה למים: כשם שהמים זורמים אל המקום הנמוך ביותר, כך תזרום התורה אל האדם - ובלבד שישפיל את עצמו ויהיה עניו.
"בשמחה" - העניין פשוט: השכינה שורה על הלומד תורה, ואין השכינה שורה על אדם שאינו בשמחה. והכוונה כאן לשמחה של מצווה, השמחה המתקבלת מן הלימוד עצמו. ראשית, חובה על האדם להיות בעל אוריינטציה חיובית, מלא תקווה, אופטימי ובמצב רוח טוב, שאם לא כן מוחו מצוי בקטנות: אינו פתוח לרעיונות חדשים, אינו מעוניין ללמוד, אינו יצירתי ואינו זוכר את הנלמד, משום שהוא שקוע ותקוע. אך מי שמצב רוחו טוב - מוחו נפתח, הוא פתוח לרעיונות חדשים ולחשיבה עליהם, ומלא אנרגיה לעבוד קשה ולעבד את הדברים. לפיכך השמחה חיונית.
ויותר מזה: אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ. טעות היא לגשת אל התורה כאל עול שיש לעשותו בניגוד לרצון או לטובה. כשהרופא אומר לך לעשות פעילות גופנית - וכולנו זקוקים לכך - טיפשי לומר "אני שונא לרוץ, אבל אעשה זאת כי זה הספורט היעיל ביותר". מדוע? משום שלא תתמיד בכך: הריצה קשה, ואם אינך נהנה ממנה לא תעשה אותה. הדבר חייב להיות שכר בפני עצמו כדי שתתמיד בו. לכן בָּרֵר: אולי אתה אוהב פיקלבול, אולי רכיבת שטח, אולי טניס. משתמצא את הפעילות שהיא שכר בפני עצמה, תבוא לעשותה שוב ושוב באופן טבעי, ותקבל את הפעילות הגופנית שאתה צריך.
וכך גם בתלמוד תורה: המקשר את התורה עם עבודה קשה וסבל, ככל שיחשוב שזה הדבר הנכון לעשות, יתקשה להביא את עצמו לעשותו. עליך להיות בשמחה בלימודך, ולימודך חייב לעשותך שמח. לכן בָּרֵר אילו דברים אתה אוהב ללמוד, איזה סוג לימוד מרגש אותך, ובאיזו דרך לימוד אתה חש מסופק ומעורב ביותר - ורדוף אחר זה. כשהכיוון מרגש ונלהב, הדברים נכנסים טוב יותר, מכסים יותר חומר, חוזרים אליו מהר יותר ורוצים לחזור עליו. תכל'ס, השמחה היא היבט חיוני בהטמעת התורה.
וכאן ראוי להזכיר את שנאמר בפתח המשנה: אף שאלו הם ארבעים ושמונה הכלים שבהם קונים את התורה, בדיעבד הם גם הסימנים שבהם ניכרים תלמידי החכמים ומובדלים משאר האדם. תלמיד חכם אמיתי, הקונה את התורה, ניכר בכך שהוא חי בשמחה, חי בענווה, מקיים שמיעת האוזן וכן הלאה.
"בשימוש חכמים" - יש הרבה יותר ללמוד מחכם מאשר המידע שהוא מוסר בפיו. אפשר ללמוד המון מדרך התנהגותו, מהנהגותיו ומן האופן שבו הוא מתקשר עם אנשים אחרים, ולכן אמרו חז"ל שאפילו משיחת חולין של חכם, מן הפטפוט הקל ומן הדיבור היומיומי, יש הרבה ללמוד.
לפיכך מייעצת המשנה להיות משמש, כלומר לשרת. מה רוצה החכם שיביאו לו? אין רב הרוצה שיעקבו אחריו; לכן על האדם לעשות את עצמו שימושי ולמצוא דרך לעזור לו - להסיעו לשדה התעופה או לשיעור, לשאת את חפציו בחזרה לכיתה, וכיוצא בזה. הדבר מעניק הזדמנות להיות בנוכחותו וללמוד ממה שיש לו ללמד מעבר למילים שהוא אומר. וראוי לציין שרש"י מפרש תמיד ש"שימוש חכם" עניינו הבנת סברותיהם: כשנאמר שרבתה המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי משום שלא שימשו התלמידים כל צורכם, הכוונה שלא ירדו לעומק סברתם ולא חקרו אותם על הבנותיהם.
"בדקדוק חברים" - לא לחקור את רבותיך, אלא לדקדק בדברים עם חבריך. כששומעים שיעור ומקבלים ממורה, יש דברים הדורשים חקירה שאי אפשר לעשותה במסגרת ההרצאה או הכיתה, ואף אין זה מתאים לשאול כל פרט קטנוני מן המורה; יש מקום לדון בכך עם החברים ולחקור.
ויותר מזה: אמרו חז"ל שאין התורה נקנית אלא בחבורה. חַבֵּר את מוחך עם מוחות אחרים - שני ראשים טובים מאחד, ורואים נקודות מבט שונות. וכדברי רבי חנינא במסכת תענית: "הרבה למדתי מרבותיי, ומחבריי יותר מרבותיי". המשא ומתן הזה מחדד את המוח, וריבוי נקודות המבט מוציא יותר מכפי שאדם מוציא לבדו. לכן אין ללמוד לבד אלא עם חבר.
"בפלפול התלמידים" - המילה "פלפול" עניינה תיבול וחידוד. השאלות שמעלים התלמידים מחדדות את המורה, ולכן זו עצה למורה: עליו להעמיד את עצמו לרשות התלמידים ולהיות מוכן לקבל שאלות. השאלות מביאות אותו להבין את הדברים שאינם ברורים בדעתו שלו, שכן התלמידים הם לוח התהודה, והם משקפים לו שלא הבין דבר מה או שלא אמרו בבירור.
אותו רבי חנינא עצמו אמר בתענית דף ז': "ומתלמידיי יותר מכולם". וחז"ל תיארו מדוע נמשלה התורה לעץ, כמו "עץ חיים היא": "עץ" יכול להתכוון לאילן ויכול להתכוון לעצי הסקה. כשם שכדי להצית בול עץ גדול נזקקים לשבבי עץ קטנים המשמשים הצתה, כך תלמיד החכם הגדול נדלק ומתחדד על ידי שאלותיהם של הזרדים הקטנים. יש צורך בתלמידים הזוטרים שיעלו את השאלות המציתות את תהליך החשיבה של המורה, והתלמידים השואלים והמתבלים אותו - לתועלת כולם.
"ביישוב" - ובכמה נוסחאות "בישובא". יישוב עניינו יישוב הדעת: רוגע, צלילות מחשבה, לא להרגיש תחת לחץ, לקחת את הזמן ולא למהר לתת תשובות. "הוו מתונים בדין", אמרה המשנה הראשונה ממש באבות - לתת זמן לחשוב על הדברים היטב ובבהירות. יש בכך גם שקדנות: לא להשאיר אבן שלא נהפכה, ולא לחוש דחיפות לעשות בקיאות במקום שיש לעשות בעיון כראוי. הישאר במקומך בלימוד, אל תיתן שיסיחו את דעתך בקלות, אל תזוז מהר מדי, קח את זמנך ושמור על מצבך הרגוע - וכך תלמד כראוי.
ואם הנוסח הוא "בישובא", הרי שיש להשקיע את השעות בישיבה בבית המדרש. שום דבר אינו בא בקלות, שום דבר אינו בא מהר, ואין קיצורי דרך: יש למצוא דרך לצאת מן הבית אל בית המדרש, לשבת שם עם כולם, לשים לב ולהיות נוכח. זהו מרכיב חיוני - השקעת השעות לרכישת התורה.
"במקרא" - התורה שבכתב, עשרים וארבעה ספרי התנ"ך. אדם צריך להיות בקי בתנ"ך כדי להבין מה התורה אומרת; בית אלוקים בנוי על התנ"ך, ומשם התורה נובעת ובו היא מושרשת. לכן על האדם לשים לו למטרה להיות בקי לא רק בתורה שבעל פה אלא גם בתורה שבכתב. הגמרא בקידושין אומרת, והרמב"ם והשולחן ערוך מביאים זאת להלכה, שאדם צריך לחלק את לימודו לשלושה חלקים בכל יום: שליש מקרא, שליש משנה ושליש תלמוד.
אמנם הרמב"ם אומר שמשעה ששלט אדם במקרא ויודע את כל הפסוקים, יוכל לחזור עליהם מדי פעם - ואשריך אם אתה יודע את כל התנ"ך. וידוע שהרמ"א כותב על פי הזוהר שהתלמוד הבבלי הוא "בכל" והכול נמצא בו; אך האמת היא שבדקתי, ופחות ממחצית הפסוקים בתנ"ך מוזכרים אפילו פעם אחת בבבלי. אם כן, לא הכול נמצא שם ואין להשלות את עצמנו. והמהר"ל מרחיב שזו התחמקות בעלמא, ובאמת יש להחזיק בסיס איתן במקרא ובתנ"ך. והרי זה לפניך שחור על גבי לבן: הרוצה לקנות תורה חייב שתהיה לו בקיאות בתנ"ך.
בגיל צעיר, ילד מגיל חמש עד עשר יכול ללמוד פסוקים כל היום; בגיל מבוגר יותר הדבר משעמם לעיתים. ראשית - שניים מקרא ואחד תרגום על חמשת החומשים, וזה דין מפורש בשולחן ערוך אורח חיים (סימן רפ"ה). זו הלכה שיש לקיימה בכל שבוע, ומכוחה נקנית בקיאות במעבר על החומש בכל שנה, פרשה אחר פרשה. ובנוסף, לפחות יש לעשות מאמץ ללמוד פרק יומי או תוכנית אחרת, שבאמצעותה ייקנה לאט לאט היכרות עם כל הפסוקים, ובמיוחד עם הפסוקים הפחות מוכרים: לאחר נביאים ראשונים באים כל נביאים אחרונים וכל הכתובים, פחות מוכרים - ואי אפשר בלעדיהם למי שרוצה קניין בתורה.
"במשנה" - לרכוש בקיאות במשנה, כפי שאנו עושים כעת (ובמקרה שלפנינו הדבר שאנו לומדים הוא ברייתא). התלמוד והתהליך הנקרא תלמוד הם אמנם לימוד הפסגה, אך דרוש חומר גלם לטחון. יש להכיר את החומר, והחומר מבוסס על מה שאספו רבי יהודה הנשיא ובית דינו בזמנו כמכלול הקנוני והמוגדר של תורה שבעל פה, אותו שמו במשנה, וחובה להכירו. מי שאינו יודע את הדינים הבסיסיים של סוטה ועבודה זרה, של זבחים וגיטין - פשוט אינו מוכן.
ללמוד גמרא בלי לדעת קודם את המשניות הוא כמו להיכנס לספריית אוניברסיטה ולקרוא מאמרים בכתבי עת אקדמיים בתחום העניין שלך - ניוון מקולרי של העין, למשל - כשלא למדת ביולוגיה בסיסית ואינך מבין את האנטומיה והפיזיולוגיה של העין. מה לך ולקריאת דבר טכני כל כך? כל סוגיה בגמרא היא דבר טכני מאוד, כמאמר אקדמי בנושא ספציפי; ומי שלא שלט ביסודות ובעקרונות של אותו נושא - את מי הוא מרמה?
סדרת ה'מיעוטים':
הבא בתור הוא "מיעוט שינה", וכאן פותחת סדרה של מיעוטים. בנוסח שלפניי ישנם חמישה דברים שיש למעטם, ובחלק מן הנוסחאות פותח "מיעוט סחורה"; נלך לפי הנוסח שלפניי, ואל הסחורה נשוב בהמשך. "מיעוט מילולית משמעו להמעיט, אך יש להבין: אין פחות בהכרח טוב יותר. הייתי מתרגם "מיעוט", לפחות באופן ניבי, כהגבלה או כייעול.
ואלו חמשת הדברים שיש למעטם בנוסח שלפניי:
מיעוט שינה - הגבלת השינה.
מיעוט שיחה - הגבלת הפטפוט.
מיעוט תענוג - הגבלת המותרות וההתמכרות.
מיעוט שחוק - הגבלת קלות הראש והבדיחות.
מיעוט דרך ארץ - הגבלת הפעילות הרגילה שמחוץ לבית המדרש.
כל הדברים הללו נחוצים. אין אדם שורד את החיים ואין הוא נעשה תלמיד חכם מצליח אם אינו ישן, אינו מדבר, אינו נהנה מדבר, אינו צוחק לעולם ואינו עושה את הנדרש כדי לעבור את החיים - כך לא יעבוד. אלא שיש כאן מידה של משחק סכום אפס: קיים מתח בין הקדשת הזמן, המרחב המנטלי והמשאבים לדברים הללו, לבין הזמן המושקע בלימוד ובחשיבה עליו. לכן יש להגביל ולייעל - כלומר להשיג את הנדרש בדרך היעילה ביותר האפשרית.
"מיעוט שינה":
בכמות הזמן הקטנה ביותר יש להשיג את המנוחה הגדולה ביותר: אל תישן יותר מכפי צורכך, אך כן תישן כפי צורכך. בדורנו ממילא רוב האנשים אינם ישנים די; ישנה מגפה של מחסור בשינה, ואנשים מסתכלים בטלפונים, במחשבים ובכל מיני מכשירים המשאירים אותם ערים בלילה. יש לישון די הצורך כדי שהמוח יתפקד באופן אופטימלי. וההלכה, כפי שמביא הרמב"ם, היא שאדם צריך כשמונה שעות; אף המדע המודרני מאשר שהאדם זקוק לשבע עד תשע שעות שינה.
כיצד מייעלים את השינה? ללכת לישון בשעה קבועה בכל לילה. משמעת זו מאפשרת לגוף לשקוע בשינה יעילה ומנוחתית מהר ככל האפשר. כל אחד חווה מה פירוש להיות בג'ט לג או לנסות לישון לאחר לילה ללא שינה - כשאין קצב, אין שינה טובה. הרוצה לעבוד על הגבלת שנתו יתחיל בשמונה שעות; אם הוא מסתדר עמן היטב, יקום מוקדם יותר - ולא ילך לישון מאוחר יותר. אך משהוא מוצא את עצמו חסר יכולת להתרכז ולהתמקד, רוצה לנמנם באמצע היום, והנמנומים מקזזים את הזמן שהרוויח מן הלילה - סימן שהגזים ואינו ישן די.
התחל אפוא בשמונה שעות מלאות; זה דין ואין להתבייש בו. אל תשווה את עצמך לבעלי סייעתא דשמיא עצומה, חכמי התלמוד, שהיו מסוגלים לישון שעתיים או ארבע שעות בלילה. ובאמת, קיים גן אנושי המצוי אצל אחוז אחד מן האוכלוסייה, המאפשר לישון ארבע שעות בלילה; מי שאין לו את הגן אינו יכול לתפקד. אי אפשר לתפקד על ארבע שעות שינה אלא אם כן יש לך את הגן הזה, או שאתה זוכה לסייעתא דשמיא יוצאת דופן. אל תשלה את עצמך, והתקדם לאט. כמו כן: חדר חשוך, דפוסי שינה עקביים, והימנעות מאלכוהול ומקפאין בסמוך לשינה, אפילו שש שעות לפניה. ואל תשלה את עצמך שהאלכוהול מסייע לך להירדם - אתה אמנם נרדם ומתעלף, אך שנתך אינה טובה ואינה מנוחתית.
ישנן גמרות האומרות "לא איברי ליליא אלא לגירסא" - שכל זמן הלילה לא נברא אלא ללימוד, וכמובן ישנה מצוות "והגית בו יומם ולילה". לכן יש לקבוע עתים גם בלילה. אך בעידן המודרני נראה שהאפשרות הטובה ביותר היא לימוד מועט לאחר מעריב, ובהתאם לאורח החיים יש להקפיד להגיע למיטה בשעה סבירה כדי להיות נח וללמוד את הלימוד הטוב בבוקר. אם הדבר אפשרי, מהלך טוב הרבה יותר הוא לקום מוקדם - לפני העבודה, לפני הלימודים ולפני כל חובה אחרת - וללמוד כשהמוח רענן, מאשר לעשות דף יומי בתשע בערב תוך כדי הירדמות על הגמרא.
"מיעוט שיחה":
לצמצם את הפטפוט. "שיחה" אינה דיבור סתם, אלא דיבור על המשחק שהיה אמש, על מזג האוויר, על הפוליטיקה ומי ינצח - זהו פטפוט. וגם כאן זהו משחק סכום אפס: ככל שאדם מבזבז יותר זמן בשיחות בטלות, כך פוחת הזמן שבו הוא חושב על דברים משמעותיים. לכן יש להתמקד בכך שלא לבזבז זמן על דיון בדברים שאינם עושים כל הבדל, ולשוב אל הלימוד. ואל תשכחו את דברי המשנה בפרק הראשון: "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה" - אין דבר טוב יותר אפילו לגוף, ולא כל שכן לנשמה, מן השתיקה. דברו פחות, עשו ולמדו יותר.
"מיעוט תענוג":
לצמצם את ההתפנקות ואת ההתענגות. כל אדם זקוק להפסקה, לעיתים עליו להירגע ולעיתים אף להיכנס לאמבטיה חמה; כמו בשינה וכמו בפטפוט, יש לאדם זמן משלו. אך העניין הוא שקשה מאוד לאיש תענוגות להתיישב, להתמסר וללמוד כפי שצריך ללמוד. שהרי חלק מן הלימוד פירושו שלעיתים אדם רעב מעט ועליו לדחות זאת, לעיתים עייף מעט וממשיך למרות זאת, ולעיתים כואב ראשו והוא מוסיף והולך. מי שהוא רכרוכי ואיש תענוגות - לא יהיה לו את הנדרש. לכן יש להתחשל.
דיברנו לא מכבר על מעגל ההנאה: יש להבין שדרישות האדם לנוחות פיזית מטפסות ועולות משהוא מתרגל לרמה מסוימת של כיסא נוח, של כרית נוחה, של ארוחת צהריים נוחה ושל מיזוג אוויר נוח. קשה מאוד לחזור אחורה, ולפתע אדם אומר: "איני יכול ללמוד שם, חם מדי, קר מדי, התאורה אינה טובה דיה". לכן פשוט יש להפסיק. כל מי שמאזין ובידו מכשיר המשמיע הקלטה - כבר יש לו את היכולת ואורח חייו טוב דיו; יש בידו יותר ממה שהיה למלכים לפני חמש מאות שנה. הפסק אפוא להתפנק ושוב אל העבודה, שכן אף שיש לדברים זמן ומקום, לא תעמוד בקשיים של לימוד אמיתי אלא אם תאמר לעצמך: "איני זקוק לעוד דברים ולעוד נוחות, אני זקוק ליותר תורה".
"מיעוט שחוק":
שחוק פירושו קלות ראש, ליצנות והתבדחות, ויש להעמידו אל מול השמחה. אל תשכחו שהשמחה היא אחד מארבעים ושמונה הדברים: השמחה נדרשת, אך היא עניין פנימי - להיות מרומם רוח, מלא תקווה, אופטימי ובמצב רוח טוב. אך סיפור בדיחות, השתטות והתפרעות - לא כל כך.
הגמרא בשבת קי"ט מלמדת שיש מקום אף לשחוק: רבא היה פותח כל שיעור במילתא דבדיחותא, בבדיחה, והדבר מכניס את התלמידים לעניין. אין אנו אומרים שלא להתבדח כלל, אלא להגביל ולמצות: כשיש צורך לרגש את הכול, לעורר בהם עניין ולפתוח אותם - יש מקום לבדיחה. אך משמגיע הזמן להיות רציני, יש להפסיק להשתטות ולרדת לעניין שצריך לעשותו.
"מיעוט דרך ארץ":
דרך ארץ, שפירושה דרכו של עולם, כוללת את כל הדברים שבני אדם צריכים לעשות כדי לעבור את החיים, והדבר נכון ליהודי ולגוי כאחד: התפרנסות, טיפול בגוף, יחסים עם אשתו ועשיית הקניות. רש"י לומד שהפשט כאן הוא שלא לבלות עם החברים בשוק - כולם צריכים לקנות, אך אין חובה להסתובב בקניון; אפשר לעשות את הנדרש ולשוב. יש פשטים שונים המתמקדים בהיבטים שונים, וכולם כלולים.
העיקרון הוא: כל מה שאתה צריך לעשות כדי לעבור את החיים - עשה אותו, ולאחר שנעשה הנדרש שוב אל המיקוד האמיתי שלך, כיבוש התורה. הרוצה להשיג תורה חייב להתמקד בהשגת תורה. לפיכך "מיעוט דרך ארץ" פירושו שלא להשקיע זמן מופרז בענייני אישות ולא זמן מופרז בפרנסה ובעבודה. אינך חייב לעבוד שישים שעות בשבוע כדי להיות שותף במשרד; ואם כך לא תהיה שותף - יהא כך. חיים אחד לך לחיות: מה אתה רוצה לעשות - להיות תלמיד חכם או להיות שותף? את שניהם לא תוכל לקבל.
כיוצא בזה, אין לבלות זמן בהסתובבות ובבטלה, במשחק ביליארד בבית קפה, בבר או בקניון. יש לדברים זמן ומקום; דרך ארץ - אכן, כולם צריכים לעשות את קניותיהם ולנוח מדי פעם, אך יש למעט ולהגביל. והוא הדין לכל מיני השקעות בעולם החומרי: האם אתה באמת צריך לרכוש מכונית חדשה? האם הדבר מצריך סקר שוק? האם יש צורך לתכנן באיזה צבע חדש תצבע את הסלון? איני יודע אם זה דבר חשוב דיו שכדאי להיות מושקע בו. הנח לזה.
"מיעוט סחורה":
ישנן גרסאות שבהן נמנה גם "מיעוט סחורה" כאחד מארבעים ושמונה הקניינים, ופירושו למעט בעסקים: להשקיע פחות זמן, או להגביל את כמות הזמן המוקדשת לקנייה ולמכירה ולמסחר, לצאת מן העבודה מוקדם מעט כדי ללמוד יותר. ואם זהו אחד מן הארבעים ושמונה, ממילא אין "מיעוט דרך ארץ" יכול להתייחס לענייני עסקים, וכנראה יתייחס לענייני אישות.
"בארך אפיים" - שלא לכעוס במהירות. אם מדובר במורה, הדבר מובן: המשנה כבר אמרה בפרק השני "ולא הקפדן מלמד" - מורה שכועס ומתוסכל בקלות, אין הילדים לומדים ממנו. התלמידים לא ירצו לשים לב ולא יקשיבו, ולא יוכלו לשאול שאלות מפני שהם מפחדים ממה שיאמר.
ואם מדובר בתלמידים, וכך כנראה - שהמשנה מדברת אל כל אחד מאיתנו כקונה תורה - ישנן שתי גישות בסיסיות:
הכעס כשלעצמו מנוגד לקליטת התורה. נאמר שכל הכועס - אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו ושוכח את תלמודו. אנשים כעוסים ותלמיד חכם אינם הולכים יד ביד.
המהיר להיעלב מרבו יתקשה מאוד ללמוד. רוב הילדים שאינם מצליחים בבית הספר, הסיבה היא שהמורה אינו מחבב אותם, ואינם יכולים ללמוד ממנו בגלל דבר אחד שאמר פעם אחת. אדם עשוי ללכת לשיעור עשר שנים ולהצליח מאוד, ואז יום אחד יש למורה יום רע והוא אומר משהו הפוגע בו - והוא לא ישוב לשם עוד. מי שזו גישתו בחיים, ייגמרו לו המורים במהירות. לכן יש להיות אטי להיעלב מן הרב ומדבריו, שאם לא כן תתערער היכולת ללמוד ולהחזיק מורים.
"בלב טוב" - טבע טוב. הפשט הפשוט הוא שאדם שמח באחרים המצליחים, המתקדמים והזוכים לדברים; יש לו גישה חיובית וכיוון חיובי כלפי הזולת. כלומר, לא די בכך שלא יכעס, שזה עניינו של "ארך אפיים"; אלא אף בתוכו פנימה אסור לו לטפח טינה, מחשבות שליליות ורצון רע. ומי ששקוע בדברים אלה - אין לו מקום ללמוד.
המהר"ל ב'דרך חיים' אומר: "לא תמצא תורה אלא במקום טוב", כלומר בלב טוב, שהרי "כי לקח טוב נתתי לכם" - התורה נקראת טובה, ודברים טובים אינם שייכים אלא במקומות טובים. לפיכך אין לקנא באנשים ואין לחמוד את הצלחתם, ואין לחוש שאתה מתחרה בהם בבית המדרש. עליך להיות חיובי, והחיוביות הכללית הזו תיתן לך את מרחב הראש ללמידה. מי ששקוע במחשבות שליליות, בציניות, בתסכול, בכעס ובטינה - כרוך בבעיות אלו, ואין לו מרחב ראש פנוי ולב פתוח לקלוט את התורה.
"באמונת חכמים" - לבטוח במה שלימדונו החכמים. אין הכוונה לי, ואף לא בהכרח לרב האורתודוקסי המקומי, אלא לחז"ל: כשחז"ל אומרים דבר, יש להאמין לדבריהם. ואין פירוש הדבר שאינם יכולים לטעות - הם יכולים לטעות, כמובן - אך ישנה מצוות "לא תסור", שלא לסטות ממה שלימדונו חכמים.
וכך מתאר זאת ספר החינוך: כל אימת שהדבר הנלמד מתיישב על הדעת, והרבנים אומרים לך דבר שאתה כבר מסכים לו מכוח ידיעתך - אין אתה מקשיב להם כלל, אלא לעצמך. ההקשבה להם מתבטאת דווקא באותם מצבים נדירים שבהם הם אומרים דבר ואתה תמה: "האומנם? סברתי אחרת לגמרי". ללכת אחריהם משום שהם צודקים בדרך כלל - זו האמונה באותו חכם.
הרעיון כאן הוא שכשחז"ל אומרים דבר, יש להניח שהוא נושא את משקל התורה מסיני, ולהיות קשוב ולא ציני. איני אומר שאין לשאול שאלות, אך אם יש לאדם מסננת של חוסר אמון, חשדנות וציניות כלפי מה שחז"ל מנסים ללמדו, ברור שדרך המסננת העבה הזו לא תוכל כל התורה להיכנס כפי שהיא צריכה. לכן בטח בשיקול דעתם של חז"ל, קבל אותו ולך עמם; אל תילחם בהם. זו דרך טובה לקבל תורה, והדרך האחרת בהחלט אינה דרך לתורה.
לסיום - "בקבלת הייסורים":
כאן, בנוסח שלפניי, הברייתא נחלקת לשני חצאים, ואנו עומדים באמצע הדרך. הקניין הבא הוא קבלת הייסורים - לקבל ניסיונות ותלאות, אתגרים, כאב, סבל וקושי. התורה עצומה, ולימודה עבודה מרובה הדורשת מחשבה, מסירות והקרבה. הדבר יהיה קשה, ויש לקבל זאת מלכתחילה.
הדבר דומה למטפס על הר קילימנג'רו: לפני יציאתו לדרך מודיעים לו שהטיפוס יימשך עשרה ימים, שיהיה קר, שיהיה עייף, שיחוש אי נוחות ושרגליו יכאבו. ובכן - אל תתלונן, אל תייליל ואל תסתובב לאחור מפני שרגליך כואבות. הרוצה לטפס על ההר מקבל מראש שיהיו כאב וקושי; כך זה הולך, ועתה צא לדרך. וזוהי התורה: התורה היא עבודה קשה.
אנו יודעים ש"שכר מצווה בהאי עלמא ליכא". היותך תלמיד חכם, או מנסה להיות תלמיד חכם, לא תגן עליך מקשיים: גם לך יהיו קשיים, גם ראשך יכאב, גם אתה תחלה, וגם ילדך יחלה וגם ראשו יכאב. אך קבל זאת. אל תשב ותשאל כיצד יכול הקדוש ברוך הוא לעשות לך כך והיכן הצדק בדבר; הנח זאת בצד, קבל שהדבר יהיה קשה, ועתה חגור מותניך, קבל שתידרש לשאת את הקושי, את הסבל ואת אי הנוחות - ופרוץ קדימה. זהו המחיר שיש לשלם, ומי שאינו מוכן לשלמו, אל יטרח כלל להתחיל לטפס במעלה ההר, שכן לא יגיע לשם.