אנו מגיעים כעת לצומת חשוב בברייתא. לפי אחת הגרסאות מתחילה כאן משנה נוספת, ומכל מקום אנו עומדים בנקודת האמצע של ארבעים ושמונה הקניינים: עשרים וארבעה מאחורינו ועשרים וארבעה לפנינו. הראוי לתשומת לב הוא שלשון הברייתא משתנה בנקודה זו.
בעשרים וארבעה הראשונים פתחה כמעט כל אחת מן הדרכים באות בי"ת, שמשמעה "עם" או "באמצעות": "בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתיים" - עם לימוד, עם הקשבה קפדנית, עם סידור הדברים על השפתיים, וכן הלאה.
בפתח הפרק עמדנו על ההשוואה בין עשרים וארבע מעלות הכהונה ושלושים מעלות המלכות לבין ארבעים ושמונה קנייני התורה, ועל השאלה - בלשון הישיבה - אם מדובר בסיבה או בסימן: האם זו הדרך שבה נעשה אדם תלמיד חכם, או שמא זו הדרך שבה ניתן לזהותו, שהוא מגלם מידות אלו? שני הצדדים אמת, וכך אף יישבנו את הסוגיה. אלא שבחציה הראשון של הברייתא מונח הדגש בעיקר על הסיבה, על הפעולה: מי שמבקש להיות מאגר של תורה - עליו למעט שחוק, למעט דרך ארץ, וכן הלאה.
מכאן ואילך נעלמת הבי"ת, ובמקומה באה ה"א הידיעה: "המכיר את מקומו", "והשמח בחלקו", "והעושה סייג לדבריו" - זה שמכיר את מקומו, זה ששמח בחלקו, זה שעושה גדר מגן סביב ענייניו.
אף אם מידות אלו הן גם סיבה וגם סימן, ברור שהדגש עבר כעת אל הסימן: מיהו האדם שאצלו תימצא תורה אמיתית, הדבר האמיתי? זה שיודע את מקומו, זה ששמח בחלקו וכן הלאה. וממילא, מי שמבקש להיות תלמיד חכם ואינו מגלם מידה מסוימת מאלו - ראוי לו לעמול עליה. זהו מעבר חשוב, ומכאן נעבור על המידות אחת לאחת ונלמד אותן משני הכיוונים.
"המכיר את מקומו":
הביטוי "מקומו" עמום, ומשום כך נאמרו בו כמה גישות במפרשים. הפשט הבסיסי בונה על עניין הענווה: משכנה האמיתי של התורה הוא אדם היודע היכן מקומו בעולם ואינו חורג מגבולותיו. בבית המדרש בזמן חז"ל היה סדר היררכי מוגדר, ומקום הישיבה נקבע לפי המעמד: החכם הגדול והמושלם יותר מלפנים, והקטנים והצעירים מאחור. כלומר, כל אדם ידע את מקומו כפשוטו. ולדבר השלכות מעשיות: הנמצא במחיצת מי שיודע ממנו - מוטב לו לשתוק ולהקשיב, ואין זה מקומו לדבר ולהשמיע את חידושו.
גישה שונה לגמרי שואלת: מהו מקומו של אדם שהתורה מגולמת בו ושהפנים את ערכיה? מקומו האמיתי הוא בעולם הבא. הוא מכיר בכך שאין הוא כאן אלא באופן זמני: נשמתו באה מן השמים ואל השמים היא שבה, ואין הוא אלא עובר אורח. משום כך אין הוא שוקע בעולם הזה ואין הוא טרוד בו יתר על המידה.
רעיון זה מומחש בסיפור ידוע: עשיר אחד בא לבקר את החפץ חיים, וראה את ביתו - חדר שינה אחד, רצפת עפר, שולחן וכיסאות ומיטה קטנה, ובית הכיסא בחוץ. אמר לו: "אתה מנהיגו של עם ישראל, ואין זו דרך שבה צריך לחיות מנהיג". שאל אותו החפץ חיים מהיכן הוא ואיפה הוא מתאכסן, והלה השיב שהוא מבקר מן העיר הגדולה ומתאכסן במלון שבהמשך הרחוב, שבו מיטה אחת בלבד ושירותים משותפים בקצה המסדרון. אמר לו החפץ חיים: "אדם עשיר כמותך, מדוע אתה גר במקום שיש בו חדר שינה אחד ואין בו חדר רחצה? אין זה הגיוני". השיב העשיר: "מה השאלה? אני רק עובר כאן דרך". אמר לו החפץ חיים: "גם אני".
זהו הרעיון: מי שמגלם באמת את התורה מבין שאינו אלא עובר אורח במשך מאה ועשרים שנה, ולפיכך מסתפק במועט ומסתדר. האדם שהוא כלי הקיבול האמיתי לתורה חי כשדעתו נתונה לעולם הבא ולא לעולם הזה, וממילא נוטה מטבעו להתמקד בעיקר ונעשה מאגר של תורה.
גישה שלישית: על האדם לדעת את מקומו, דהיינו להכיר בחוזקותיו ובחולשותיו - להשתמש בחוזקות כדי לשרת את עם ישראל בדרך המתאימה, ולהכיר היכן נותר לו מקום לגדול. וזו כמובן הדרך שבה ישתפר, ילמד תורה נוספת ויגדל באותו תחום כפי הצורך.
"והשמח בחלקו":
זהו אותו רעיון עצמו מכיוון אחר, בהצגה חיובית שלו: מהו חלקו של האדם.
"והעושה סייג לדבריו":
"סייג" הוא גדר. ומכיוון שלמילה "דבר" שתי משמעויות, נחלקו המפרשים בכוונת הדברים: יש שפירשו שהכוונה למילותיו, לשים גדר מגן סביב דיבורו; ויש שפירשו שהכוונה לענייניו ולעסקיו.
גדר סביב הדיבור: מובא התקדים של אנטיגנוס איש סוכו. למדנו בתחילת המסכת שאמר לתלמידיו שלא לשמש על מנת לקבל פרס, ותלמידיו צדוק ובייתוס הבינו שאין פרס בסוף. לא עלה בידו לעשות גדר ראויה שתבטיח שתלמידיו יבינו כראוי, וזו ביקורת המשנה כאן. מכאן יסוד חשוב: האחריות למסור את הלימוד בבהירות מוטלת על המורה ולא על התלמיד. אין המורה רשאי לומר "אמרתי את שלי, שילכו ויעברו על רשימותיהם ויבינו בעצמם". עליו להיות זמין לשאלות, להציג את רעיונותיו בבהירות, לחזור על דבריו ולתת לתלמידים כל מה שהם צריכים, שכן אחריותו להבטיח שהבינו את דבריו ולא שיבשו אותם.
גדר סביב הענייניו: האדם דואג לשים גדר של הגנה סביב חייו כדי שלא ייכשל. מבחינה מושגית הוא חוגר חגורה ואף שלייקס, ומכוון שני שעונים מעוררים. למשל, מי שעליו למסור שיעור או להשתתף בשמחה במרחק שלושים דקות נסיעה, אל לו לצאת שלושים דקות קודם, שהרי במחצית המקרים יש פקקים, וכידוע אירועים בלתי צפויים מתרחשים. אם הדבר חשוב לו, עליו לבנות מרווח ביטחון ולשקלל מראש את הבלתי צפוי, ולא להניח את התרחיש הטוב ביותר ולהחמיץ בסופו של דבר את החובה שביקש לקיים.
"ואינו מחזיק טובה לעצמו":
אין הוא זוקף את הקרדיט לעצמו, ואף כאן כמה גישות. ידוע מאמרו של הארי טרומן, ולדעתי הוא הנקודה המרכזית במשנה זו: "מדהים כמה אפשר להשיג אם לא אכפת לך מי מקבל את הקרדיט". זהו הרעיון היסודי: בעל התורה האמיתי אינו מבקש לעמוד באור הזרקורים, ליטול קרדיט על מעשיו ולהיות תמיד ה"איש". אין הוא חייב להיות ה"איש", והוא מניח לאחר להיות.
יתרה מזו: הנוטל את הקרדיט לעצמו - מה עם כל שאר הגורמים והאנשים שסייעו בידו להגיע למקום שהוא בו? אין דבר כזה אדם שעשה את עצמו בכוחות עצמו. היו לו הורים, מורים, חברים, מעסיק והזדמנויות שנקרו בדרכו. ובראש ובראשונה - סייעתא דשמיא בכל צעד וצעד. לפיכך עליו לתת את הקרדיט לקדוש ברוך הוא ולא לייחס את הצלחתו לעצמו, שהרי אילו ניצבו בפניו האתגרים שניצבו בפני אחרים שלא הצליחו, אפשר שאף הוא לא היה מצליח.
"אהוב":
מידה זו מעידה יותר מכול שאנו עוסקים כאן בסימן ולא בסיבה, שכן אין זה ציווי אלא תיאור: הוא אהוב - אהוב על הקדוש ברוך הוא ואהוב על הבריות. את מי אוהב הקדוש ברוך הוא ובאיזו מידה - אין לנו דרך לדעת; הוא אוהב את כולנו, ואנו באפלה ביחס לטיב יחסו אלינו. אך את מי אוהבים בני אדם - ניכר וברור.
וזו כוונת הברייתא: המחסן האמיתי של התורה יהיה אהוב על הבריות, שכן "דרכיה דרכי נועם" וכלל גדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך". מי שקנה תורה ונמזג עמה עד שהוא מהלך ומדבר תורה - יהיה אוהב ישראל, יאהב יהודים והם יאהבוהו בחזרה. הבריות יאהבו את נוכחותו, שכן הוא מרבה שלום, נותן עצה ונטול פניות. את כל ערכי התורה הפנים, וממילא אנשים אוהבים אותו.
כנקודה צדדית ראוי להבליט: הדברים אמורים בתלמיד חכם שאין לו עמדה "פוליטית". רב בית כנסת, או כל בעל תפקיד ציבורי מסוג זה, מוכרח לנקוט צד ולקבוע מדיניות, ולא הכול יסכימו עמו, ומטבע הדברים תיווצר מפח נפש - וזה עניין אחר. אך באופן כללי, מי שזכה שאינו נדרש לנקוט צד בעניינים אלו - ראוי שהבריות יאהבוהו. ואם אינם אוהבים אותו, אין זו שאלה של רכישת חברים והשפעה על אנשים בנוסח דייל קרנגי, אלא סימן שלא הפנים את ערכי היסוד של התורה, שהיו הופכים אותו מאליו לאדם שהבריות מבקשות את קרבתו. לפיכך, מי שאין אוהבים את נוכחותו - עליו להתחיל לעבוד על עצמו, שכן משמעות הדבר שלא הפנים את התורה כראוי.
"ואוהב את המקום":
הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא. אמנם אין אנו יודעים כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, ובלאו הכי הדבר בלתי נתפס בטובו; אך האדם שהוא הדבר האמיתי מבחינת תלמיד חכם - יאהב באמת את הקדוש ברוך הוא. ראשית, מטבע הדברים: הרמב"ם ביאר שלימוד לשמה פירושו מתוך אהבת הקדוש ברוך הוא ולא מתוך מניע אחר, וממילא אהבה זו דוחפת ללמוד תורה נוספת ולהיות מונע להעמיק בהבנתה. אשתי מגדירה אהבה בהגדרה נאה: "אהבה היא - מה שחשוב לך חשוב לי". ומי שאוהב את הקדוש ברוך הוא יודע מה חשוב לו: שיהיה דבוק בו, מחובר אליו ולומד את תורתו, וממילא ילמד את תורתו. ברור שמי שקלט את מסר התורה יהיה אוהב את הקדוש ברוך הוא, ויש בכך כדי לומר הרבה: המחפש את הדבר האמיתי, יבקש מי שמאוהב באמת בקדוש ברוך הוא.
"ואוהב את הבריות":
הוא אוהב את האנושות, כל אדם, ובוודאי כל יהודי. ביאורן של רבות מן המידות שבברייתא בנוי על הנחת יסוד אחת: התורה לא ניתנה לאברהם אבינו או למשה רבנו, אלא לכלל ישראל בשלמותו - "מורשה קהילת יעקב", והיא שייכת לכולנו. ומי שמבקש להיות כלי המחזיק תורה חייב להיות מחובר לעם, לכלל ישראל, ולהיות אחד עמם, שכן זהו הכלי הראוי. אין התורה חפצה באדם כשהוא לבדו, נפרד ומנותק. לפיכך, האוהב אנשים ומחובר אליהם נעשה מחזיקה הטבעי של התורה, חי חיים ההולמים את התורה ובעל כלי ההולם אותה.
יתרה מזו: האוהב אחרים נדחף מאליו לחלוק עמם, וכשמדובר בתלמיד חכם - לחלוק עמם את תורתו. וטבעי הדבר, שכאשר המיקוד הוא בשיתוף התורה, הלימוד עצמו נעשה מבהיר ומדויק, ובאה סייעתא דשמיא באופן שבו הוא מלמד את הדברים. נמצא שהוא נעשה מאגר תורה טוב יותר, מלא בתורה ומחובר אליה, משום שהוא אוהב אחרים ומבקש לחלוק אותה עמם.
"אוהב את הצדקות":
בנוסחאות אחדות של הברייתא מופיעה מידה זו, ובאחרות היא נשמטה. אם היא לפנינו, הרעיון הוא שמסגרתה ושליחותה של התורה היא הקמת חברה המונעת מאהבה ומצדק, והדבר מפורש: הקדוש ברוך הוא בחר באברהם משום שילמד את בניו את דרך ה' ולאהוב את הצדק. ממילא, מי שהוא תוצר של תורה סובל מחוסר צדק: מראה עוול מטריף את דעתו, ולעומת זאת הוא אוהב לראות צדק נעשה. די להתבונן במשה רבנו העומד מול המצרי, במשה רבנו העומד לצד ציפורה ואחיותיה, ובאברהם אבינו העומד למען סדום. אנו רוצים צדק, וראוי שראיית צדק שאינו נעשה תטריף ותתסכל. האדם שהתורה זורמת בעורקיו אוהב באמת לראות צדק נעשה, ואינו יכול לשאת את היפוכו.
"אוהב את התוכחות":
אהבת מעשי התוכחה. בראש ובראשונה מדובר במי שרציני בשיפור עצמו ובשכלול עצמו עד להיותו האדם השלם. הכרטיס הזהב, המשאב המדהים ביותר, הוא אדם שיטרח לומר לו: "ראיתי אותך מתפלל עמידה, והגית מילה זו שלא כהלכה". אף שהתגובה הטבעית היא "אני יודע מה אני עושה" - תגובה זו נוראה. זהו יום מזלו, שכן המזמין ביקורת כזו מקבל התראה על כל מה שהוא עושה שלא כשורה. כיצד אחרת ייישר את דרכיו? על כן ראוי לאהוב זאת ולראות בכך את הדבר הטוב בעולם. ואף אם המוכיח אינו צודק הפעם, אין לרפות את ידיו ואין להתגונן, שאם לא כן לא יאמר בפעם הבאה.
יתרה מזו: לכל אדם יש חסרונות. מלבד עניין הענווה החוזר כאן פעמים רבות, הפסוק אומר: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין אדם שאינו טועה, ומי שעושה טוב עתיד לטעות, ולפיכך יש להיות קשוב למי שמראה לו היכן יש מקום לשיפור. ועוד: הפתיחות לתוכחה מוכיחה שהלימוד הוא לשם שמים - הבריות רואות שאין כאן ניסיון להרשים ולשכנע כמה הוא חכם וכמה הוא טוב, שהרי הוא פתוח לתיקון.
זווית נוספת: להעביר תוכחה לאחרים. לעתים יש לסייע לאחרים ליישר את דרכם וללכת בדרך הישר, ואף את זאת ראוי לאהוב. אכן, מי שחיובי בתורה חייב לעשות זאת בדרך של אהבה ואכפתיות, בדרך שתישמע, אך מוטלת עליו החובה לסייע לבריות ולהיות אכפתי כלפיהן כדי להחזירן לדרך הישר.
"אוהב את המישרים":
אוהב יושר: יַשְׁרוּת, שלמות מוסרית ומצפן מוסרי המכוון בדרך ישרה. זו בוודאי סיבה וסימן כאחד לתלמיד חכם. בראש ובראשונה יש להימנע מחשיבה עקומה ומסברות עקומות. מהי חשיבה עקומה? כשיש לאדם רעיון שהוא רוצה שיהיה נכון, אג'נדה, פסק שהוא חפץ בו או קולא שהוא מכוון אליה, והוא קובע תחילה "לכאן אנו הולכים", ואחר כך מסדר את הרציונליזציה, את הסברה ואת ההיגיון כדי לתמוך במבוקשו. חשיבה ישרה היא הליכה אחר הכללים, אחר העקרונות ואחר האמת, המובילים לאן שצריך להגיע - תהא התוצאה אשר תהא.
ובמובן רחב יותר, בכל תחומי החיים: על האדם להיות עקרוני ולא נוח לעצמו. יהיו לו כללים, ערכים ועקרונות המנהלים את חייו, וילך לפיהם. לא ייתכן שהכול יהיה יוצא מן הכלל, מקרה מיוחד ומצב דחוף המצריך הקלה. יושר פירושו שיש עקרונות והולכים לפיהם, ואת זאת יש לאהוב.
יתרה מזו: יש לראות שהתורה נועדה ליישר את האדם ולתקנו. אכן, כל הלכות התורה ואינספור פרטיה הם מערכת מבוססת כללים שיש לקיימה, אך התוכנית הכוללת של התורה היא לתקן אנשים ולעשות עולם מושלם, חברה מושלמת ואדם מושלם. לפיכך אין ההלכות והמצוות עניין של טכניקליות חסרת מחשבה וגזירות המלך שעושים כדבר המלך רק משום שהמלך אמר; יש בהן מרכיב כזה, אך אין לטעות: בסופו של דבר יש כאן אג'נדה, והקדוש ברוך הוא בחר בכללים אלו דווקא מטעם מסוים. בספר חורב, למשל, עובר המחבר על כל מצווה ומבאר מה היא נועדה לפעול באישיותו של האדם, בקהילתו וביחסו אליה. זהו פירושה של ישרות: לאהוב שהתורה היא הכלי שבאמצעותו האדם מתיישר ומיתקן.
יש המתמקדים בזווית שונה: שלא להחניף לבריות, שלא לומר דבר אחד ולהתכוון לאחר, שלא להרים אגודל למי שראוי להוריד לו אגודל. ישרות פירושה אהבת האמת והמקום שאליו היא מובילה, ולפיכך כשאדם אינו נוהג כשורה, אין להיות פוליטי ודיפלומטי יתר על המידה, ואין לשקר בפניו ולומר שמעשיו כשרים בשעה שאינם כשרים.
"מתרחק מן הכבוד":
ניסיון ראשוני ובסיסי להבין זאת הוא שמדובר בסייג המגן על ענוותנותו. עמדנו פעמים רבות על חשיבות הענווה, ולפיכך מסתבר שאדם יימנע מכבוד כדי שלא יעלה לראשו. והבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו, והוא הכבוד האמיתי, כבוד התורה.
יתרה מזו, הנקודה היסודית: יש להימנע ממצבים המחייבים אנשים לכבדו או המאפשרים להם לעשות כן. אם מבקשים ממנו להיות אורח הכבוד בסעודה - יסרב בנימוס. אם עליו למסור שיעור ובני אדם עומדים לכבודו - ימצא דרך למעט בכך. השורה התחתונה: המיקוד צריך להיות בעשיית הדבר הנכון כלפי הקדוש ברוך הוא ובקבלת הסכמתו ולא הסכמת הבריות; וקשה מאוד להישאר עניו כנדרש כשהכול מספרים לאדם כמה הוא נהדר.
"ולא מגיס לבו בתלמודו":
גישה אחת: לא זו בלבד שאין להניח לאחרים לכבדו, אלא שאף בלבו שלו אין לו לכבד את עצמו ולהיעשות גאוותן.
אך נראה שהמובן היסודי כאן הוא מה שמכונה בלעז "לנוח על זרי הדפנה" - ביטוי שמקורו במשחקים האולימפיים היווניים, שבהם היה המנצח מוכתר בזר פרחים. "לנוח על זרי הדפנה" פירושו שמשניצח שוב אינו צריך להתחרות, ודי לו בהיותו אלוף השנה שעברה, ואין הוא נדרש לעשות הכול מחדש ולשאוף למצוינות גדולה יותר. "לא מגיס לבו בתלמודו" פירושו שלא לומר "כבר השגתי את אשר עלי להשיג". כל שהושג עד כה נפלא, אך יש להמשיך הלאה: מי שלמד בבוקר - ילמד שוב בלילה; מי שלמד היטב אתמול - ילמד שוב היום; מי שסיים ש"ס - הגיע הזמן להתחיל מחדש. אין לברך את עצמו, שכן כדברי רבן יוחנן בן זכאי, לכך נוצרת.
"ואינו שמח בהוראה":
אין הוא שמח לפסוק שאלות ולתת הכרעות הלכתיות. היסוד: כל אדם עושה טעויות, וקל לטעות. גרוע דיו שאדם טועה בחייו שלו - שם הוא נושא באחריות לטעותו; אך כשאדם אחר מבקש ממנו הוראה, חוות דעת הלכתית והכרעה, והוא טועה - הרי זה חמור בהרבה, שכן אין הוא מקלקל לעצמו בלבד אלא מקלקל את חייו של הזולת. אכן, ייתכן שמוטלת עליו חובה לעשות כן, מצווה בידו וזהו הדבר הנכון; אך מלבד היותו הדבר הנכון, אין לו מה להרוויח ויש לו הכול להפסיד מפסיקת השאלה. אם צדק - מה טוב, ולא נוסף לו דבר; ואם טעה - נורא הדבר, שהרי היה מקור חטאו של אותו אדם. לפיכך אל לו להיות נלהב להיות הפוסק, ואם אפשר - יניח זאת לאחר. וכבר למדנו במשנה קודמת שהשמח להורות הרי הוא שוטה ורשע.
"נושא בעול עם חברו":
בראש ובראשונה - אמפתיה. וראוי לעמוד על ההבדל בין סימפתיה לאמפתיה: סימפתיה פירושה שאני מכיר ומבין שאירע לזולת דבר רע, שזהו מקום קשה וכואב, ואני חש כלפיו סימפתיה. אדם איבד את סבתו, ואני מצטער מאוד לשמוע. אך בשעה שאני מטלפן אליו לומר שאני מצטער, אם אשפוך את הקפה על חולצתי, סביר שאהיה נסער מכתם הקפה יותר מאשר מאובדן סבתו, משום שאיני חש בכאבו אלא רק מודע לכך שהוא סובל אותו. אמפתיה היא השתתפות בכאב: את הרגש שהוא חווה, אני חווה עמו.
והדבר נכון לטוב ולרע. בחתונה אפשר לומר "בחתונת בני הרגשתי מצוין, ואף בחתונת בנך אני שמח", אך אמפתיה היא חוויית השמחה ממש. יש בפי משפחתי אמרה: שמחה משותפת היא שמחה כפולה, וצרה משותפת היא צרה שנחלקת לחצי. ואף שאין זה מאמר חז"ל, בוודאי יש בדברי חז"ל התומכים ברעיון. תלמיד חכם אמיתי הוא חלק מן העם ומן האומה - כלל ישראל קיבלו את התורה ככלל, כאיש אחד בלב אחד - ולפיכך הוא משתתף בשמחת חברו היהודי ובשעותיו הקשות. וההשתתפות בכאבו עוזרת לו לעבור אותו: המבקר חולה נוטל אחד משישים מחוליו, וכשאדם משתתף עם זולתו, חש הלה שאינו עושה זאת לבדו, וזה נותן בו כוח להמשיך.
מלבד האמפתיה הרגשית יש כאן נקודה יסודית: נשיאה בעול פירושה סיוע בפועל. הרואה את חברו נאבק במשאו, יהיה אשר יהיה - יעשה עצמו שימושי ומועיל ויעשה מעשה. וזהו סימנו של תלמיד החכם האמיתי: לא רק שלמד תורה הרבה, אלא שהתורה נכנסה לעצמותיו, ולפיכך כשהוא רואה יהודי במצוקה הוא מגיב במעשה ובתועלת. ובכך הוא נעשה כלי מתאים לקבל את התורה.
גישה אחרת מכוונת לתלמוד תורה עצמו: אדם הלומד עם חברו, והלה מתקשה לנסח את מחשבתו - אינו מסכים עמו, וכשהוא מתחיל להביא את ראייתו הוא שוכח מה עמד לומר, או מבין שנותר קצה חוט שיש לקשור. עליו לסייע לו. נשיאה בעול עם החבר פירושה לעזור לו לנסח את מחשבתו התורנית, את חלקו, ולהבהירה. אף אם הוא טוען שחברו טועה, ואף אם אכן הוא טועה - יסייע לו להגיע לסוף מחשבתו, שכן אין בכך אלא רווח: הוא עצמו יחשוב את הסוגיה עד תומה בבהירות, יראה את נקודת מבטו של חברו, ויסייע לו להגיע למקום שעליו להגיע אליו בתלמוד תורתו.
"ומכריעו לכף זכות":
יש שלמדו זאת כפשוטו, בהמשך למידה הקודמת של נשיאה בעול - שהוא נושא ברוב המשא, חמישים ואחד אחוז מן העול על שכמו וארבעים ותשעה על שכם חברו. ואף שהדבר תמוה במקצת, זו גישה אחת. אך באופן כללי הנקודה כאן היא לפי הרעיון של דן לכף זכות: לסייע לאדם שהכף תוכרע לזכותו.
כל אדם מהלך בחייו, ובכל אינטראקציה חברתית חלק ממוחו עסוק בשאלה "כיצד אני מציג את עצמי כטוב וכשיר?". כולם חושבים על כך תמיד: אופן הדיבור, אופן הלבוש ואופן ההתנהגות מבקשים לשדר "אני אדם טוב, אני אדם כשיר". ואולם איש מאיתנו אינו טוב בשלמות ואינו כשיר בשלמות, וכולנו נכשלים לעתים מבחינה מוסרית ומועדים בשתי רגליים שמאליות. משמעות הדבר שיעשה אדם לו למנהג לסייע לחברו לשמור על כבודו ולכסות על חסרונותיו. אין מדובר בחוסר יושר, אלא באותה דרך שבה אדם נוהג כלפי עצמו: אין הוא חסר יושר כשהוא מציג את עצמו בצורה הטובה ביותר, וכך יסייע גם לחברו להציג את עצמו בצורה הטובה ביותר, כדי שהבריות ישפטוהו לטובה.
אמירה ידועה ששמעתי מפי הילרי קלינטון, ואיני סבור שהמקור ממנה: "אנחנו שופטים אחרים לפי המעשים הגרועים ביותר שלהם, ואת עצמנו אנו שופטים לפי הכוונות הטובות ביותר שלנו". כשם שאדם רוצה שישפטוהו לפי כוונותיו הטובות, כך ישפוט את זולתו לפי כוונותיו הטובות: ייכנס לרגע לראשו, ואולי לא התכוון לרעה כל כך; ולאמיתו של דבר, אילו בא ממקומו של הלה, אפשר שאף הוא היה מגיע לאותה דעה, לאותו מעשה ולאותה גישה. פעמים רבות מצינו בחז"ל שכאשר אמר בעל הלימוד דבר שלא הובן, אמר אחד: "רבי, שמא לכך התכוון"
ולעתים אומר אדם דבר שצוחקים עליו, ומוסר השיעור - רבא או זולתו - מעיר שאם אדם חשוב הוא, אין לצחוק לדבריו אלא יש להתייחס אליהם ברצינות. נמצא שעל האדם להטות, במחשבתו ובמחשבתם של אחרים, את הכף לזכות חברו.
"מעמידו על האמת":
אין הדברים אמורים בכשליו המוסריים של האדם אלא בלימודו. הרואה את חברו לומד וטועה, נורא שיאמר "אין זו בעייתי, אם אינו מבין - אין זה עניין גדול". תמיד יש בשיעור או בישיבה אותו בחור שאליו פונים כשאין מבינים, משום שהוא המבין הטוב ביותר. ראוי להיות אותו בחור. אם מידות אלו הן סיבות - יהיה זה מכריח את האדם להבהיר את הדברים לעצמו: מי שעוזר לאחרים להגיע לבהירות מוליד בהירות בתוכו. ואם זה סימן - התלמיד חכם האמיתי הוא זה שמעמידו על האמת, העומד מוכן ומזומן, ומי שיש לו שאלה - יסייע לו לעבור אותה ולהגיע לבהירות. זהו מה שהוא מייצג.
"מעמידו על השלום":
זו החוליה הבאה בשרשרת. אין מדובר כאן בתוכחה על כישלון מוסרי ואף לא באמת, אלא ביחסי שלום בין יהודים לחבריהם ובין אדם לחברו. נאמר בפסוק "בקש שלום ורדפהו" - יש לרדוף אחר השלום ולאהוב אותו. וחשוב מכך: אלו סימניו של תלמיד חכם, ותכונת יסוד היא "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" - הם עושים להם עניין להפוך את העולם למקום של שלום. זהו הדבר האמיתי. הרואה תלמיד חכם לכאורה העושה מחלוקת, גורם לאנשים לריב ומביא אנשים לידי אי נוחות - אין זה הדבר האמיתי. "מעמידו על השלום" פירושו שתלמיד חכם עושה לו עניין לסייע לבריות להסתדר זו עם זו: בוודאי בנוגע לעצמו, שאם יש לו סכסוך עם זולתו הוא מוצא דרך להשביע את רצונו ולסיים בשלום; ואף בדרכו של אהרן הכהן, שאף שאינו צד בעניין, בראותו שניים נצים הוא עושה לו עניין להביא שלום. שכן אין כלי המחזיק את התורה טוב מן השלום, ולפיכך על האדם לעשות שלום כדי לוודא שהתורה מצויה.
"מיישב לבו בתלמודו":
בגרסאות רבות הושמטה המילה "לבו", ונמצא "מיושב בתלמודו" - שהוא לומד באופן מיושב.
לגרסת "מיישב לבו": אם דבר אינו מתיישב על הלב, זהו סימן אזהרה. יש לרדת לעומקו של דבר, לקבל תשובות וליישב את העניין. אין הכוונה למי שאינו מסכים - אפשר שרשאי לחלוק, ואפשר שיש כאן שתי דעות. אלא לעתים אומר אדם: "אין זה מתקבל על הדעת, כיצד יכלו לומר כך?", ובנקודה זו עליו לרדת לעומק ולסדר את הדברים עד שייישב במדויק את הלגיטימיות ואת ההיגיון שבאותה דעה. וזה חשוב, שכן אם לא יעשה כן, שתי השלכות מרכזיות לדבר: ראשית, תיווצר בו גישה מזלזלת כלפי התורה וכלפי החכם - יאמר, חס ושלום, אף באופן תת-מודע, "הם אומרים דברים טיפשיים", משום שדחה את הדברים. ושנית, דבר שאינו מובן ואינו מתיישב מלמד בהכרח על ניתוק שיש ליישבו: אפשר שעליו ללמוד משהו שלא הבין קודם לכן, או לסדר את ערכיו ואת חשיבתו.
לגרסת "מיושב בתלמודו": שיהיה לימודו מיושב ומסודר. ראשית, להתחיל בהנחת יסודות ברורים: להבהיר את הבסיס ולהבין את הנלמד לפני שעוברים לפלפול, לקושיות ולשאלות "מה יהיה אם". תחילה יש לוודא שהיסודות מבוססים, מסודרים ומובנים.
יש כאן גישה שונה לגמרי, הנוגעת לאופן הלימוד: הלימוד צריך להיעשות ביישוב - עקבי וסדיר, לא ספורדי ולא לסירוגין, לא בקימה וירידה ולא בשבירה באמצע. יש ללמוד בסבלנות ולא למהר להסיק מסקנות.
וגישה נוספת נוגעת לצד המלמד. מכיוון שאנו עוסקים בסימן, המלמד שהוא מחנך טוב ובעל מידה זו של יישוב בדברים ילמד את הבריות בצורה ברורה, מאורגנת, מסודרת ומתודית, הבונה מלמטה למעלה, מן היסודות ומעלה. בדרך זו אין זו הצגה ברורה בלבד, אלא שהתלמידים יוכלו להבין בבהירות, והוא מוודא שהלימוד נעשה בדרך מסודרת ומבוססת היטב.
"שואל כענין ומשיב כהלכה":
יש גרסאות המונות זאת כמידה אחת ויש המונות שתי מידות נפרדות: "שואל כענין" - הוא שואל בנושא; "ומשיב כהלכה" - הוא עונה לעניין וכראוי. נדון בשתיהן בנפרד.
"שואל כענין": לשאול בנושא ולהישאר ממוקד; לא לשאול את שאלות ה"מה אם" המסיטות מן העניין, וגרוע מכך - שאלות שהן מחוץ לנושא לחלוטין. לומדים פרקי אבות, ופתאום עולה שאלה ממסכת גיטין. אין לעשות כן: יש די זמן לאחר מכן לחקור כל מה שרוצים לחקור, אך כעת יש להתמקד במשימה שלפניו. ואכן צריך לשאול שאלות - אך שאלות שבנושא ולעניין. השואל שלא לעניין, מלבד שהוא מסיח את דעתו והדברים אינם מיושבים וברורים בראשו, מסיח גם את דעת שאר הכיתה; ועוד, הוא מחפש צרות עם הרב, שכן הרב או שיתבייש, או שלא ייתן תשובה טובה, או שייתן תשובה שגויה משום שאינו אוחז כעת בסוגיה.
מצד שני, יש כאן ציווי להיות שואל. אם יש לאדם שאלה - אל יתעלם ממנה, אלא יעלה אותה ויפתור אותה, ולא יירתע מכך. יחקור לעומק, אך רק כעניין: בצורה שכלתנית, מסודרת ולעניין.
גישה אחרת, לפי הסימן של תלמיד חכם: השיטה הפדגוגית צריכה להתחיל בשאלה. זוהי צורת חינוך יהודית ייחודית - כל שיעור גמרא פותח בקושיא, כל דברי תורה מתחילים בקושיא, וסדר פסח נפתח בארבע הקושיות.
הטעם שהשאלה חשובה כל כך למורה, בטרם ייתן את התשובה, הוא שכל עוד אין האדם מבין שאינו יודע דבר מה - הדבר אינו נדבק, נכנס באוזן אחת ויוצא מן השנייה. אך כששואלים אותו והוא אינו יודע את התשובה, נחצב במחשבתו חור קטן, והוא חש שיש כאן חלל הטעון מילוי והוא מחפש תשובה; וכשהיא מגיעה, היא ממלאת את החלל ויש לה מקום ונישה שבה היא נאחזת ונשארת. זהו הבדל גדול. אם אומר לך בדרך אגב מהו המכרסם הגדול בעולם, תאמר "נחמד" ותשכח מיד. אך אם אשאל אותך: "מהו המכרסם הגדול בעולם?", ותחשוב ותהרהר - "איני יודע. ארנב? מכרסם? איני בטוח" - וכשאומר לך "קפיברה", תאמר: "אה, קפיברה, המכרסם הגדול, עכשיו אני יודע". הדבר נכנס למקומו ואתה זוכר אותו. זהו "שואל כענין": העלאת שאלות בנושא, כך שתהיה לתלמידים דרך לזכור.
"ומשיב כהלכה": הוא עונה לעניין, נכון, אמיתי ובמלואו, בלי לטשטש. מי שאינו יודע את התשובה רשאי לומר שאינו יודע; אך היודע - אל יטשטש ואל יסובב סחור סחור, אלא יאמר את הדברים כהווייתם. אין לפתוח את התשובה ב"זו מחלוקת". נשאלה שאלה - זהו הדין; ואם יש עניין, אפשר להוסיף בכוכבית שלאמיתו של דבר זו מחלוקת הש"ך והט"ז וכיוצא בזה. חשוב שהשואל יקבל תשובה ברורה ולא מילים ריקות, טשטוש וחוסר בהירות.
"שומע ומוסיף":
שומע, מבין, ואז מוסיף. הנקודה חשובה מאוד: המתייחס אל לימודו כאל הוראות למה שעליו לעשות - מחובר למציאות של הדברים ולפרטיהם, שכן הם חייבים להיות מעשיים. הכוונה לקיים את התורה חיונית: "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". מטרת התורה, בראש ובראשונה, היא היכולת לבצע את ההוראות שהקדוש ברוך הוא רוצה. לפיכך על האדם להיות מכוון: "זהו מה שיש לקדוש ברוך הוא לומר, וחשוב לי להבין מה יש לו לומר". וממילא ישים לב יותר, תורתו תהיה אמיתית יותר אצלו, יזכור אותה טוב יותר ויהיה מעורב בה יותר. זהו הלומד על מנת לעשות.
"מחכים את רבו":
ברמה הבסיסית כבר הזכרנו את חשיבות שאילת השאלות ואת התועלת הצומחת לרב מהן - וכבר אמרנו ש"אפילו הלוג הקטן כמו הלוג הגדול". ידוע הסיפור בבבא מציעא ברבי יוחנן, שכשנפטר חברותא ותלמידו וגיסו ריש לקיש, לא היה מי שיקשה עליו קושיות על פסקיו השונים. הוא היה מתוסכל ומדוכא, שכן כל שקיבל היו אנשים המראים לו מדוע הוא צודק, ואילו הוא ביקש לדעת היכן הוא טועה - הוא נזקק לשאלות. לפיכך יעשה אדם לו למנהג לשאול את רבו שאלות ענייניות וקשות: תועלת לו ותועלת לרבו.
גישה אחרת לגמרי: יש לקרוא "מחכים" כבניין הפעיל, בניין גורם - לעשות חכם. כלומר, במחשבתו יעשה אדם את רבו לחכם, ויעמידו על כן, כביכול, כך שכשהרב אומר דבר יחשוב: "אדם זה חכם, השקיע את זמנו בלימוד, וכוונתו לטובה, ולפיכך דבריו בוודאי נושאים משקל". ואם אינו מסכים עם הדברים והם אינם מתיישבים לו, אל ידחה אותם ויאמר "מסתמא טעה, טיפש הוא". אל יניח שטעה רק משום שהדברים אינם מתיישבים עם מחשבתו, אלא יאמר שקרוב לוודאי לא טעה, וינסה להבין את דבריו. גישה זו כלפי מקור המידע שלו - היותו של רבו חכם, שהוא "מחכים" אותו בראשו ומתייג אותו כאדם חכם - תאלץ אותו לקחת את דבריו ברצינות רבה יותר, לעשות בו רושם עמוק יותר ולפקפק בהנחותיו, וממילא ילמד טוב הרבה יותר.
"מכוון את שמועתו":
מי שמיישר ומכוון את לימודו כראוי וביעילות. מצד התלמיד: אין להסתפק בשינון ובקבלת הדברים כמות שהם. השומע דבר מרבו ומקבל מסורת חייב לברר מה כוונתו ולרדת לעומק הדברים, להגיע לעקרונות היסוד וליישר את הפרטים, ולוודא שהוא מקבל בדיוק את שנאמר, בלי להוסיף ובלי לגרוע, עד שיהיו הדברים מדויקים לחלוטין במחשבתו. ומצד ההוראה: המלמד יוודא שהוא מלמד בבהירות, אינו מוסיף על שלמד ואינו גורע ממנו, ומבהיר שדבריו קולעים ישירות לנקודה ונכנסים אל לב תלמידו.
"והאומר דבר בשם אומרו":
וזהו האחרון שבארבעים ושמונה הדברים: לתת קרדיט למי שראוי לו, ולחבר את הלימוד בחזרה למי שלימדו. עיקרון ידוע הוא בגמרא ביבמות דף צ"ז: "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר". בכל פעם שאומרים את דברי החכם שלימד, אף לאחר פטירתו, שפתיו נעות. ייחוס הדבר לאומרו הוא כבוד ראוי והכרת הטוב נכונה.
יתרה מזו: המייחס את הדבר לאומרו מעניק הקשר למקור המידע, והדבר עושה הבדל גדול. יש נפקא מינה אם דבר מסוים הוא פוסק, גמרא, משנה, רש"י, או דבר ששמעתי מרבי. ידיעת מקור הדברים מסייעת להבין את ההקשר טוב יותר, ולפיכך יהיו הדברים משמעותיים יותר, הלימוד משמעותי יותר, והאדם מחובר בחזרה למקורו. עניין זה חשוב מאוד: חז"ל השקיעו מאמץ גדול לוודא שהמסורה נשמרת, ולפיכך הקפידו התלמידים לומר את מה שלמדו מרבותיהם לא רק בשמם, אלא במדויק כפי ששמעו, כמיטב יכולתם, אפילו מילה במילה.
המשנה ממשיכה ומביאה את ההלכה שכבר למדנו קודם לכן: "שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" - כל הנותן ייחוס וקרדיט כראוי ואומר דבר בשם מי שלימדו, הגאולה באה לעולם. "שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" - כשמספרת אסתר המלכה לאחשוורוש על הקשר, שבגתן ותרש זוממים להתנקש במלך, היא אומרת זאת בשם מרדכי ונותנת לו את הקרדיט. וכפי שהדברים מתגלגלים, משום שידע המלך שזו פעולתו של מרדכי, רומם אותו בסופו של דבר, ומכאן באו מפלת המן והצלת היהודים. נמצא שאותה נקודה מהותית התרחשה רק משום שאסתר לא אמרה את הדבר בשם עצמה, אלא נתנה את הקרדיט למרדכי.
והמידה כנגד מידה שבדבר: הנותן קרדיט לזולתו, כמעט כאילו החזיר לו את אבידתו. הרי לפניך דבר המצוי שלא במקומו ומחוץ להקשרו, והוא מחזירו להקשרו ומשיבו לבעליו. וזוהי משמעותה של גלות: המשכן אינו במקום שאליו הוא שייך, ועם ישראל אינו במקום שאליו הוא שייך; אנו כאבודים ומחוץ להקשר. והגאולה, הפדיון, היא ההשבה להקשר ולמקומנו הראוי - בין שזה המשכן החוזר אל מקום המקדש שאליו הוא שייך, ובין שזה עם ישראל החוזר אל ארץ ישראל שאליה הוא שייך. השבת דבר שאינו במקומו אל המקום שאליו הוא שייך היא תהליך הגאולה, והשבת הקרדיט על אמירה שנמצאת שלא במקומה ומחוץ להקשרה, וחיבורה בחזרה אל מקורה, היא הדבר הראוי - ולפיכך שכרה מידה כנגד מידה: הבאת הגאולה.
ובזאת, ברוך השם ובסייעתא דשמיא, אנו מסיימים את מ"ח קנייני התורה, אבות פרק ו' משנה ו'.