אבות פרק ו', משנה ה'. בחלק מן הנוסחאות עדיין נחשבת משנה זו כהמשכה של משנה ד', ובאחרות היא עומדת בפני עצמה - ובוודאי קשורה היא לקודמתה. אלא שבעוד המשנה הקודמת עסקה בהתמקדותו הבלעדית של האדם בתלמוד תורה על חשבון דברים אחרים, כאן מלמדת המשנה כי אף מי שכבר קיבל על עצמו מסירות נפש עלול להיכשל, ועליו לדעת מה עוד עשוי להשתבש, מה עוד עשוי להצליח, וכיצד להניע את עצמו נכונה.
המניע הפסול - גדולה וכבוד:
"אל תבקש גדולה לעצמך" - המניע ללימוד התורה ולקבלת מסירות הנפש לא יהיה מחשבה כגון: "אהיה בעל עוצמה בהמשך, אהיה רב גדול". "ואל תחמוד כבוד" - אף לא רדיפה אחר כבוד הבריות האומרות: "הבחור הזה תלמיד חכם, אדם חשוב הוא". שכן תורה כזו היא תורה שלא לשמה, ובפועל עבירה היא, ואין אנו מבקשים בכך. אמנם לעולם מתחילה העבודה באופן כזה, אך אין זה המניע הראוי ואין זה הכיוון שאליו הולכים: מי שכבר אוחז בהתחייבות לדרכה של תורה, עליו להתמקד בתורה לשמה.
"יותר מלימודך עשה":
יותר ממה שהאדם לומד, עליו לעשות. יש כאן חזרה למשנה קודמת שעסקה בכך שמעשיו מרובים מחכמתו. והנקודה היא: אף שאין להסיח את הדעת מן הלימוד בשל תענוגות הגוף - אכילה, שינה ובטלה, שאותם מוכנים אנו לדחות - את מצוות החסד אין דוחים כלל, אלא חייב האדם לעשותן אפילו יותר מתלמוד תורתו.
"ואל תתאווה לשולחנם של מלכים":
אל יחמוד האדם את שולחנם של העשירים. אדם מתארח בשבת בביתו של גביר ורואה את שולחנו ערוך מכל המשובח - אל יניח לכך להסיח את דעתו, ואל יחשוב שיום אחד יהיה אף הוא כמותם. אין למקד שם את מבטו ואין לחמוד זאת. אמנם אין מניעה שיהיו לאדם שני השולחנות כאחד, אך הדבר בא במחיר, ומחיר זה איננו רוצים.
"ששולחנך גדול משולחנם" - בין כה וכה שולחנו של לומד התורה גדול משולחנם. לפי רש"י, השכר בעולם הבא שממנו ייהנה יעלה בהרבה על כל התועלת והשמחה שהם מקבלים מגשמיותם בעולם הזה.
"וכתרך גדול מכתרם" - אף בעולם הזה, כתר שם טוב של תורה ומעשים טובים שהאדם נושא עולה על כל כתר שהם נושאים בהיותם אנשים חשובים ועשירים.
"ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך":
ואם זקוק האדם למניע כדי ללמוד ולהמשיך הלאה, יהיה ה'שלא לשמה' שלו השכר שהוא מקבל על תלמוד תורה. יזכיר לעצמו, יבטיח לעצמו ויאמין כי הקב"ה נאמן, ואפשר לסמוך עליו שישלם שכר על המאמץ. במילים אחרות, אף שעדיין 'שלא לשמה' הוא, הרי זה 'שלא לשמה' שברמה גבוהה יותר: לא למען כבוד ושררה, אלא מתוך רצון לעשות את רצון ה' ולקבל שכר על עשיית רצונו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אף מי שכבר קיבל על עצמו מסירות נפש לתורה נדרש לבחון את מניעיו: לא גדולה ולא כבוד, שהם תורה שלא לשמה; לא דחיית מצוות החסד, שהמעשה עולה על הלימוד; ולא תאווה לשולחנם של מלכים, שהרי שולחנו של לומד התורה וכתרו גדולים משלהם - בעולם הבא ובעולם הזה. ואם דרוש לאדם מניע, יסמוך על נאמנותו של בעל המלאכה לשלם שכר פעולתו, שזהו 'שלא לשמה' שכולו רצון לעשות את רצון הבורא.