אבות פרק ו', משנה ד'. זוהי משנה מפורסמת, ודומני שיש בה כדי לעורר בנו מידה של אי נוחות. וכך נאמר בה:
"כך היא דרכה של תורה" - זו דרכה של תורה.
"פת במלח תאכל" - לחם במלח.
"ומים במשורה תשתה" - מים במידה מצומצמת.
"ועל הארץ תישן" - שינה על הרצפה.
"וחיי צער תחיה" - חיים של מחסור וסבל.
"ובתורה אתה עמל" - ומתוך כך עמלות בתורה.
"אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך" - "אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא".
נעצור כאן, שכן בכמה מנוסחאות המשנה מתחילה בנקודה זו משנה חדשה.
משנה זו אינה מותירה אותנו נוחים, ומשני טעמים: ראשית, אנו חיים בנוחות ואיננו מבקשים לוותר עליה, ואילו המשנה מעודדת דווקא את חוסר הנוחות. שנית, ככל שהפער בין אורח חייו של האדם הממוצע לבין התיאור שבמשנה הולך וגדל, כך הופכות הוראותיה למאתגרות יותר, שהרי הן דורשות מידה גדולה יותר של מסירות נפש.
פירוש רש"י: למי מכוונת המשנה?
לפי פשוטו של רש"י כאן, המשנה כלל אינה מדברת אלינו. היא מדברת על מי שעניים כל כך, ומלמדת אותם שאף במצב זה אין לשאוף להתעשר ולעזוב את בית המדרש לטובת עבודה, אלא לקבל את החלק שניתן להם ולהמשיך בלימוד. זו אינה עסקה משתלמת: אין להחליף חיי תורה תמורת הקלת אי הנוחות.
וכך לשונו: "פת במלח תאכל - לא על העשיר הוא אומר", כלומר אין הדברים אמורים כלפי העשיר, "שיעמוד בחיי צער כדי ללמוד תורה" - שיעזוב את חיי הנוחות ויאמץ חיי סבל כדי ללמוד תורה מתוך צער. "אלא הכי קאמר" - אלא כך הוא אומר: "אפילו אין לאדם אלא פת ומלח" וכולי, ואין לו כר וכסת לישון עליהם, "אל ימנע עצמו מלעסוק בה" - אל יחדל מלימוד התורה, אלא יתאזר בסבלנות וימשיך.
שני ערכים מתחרים: משל הנזיר
אלא שרבים אחרים, ואולי רובם, למדו שאין הדבר פשוט כל כך, שכן למשנה יש הרבה מה לומר לנו. לפני שנעיין בדברי הרמב"ם, ראוי למסגר את הסוגיה בעניין מוכר: ישנה מצווה להיות נזיר.
הנזיר מקבל על עצמו, בין השאר, שלא לשתות יין למשך שלושים יום, וכן שלא להיטמא ושלא לגזוז את שערו. בתום ימי נזירותו הוא מביא, בין שאר קרבנותיו, קרבן חטאת. שואלת הגמרא: מה עניינו של קרבן חטאת? במה חטא? והתשובה: חטא בכך שהיה יכול לשתות יין ומנע זאת מעצמו. מניעת היין מעצמו היא כשלעצמה חטא כלפי עצמו וכלפי הקדוש ברוך הוא, שהרי הקדוש ברוך הוא חפץ שאנשים ייהנו, וכך ברא את עולמו, והוויתור מרצון על כך הוא הפרה של עיקרון יהודי בסיסי.
העיקרון המנחה של התורה, כדברי אביי, הוא "דרכיה דרכי נועם". והנה המשנה מתארת חיים שאינם נעימים כלל: חיי צער אינם נועם, אלא היפוכו - חיים של מחסור וסבל.
לכאורה עומדות כאן שתי אפשרויות סותרות: אם התורה חפצה שאדם ישתה יין ולא יהיה נזיר, מדוע קיימת מצוות נזירות, והנזיר נחשב כמי שרומם את עצמו? אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו - או שיש מצווה להימנע מן היין ברמה מסוימת, או שיש מצווה ליהנות ממנו.
התשובה היא שלפנינו שני ערכים מתחרים:
ערך ההתעלות מעל העצמי - ואם משמעו הימנעות מיין לזמן מה, כך יהיה.
ערך ההימנעות מגרימת סבל לעצמו וההנאה מן העולם שברא הבורא - ואם משמעו שתיית יין, כך יהיה.
אין אפשרות לזכות בשניהם כאחד, ולפיכך לעיתים נדרש האדם לוותר על האחד לטובת השני, ולו באופן ארעי.
המשנה כעסקת חליפין:
זוהי המסגרת שדרכה יש לראות את המשנה לפי דרכם של הרמ"א ואחרים: התורה אינה מתנגדת לכך שיהיו לאדם חיים נוחים, נעימים וטובים. אדרבה, הגמרא קובעת שאין כל פסול בכך שאדם ייהנה משני העולמות - מן הנוחות שבעולם הזה ומן השכר האלוקי שבעולם הבא.
אלא שקיים כאן איזון של רווח והפסד. הנקודה היסודית של המשנה היא זו: התמקדות בנוחות הגשמית באה במחיר, והמחיר הוא צמצום הזמן המושקע בעמלות התורה - מחיר שאינו כדאי. לפיכך על האדם לוותר על מרבית המותרות, ואולי על כולן, למען עמלות התורה. זו עסקה משתלמת, ולא רק לעולם הבא: המשנה מדגישה "אשריך בעולם הזה" - כדאית היא אף בעולם הזה, וקל וחומר בצירוף שכר העולם הבא.
הרמב"ם: קניין כתר התורה
בהלכות תלמוד תורה, פרק ג' הלכה ו', עוסק הרמב"ם בכתר תורה ובדרך שבה יכול אדם להתחייב ולהיות מוכתר בו - שהוא הדבר הגדול ביותר, שראוי לאדם לשאוף אליו.
וכך הוא כותב: "מי שנשאו לבו לקיים מצווה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה - לא יסיח דעתו לדברים אחרים". הכלל הוא שעל האדם להיות ממוקד באופן בלעדי בתלמוד תורה, בלא שיוסח על ידי דברים אחרים. תלמוד תורה הוא מפעל עצום, ולפיכך הנוטל אותו על עצמו נדרש לומר: זה תוך שלילת כל דבר אחר.
ועוד: "ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד" - אל לו לאדם לשאוף לרכוש תורה ובה בעת עושר וכבוד. ייתכן שכך יקרה בפועל, ואין כל רע בעושר ובכבוד, אך אין זו המטרה שאליה יש לכוון; עליו לדחוק זאת הצידה מפני המסירות לתלמוד תורה.
ומיד מצטט הרמב"ם את משנתנו כלשונה: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל".
וסיומו של דבר: "לא עליך המלאכה לגמור" - אין זו חובתך להגיע אל סוף המשימה, שהרי התורה אינסופית ולא תגיע לסופה. "ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" - ומצד שני אין לך רשות לוותר ולומר "פטור אני", אלא עליך לעשות כמיטב יכולתך. "ואם הרבית תורה - הרבית שכר", וזה צריך להיות המניע. "ושכר לפי הצער".
מידת השכר תלויה, אפוא, במידת הצער. יסוד זה כבר ראינו במשניות הקודמות: "לפום צערא אגרא" - כפי המאמץ שאדם משקיע, המחיר שהוא משלם, הסבל שהוא סובל והמשאבים שהוא מקדיש, כך יהיה שכרו.
נמצא שלדעת הרמב"ם המשנה מדברת אלינו ממש: על האדם לדחות הצידה כל דבר המהווה הסחת דעת, כדי להתמקד בתלמוד תורה מתוך ביטול כל שאר העניינים. ואם משמעות הדבר לישון על הרצפה - כדאי הדבר.
הרמב"ם: קיום התורה ושמירתה
בהלכה י"ב מתמקד הרמב"ם לא בקניית התורה אלא בשמירתה - בחזרה מתמדת על הלימוד ובשינונו. כל המתרשל ומתעצל בגישתו לתורה, בחזרה עליה ובלימודה - אין התורה מתקיימת בידו. ואין התורה מתקיימת אצל הלומדים מתוך מותרות ועידון, הלומדים תוך כדי אכילה ושתייה, אלא אצל אלה שיש בהם מסירות נפש, הממיתים עצמם על תלמוד תורה ודוחקים את גופם עד קצה גבול היכולת - אף אם הגב כואב ואף אם קר בחוץ - שאינם נותנים שינה לעיניהם ותנומה לעפעפיהם, אלא ממשיכים והולכים.
וכך רמזו חכמים על יסוד הפסוק "זאת התורה אדם כי ימות באוהל". הרמז נלמד שלא כפי הקשרו המקורי, ומלמד הרמב"ם: אין אתה מוצא תורה אלא אצל מי שממית עצמו באוהלה של חכמה.
הרעיון העולה מכאן הוא שהתורה תובעת מסירות מוחלטת. הנוטל את הדברים בקלות ומחפש נוחות - לא זו בלבד שהדבר יעלה לו בשכרו, מדין "לפום צערא אגרא", אלא שהתורה כלל לא תתקיים בידו. אין התורה מתקיימת מתוך עידון ומותרות, כי אם במי שממית עצמו עליה ודוחף את עצמו עד הקצה.
זהו, אפוא, מסר לכל יהודי ויהודי. אמנם רש"י מלמד שכל יהודי חייב בתלמוד תורה אף אם הוא עני מרוד, אך גם אלה מאיתנו שאינם עניים עד כדי שינה על הרצפה ללא כרית - אם מבקשים הם תורה, ואכן מצווים אנו לקנותה - נדרשים לדחוף ולהתאמץ. הדבר מחייב דחייה מוחלטת של יתר המותרות והסתפקות במינימום ההכרחי, כדי להתמקד בתלמוד תורה.
"דרך חיים": הדיוק בלשון המשנה
בעל "דרך חיים" מדייק במשנה עצמה, ורואה בה טכניקה כיצד להצליח באתגר הנשגב הזה. שימו לב ללשונות: "פת במלח תאכל" - בלשון עתיד. "ומים במשורה תשתה" - בלשון עתיד. "ועל הארץ תישן" - בלשון עתיד. "וחיי צער תחיה" - בלשון עתיד. ואילו "ובתורה אתה עמל" - בלשון הווה. לא "תעמל", אלא "עמל".
הרעיון הוא התמקדות בכאן ובעכשיו: עתה זמן הלימוד, וכל השאר נדחק הצידה. רעב אתה? אחר כך. עייף אתה? אחר כך. אין להיטרד מן העתיד; כשיגיע הצורך, יגיע. עד אז מתמקד האדם בהווה. וזוהי הטכניקה: המהרהר עתה במה יאכל אחר כך, כיצד יישן וכיצד ייראו פני הדברים בהמשך - אינו נמצא בתוך הרגע ואינו עמל בתורה בפועל. עליו להיות בבחינת "ימות באוהל", מת לעולם: רק דבר אחד חשוב כאן ועכשיו - תלמוד התורה שלו, ובשאר יתמודד לאחר מכן.
ומכאן גם ההבהרה לדברי הרמב"ם שהובאו לעיל, שאין התורה מצויה אצל האוכלים ושותים בשעת לימודם: אין הכוונה שאסור לאדם לאכול ולשתות, אלא שבשעה שזהו זמן הסדר - אינו אוכל ואינו שותה. וכשמגיעה שעת הארוחה, אין כל מניעה ללמוד תוך כדי אכילה; אדרבה, ייתכן שזו הדרך הרצויה. הכלל הוא: אתה לומד, ולא לומד תוך כדי אכילה.
לסיכום: במשנה זו עמדנו על אי הנוחות שהיא מעוררת, ועל שני אופני הבנתה - לפי רש"י, שאין היא מכוונת אל העשיר אלא אל העני שלא ימנע עצמו מן הלימוד; ולפי הרמב"ם, הרמ"א ואחרים, שהיא מדברת אל כל אדם. הצגנו את המתח שבין שני הערכים המתחרים, כפי שהוא עולה ממצוות הנזיר ומן העיקרון "דרכיה דרכי נועם", ולמדנו כי לפנינו עסקת חליפין כדאית: ויתור על המותרות תמורת עמלות התורה, שהיא "אשריך" אף בעולם הזה. מדברי הרמב"ם למדנו שקניין התורה מחייב מיקוד בלעדי, ושקיומה תלוי במסירות נפש ובממית עצמו באוהלה של תורה, ומ"דרך חיים" למדנו את המפתח המעשי - ההתמקדות בהווה, בלשון "אתה עמל".