לפנינו משנה ג בפרק שישי של מסכת אבות, העוסקת בכבוד המגיע למי שלימד את חברו תורה. הברייתא קובעת: "הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת - צריך לנהוג בו כבוד".
"אפילו אות אחת" - במה מדובר?
יש המפרשים שמדובר באות שיש לה השלכה הלכתית, כגון וא"ו החיבור המחברת את "ואלה" לפרשה הקודמת וכיוצא בזה.
בספר 'כלה רבתי', חיבור מתקופת הגאונים הנמנה עם המסכתות הקטנות, שפרקו החמישי עוסק בפרק שישי של אבות, מבואר כי אף ידיעת הכתיב הנכון של מילה נכללת בכך. כדוגמת הסוגיה במסכת שבת בשאלה אם מילה נכתבת ביו"ד או באל"ף, בעניין גחלים לוחשות. אף ידיעה כזו, שיש לה השלכות הלכתיות, די בה כדי לחייב את האדם לנהוג כבוד בחברו.
חובה גמורה או מידת חסידות?
ראוי לדייק בלשון המשנה: לא נאמר "חייב", אלא "צריך לנהוג בו כבוד". מכאן שיש הלומדים כי אין זו אלא מידת חסידות, ולא עיקר הדין כדרישה טכנית מחייבת.
התקדים: דוד המלך ואחיתופל:
מקור הדין נלמד מדוד המלך, שהיה גדול הדור, מלך ישראל וחוליה במסורת התורה, צדיק שאין כמותו. אחיתופל שימש יועצו, והכתוב מעיד על עוצמת חכמתו, שהתייעצות עמו הייתה כשאלה בדבר האלוקים ממש. ואף על פי כן, אחיתופל נודע כנבל מושחת: הוא פנה נגד דוד, צידד באבשלום בנו במרד, יעץ לאבשלום לתקוף ולהרוג את דוד, ואף הציע להרוג את דוד במו ידיו.
הגמרא בסנהדרין מונה את אחיתופל בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא. למרות זאת, חלק לו דוד המלך כבוד עצום על שני דברים בלבד שלמד ממנו.
שני הדברים שלמד דוד מאחיתופל:
הגמרא בברכות (דף ס"ג) מלמדת שאחיתופל יעץ לו שלא ללמוד לבדו, שכן החברותא שומרת על הלומד בדרך הישר ותופסת את טעויותיו.
דוד למד ממנו כיצד להיכנס לבית אלוקים, לבית המדרש או למשכן, בצורה הראויה. יש שפירשו שלא ילך בקומה זקופה, בדרך גאוותנית ויהירה, אלא ביראת כבוד ובענווה; ויש שפירשו שלא ייכנס לבדו.
יסוד שני הלימודים הוא בפסוקי תהילים פרק נ"ה, שבהם מדבר דוד המלך על מרידתו ובגידתו של אחיתופל. בפסוק י"ד נאמר: "ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי" - איש כערכי וכמידתי, כמנטור וכמורה שלי, וגם כידיד הקרוב שלי. ובהמשך: "יחדיו נמתיק סוד" - יחד נמתיק את סודות התורה, ומכאן הדרש שיש ללמוד יחדיו ולא לבד. זהו הלימוד הראשון המובא בברכות.
ההמשך הוא חצי פסוק חשוב שאנו אומרים בכניסתנו לבית הכנסת: "בבית אלוקים נהלך ברגש". ל"רגש" שני פשטים: או מתוך הרגשות הנכונים, ביראה ובענווה, או בחברה טובה שלא ילך יחידי. רוב המפרשים, וביניהם רש"י, למדו שהכוונה ברוב עם, בחבורה של אנשים. מכל מקום, מן העובדה שהפסוק עוסק בשני הלימודים שלמד דוד מאחיתופל, ואילו הפסוק הקודם מכנה את אחיתופל "אלופי ומיודעי", עולה שדוד ראה בו כרבו ומנהיגו והעניק לו כבוד יוצא דופן, אף שהיה אדם רע.
וכלשון המשנה: "שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, וקראו רבו אלופו ומיודעו, שנאמר: ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי".
מכאן למדה הברייתא קל וחומר: אם דוד המלך, גדול הדור ומלך ישראל, אדם צדיק וקדוש באופן מופלא, שלמד מאחיתופל שני דברים קטנים בלבד, נהג בו כבוד עצום וקראו רבו אלופו ומיודעו - על אחת כמה וכמה אדם רגיל, הלומד מחברו שאיננו אדם נורא כאחיתופל, אפילו דבר אחד בלבד, שעליו לנהוג במלמדו בכבוד הראוי.
כיצד נלמד משני דברים על דבר אחד?
דוד המלך לא הסתפק בנתינת כבוד, אלא הרחיק לכת הרבה מעבר לכך לשם שמיים: הוא קראו "אלופי" ו"אנוש כערכי". אין זו יציאה ידי חובה של כבוד סתמי, אלא כבוד יוצא דופן. ממילא, באדם רגיל המלמד אפילו דבר אחד, די בכבוד הרגיל.
דוד המלך הוא דוד המלך, ואחיתופל הוא אחיתופל. אנו איננו דוד המלך, והאנשים שמהם אנו לומדים אינם אחיתופל הרשע. אם למרות פער עצום כזה נתן דוד כבוד, אנשים רגילים על אחת כמה וכמה.
אחיתופל לא לימד את דוד פסוקים או הלכות, אלא עצה בלבד: אל תלמד לבדך, ואל תיכנס לבית המדרש שלא כראוי. אלו אינם אפילו דברים טכניים שבתורה, ואף על פי כן העניק לו דוד כבוד רב כל כך. בוודאי שמורים המלמדים אותנו תורה ראויים לכבוד.
מפני מה ראוי אדם לכבוד?
הסיבה הראויה ביותר לכבוד ולהערכה איננה עושרו של אדם, כוחו או יופיו, אלא היותו אוצר של תורה, מי שעוסק בתלמוד תורה. הטעם לכך הוא שכל שאר המעלות חיצוניות הן לאדם:
עושר: המכבד אדם משום עושרו - הלה עלול לאבד את הונו.
שררה: המכבד אדם משום כוחו - הלה עלול לצאת מתפקידו.
יופי: המכבד אדם משום יופיו - הלה עלול להיפגע בשריפה, חס ושלום.
דברים אלו אינם עצמיים ואינם דבקים באדם באופן ישיר. לעומתם, אדם העוסק בתורה, התורה משנה אותו ונעשית חלק ממנו וקשורה בו. נמצא שהמכבד את בעל התורה מכבד אותו על דבר שהוא עצמי לו.
המשנה מביאה ראיה מן הכתוב, וראוי לשים לב שמדובר בשני פסוקים נפרדים שאינם קשורים זה לזה: "כבוד חכמים ינחלו" - החכמים ינחלו כבוד ויקבלוהו; "ותמימים ינחלו טוב" - התמימים והצדיקים יהיו מקבלי הטוב, "ואין טוב אלא תורה", כלומר הטוב הנזכר בפסוק מכוון במיוחד לתורה, והיא שהתמימים נוחלים.
ומניין שהמילה "טוב" מתייחסת לתורה? מפסוק אחר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". מסופו של הפסוק מוכח שהתורה מכונה לקח טוב. משום כך "תמימים ינחלו טוב" עניינו שהם נוחלים את התורה, ומטעם זה "כבוד חכמים ינחלו" - החכמים, שהם המחזיקים בתורה, ראויים לכבוד.
היחס בין סיום המשנה לתחילתה:
יש שלמדו שחלקה הראשון של המשנה עוסק במי שלימד אותך תורה, ואילו סופה בא לחדש שאף מי שמעולם לא לימדך, אך הוא כשלעצמו אוצר של תורה וענק בתורה, חייב אתה לנהוג בו כבוד על מה שהוא יודע.
רש"י מתמקד בזווית אחרת: הכבוד לרבותיך. ייתכן שיש לאדם רב שלימדו לימודי חול או מקצוע, כיצד להיות שרברב טוב. כל אדם ראוי לכבוד, כל ילד וכל מלך. אולם הכבוד המיוחד שבו עוסקת המשנה הוא כאשר אדם מלמד אותך דבר בעל ערך נצחי, הכרטיס שלך לנצחיות בעולם הבא, ובאופן ספציפי תורה, בשונה מסוגי לימוד אחרים. זהו המוקד בחלק השני: החכמים, המחזיקים בטוב שהוא התורה, הם הנוחלים כבוד והראויים לכבודנו.
לסיכום: למדנו כי הלומד מחברו אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד, ועמדנו על פירושי "אות אחת" ועל השאלה אם זו חובה או מידת חסידות. ראינו את התקדים של דוד המלך, שלמד מאחיתופל שני דברים בלבד וקראו "אלופי ומיודעי", ואת שלוש הדרכים ללמוד מכך אף על דבר אחד. לבסוף נתבאר כי הכבוד האמיתי ניתן על התורה דווקא, משום שהיא עצמית לאדם ואינה חיצונית לו, ולפיכך "כבוד חכמים ינחלו".