פרקי אבות, פרק ו' משנה ב'. כאן אנו פוגשים את רבי יהושע בן לוי, שהיה תנא מאוחר או אמורא מוקדם - ייתכן שהיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, ומכאן שמקומו בסופה ממש של תקופת המשנה או בראשית תקופת האמוראים. רבי יהושע בן לוי היה מצדיקי דורו, והגמרא בכתובות (ע"ז) אומרת כי מעולם לא נראתה קשת בימיו מפני צדקותו, שכן זכותו הגנה על כל בני דורו.
דבריו במשנה זו הם שני צדדים של מטבע אחד: מצד אחד, מי שיכול ללמוד תורה ואינו לומד עושה מעשה מגונה ביותר ומעליב את התורה; ומן הצד השני, העוסקים בתורה מתרוממים ומתעלים. מכאן שעל האדם לנצל את ההזדמנות וללמוד תורה ככל שידו משגת.
"בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב":
המשנה פותחת: "אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת". 'בת קול' היא כעין קול שמימי, אך אין היא נבואה. הנבואה עצמה מכונה 'קול', כלשון הפסוק: "וישמע את הקול מדבר אליו" - משה רבנו שמע את הקול המדבר אליו. 'בת קול' היא כבת לאותו קול, נגזרת של הקול השמימי ושל המסר הנבואי, כעין הד שלו. הצדיקים הם השומעים אותה, ורבי יהושע בן לוי מוסר את אשר שמע.
הכרזה זו יוצאת מהר חורב, הוא הר סיני; 'חורב' הוא שם נוסף להר. הגמרא בשבת (פ"ט) שואלת מדוע נקרא שמו חורב, ומשיבה: "שירדה חורבה לעובדי כוכבים" - שממנו ירדה חורבה לעובדי הכוכבים. רעיון דומה עולה גם כאן: מהר חורב יוצא כתב אישום כלפי מי שאינם מקבלים את התורה ואינם לומדים אותה. אלא שהגמרא שם מדברת באומות העולם, ואילו כאן מדובר ביהודים שיכולים ללמוד תורה ואינם עושים כן.
ומהי ההכרזה? "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" - אוי לבריות בשל העלבון והפגיעה שהתורה סובלת: בני אדם היו יכולים ללמוד, ואינם לומדים.
"שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף" - כל מי שיכול ללמוד תורה ובוחר שלא ללמוד נקרא נזוף. 'נזיפה' עניינה תוכחה ועונש, כאדם האומר לחברו: איני רוצה אף להביט בך, לך לחדרך והישאר שם ללא ארוחת ערב. זו כעין הרחקה בדרגה נמוכה - לא נידוי ממש, אך על סף הדרגה הנמוכה ביותר של חרם. הנזוף הוא המורחק, שהקדוש ברוך הוא דוחה אותו, וזו תוצאה ישירה של מעשיו: הוא עצמו הביא זאת על עצמו. היה בידו ללמוד תורה המרוממת אותו, ומשלא למד, בחר למעשה להרחיק את עצמו מן הקרבה אל הקדוש ברוך הוא, כביכול.
מדוע נחשב הדבר לעלבון לתורה?
בדברי המפרשים עולות שתי גישות, ולהמחשתן שני משלים:
התורה כמתנה יקרה שנדחתה: בחור המתארס עם בחורה ונותן לה טבעת יפה ויקרה שהשקיע ברכישתה, והיא אינה חפצה לענוד אותה - הוא נפגע: קניתי לך טבעת יפה זו, ומדוע אינך עונדת אותה? כך התורה, כביכול: היא הכלי שבו השתמש הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם כשיא הקיום, וטמון בה כל מה שקרוב וחביב אליו כביכול. הקדוש ברוך הוא נתן לנו דבר מיוחד במינו, וחוסר העניין בו הוא עלבון גדול.
התורה ככרטיס אל העולם הבא: התורה היא הדרך לצאת מן העולם הזה אל העולם הבא, לממש את הפוטנציאל ולכונן קשר אמיתי ומתמשך עם הקדוש ברוך הוא, המעניק נצחיות. זהו השכר: היכולת לשנות את עצמנו מבשר ודם גרידא לאדם שהשתמש בעולם הגשמי כדי לדבוק בקדוש ברוך הוא, וכל ההנחיות והדרכים לכך טמונות בתורה. מי שאינו מעוניין ללמוד תורה, להשתנות על ידה, להבינה ולהתחבר דרכה אל הקדוש ברוך הוא, כמוהו כמי שאינו מעוניין לעשות דבר עם חייו: הוא בוחר להתבוסס בעולם הזה ולהיכלא בו, וחותר תחת תכלית בריאתו. אף זה עלבון לתורה שהיא כרטיסו החוצה, ולפיכך נקרא נזוף.
הפסוק שמביאה המשנה כמקור הוא פסוק מפתיע, שאינו מוכיח את עניין הנזיפה אלא משמש אנלוגיה. נאמר במשלי: "נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם" - טבעת זהב באפו של חזיר, ואישה יפה שסרה ממנה דעתה. הרעיון הוא שדבר היפה מטבעו - בפסוק, נזם הזהב או האישה היפה, ובנמשל, תלמיד החכם.
"חרות על הלוחות":
מכאן עולה נקודה נוספת, המתמקדת באותו רעיון שני - ההזדמנות שהוחמצה: התורה היא דרכנו לשנות את עצמנו ולהתחבר אל הקדוש ברוך הוא, ואילו האדם מתעלם ממנה. הפסוק עוסק בלוחות שעליהם נכתבו עשרת הדיברות - מערכת עשרת הדיברות הראשונה, שנכתבה על הלוחות הראשונים שהוריד משה רבנו מהר סיני בפעם הראשונה. הלוחות נעשו בידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, והכתב שעליהם היה ככתב ידו כביכול. הגמרא מספרת על היבט נסי ומופלא שבו: ניתן היה לקוראו מארבעת הכיוונים. כתב זה היה חקוק בלוחות.
לכאורה היה ראוי לומר שהכתב חרות אל תוך הלוחות, ומדוע נאמר "חרות על הלוחות"? מילה נוספת זו - "על" - פותחת פתח לדרשה, שבה רואים חז"ל משמעות שנייה בפסוק. וכיוון שאין ניקוד בתורה, במקום לקרוא "חָרוּת" - חקוק, ניתן לקרוא "חֵרוּת" - חופש. מכאן הדרשה המפורסמת: אל תקרא חרות אלא חירות. ישנה חירות, חירות קיומית, העומדת לרשות האדם על ידי הלוחות - כלומר דרך התקשרותו והשקעתו בתורה, המסומלת בלוחות עשרת הדיברות. וכלשון המשנה: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" - אין בן חורין אמיתי, חופשי מבחינה רוחנית וקיומית, אלא מי שעוסק בלימוד התורה.
לחירות זו שתי גישות בסיסיות:
התרוממות מעל אתגרי העולם: לימוד התורה מרומם את האדם מעל הקשיים והאתגרים של העולם הזה. כבר למדנו זאת במשנה בפרק ג' משנה ה': "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" - מסירים מעליו את עול המלכות ואת עול דרך ארץ, היינו הפרנסה. הדאגות הגשמיות, החומריות והעולמיות מוסרות מעל המחויב ללימוד התורה, והוא נעשה בן חורין משום שהשתחרר מעולים אלו.
שחרור מן היצר: אין אלה דווקא הגורמים החיצוניים, אומות העולם, המשעבדים אותנו, אלא היצר הרע שבתוכנו, החסרונות ופגמי האישיות. הדרך להתגבר עליהם, לרכוש את הערכים הנכונים ולהתעלות מעל הקנאה, התאווה, רדיפת הכבוד והעניין בדברים גשמיים - היא תלמוד תורה. בעוסקו בתורה משחרר האדם את עצמו מן החסרונות המשעבדים אותו רוחנית, ונעשה נאור ומרומם. הכרטיס לחירות הוא אפוא התורה - החירות שעל ידי הלוחות, שאותה קונה האדם בתלמוד תורה.
הצד השני של המטבע - "וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה":
החצי הראשון של המטבע עסק במי שיכול ללמוד תורה ואינו לומד. כעת אומרת המשנה: "וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה" - העוסק בתורה מרומם ומעלה את עצמו. אף כאן מובא פסוק בדרך דרשה, מתוך קטע פיוטי בפרשת חוקת (במדבר כ"א, י"ח-י"ט): "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".
על פי פשוטו של מקרא: ישראל קיבלו את המתנה - בארה של מרים - שהלכה עמם במדבר, וליוותה אותם עד נחליאל. 'נחל' הוא כעין ואדי, אפיק נהר, ו'נחליאל' - נחלו של הקדוש ברוך הוא; המתנה ליוותה אותם אל העמקים, ומן העמקים - "ומנחליאל במות" - אל המקומות הגבוהים שבגבעות.
אולם הדרשה מפרשת את המתנה כמתנת התורה הבאה מן המדבר, בהר סיני, ואת 'נחליאל' מלשון נחלה וירושה - נחלת הקדוש ברוך הוא, המורשת שהנחיל והעביר אלינו. תחילה מקבלים את המתנה מן הקדוש ברוך הוא במדבר; ומן המתנה - 'נחליאל': המשקיע בתורה זוכה במורשת שהקדוש ברוך הוא מבקש להנחיל; ומנחליאל - 'במות': האדם מתרומם אל המקומות הגבוהים, שהגביה את עצמו להיות מרומם על פני כל הבריאה.
לסיכום: במשנה זו העמיד רבי יהושע בן לוי שני צדדים של מטבע אחד. מהר חורב יוצאת בכל יום בת קול ומכריזה על עלבונה של תורה: מי שיכול ללמוד ואינו לומד נקרא נזוף, שכן דחה את המתנה היקרה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא ואת הכרטיס שבידו לצאת מן העולם הזה. מנגד, "חרות על הלוחות" נדרש כחירות - אין בן חורין אלא העוסק בתלמוד תורה, בין אם משום שהתורה מסירה מעליו את עול המלכות ועול דרך ארץ, ובין אם משום שהיא משחררת אותו מכבלי יצרו וחסרונותיו. ומכאן ההמשך: העוסק בתלמוד תורה מתעלה, ומן המתנה אל הנחלה ואל הבמות - הוא מגביה את עצמו על פני כל הבריאה.