אנו פותחים כעת בפרק השישי של פרקי אבות. מסכת אבות שבמשנה כללה חמישה פרקים בלבד, ואילו הפרק השישי הוא פרק של ברייתות - דברים המתוארכים לתקופת המשנה, אך שנוספו כפרק שישי בשלב מאוחר הרבה יותר. כבר בסידורו של רב עמרם גאון מופיעים 'פרקי אבות', להבדיל מ'מסכת אבות', והם כוללים פרק שישי זה הנקרא 'פרק קניין תורה'. מקור הדבר במנהג ללמוד פרק אחד מפרקי אבות בכל שבת שבין פסח לשבועות: מאחר שמדובר בשבעה שבועות, יש בתקופה זו בדרך כלל שש שבתות, ועל כן הוסיפו פרק שישי, כהכנה לקניין התורה ולקבלת התורה בחג השבועות.
הערת הפתיחה של הפרק:
הפרק נפתח בהערה: "שנו חכמים בלשון המשנה" - החכמים שנו את ברייתות הפרק באותו סגנון שבו נשנו המשניות, בעברית של תקופת המשנה. ובהמשך: "ברוך שבחר בהם ובמשנתם" - ברוך ה' שבחר בחכמים והסמיכם להיות חכמים ולהורות לעם ישראל, כמאמר הכתוב "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". אין אדם רשאי לסטות ממה שהחכמים מלמדים אותו, ועם ישראל מצווה ללכת אחריהם, בין אם הורו ימין ובין אם הורו שמאל. וכן בחר במשנתם - בגרסה שקבעו הם, שהרי ההכרעה מה ייכלל בקורפוס הרשמי של תורה שבעל פה שערך רבי יהודה הנשיא הייתה החלטה עריכתית כבדת משקל.
הברייתא הראשונה:
"רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" - כל העוסק בלימוד התורה לשמה, למען התורה עצמה. רוב המפרשים לומדים כי אותם 'דברים הרבה' הם הדברים הנמנים בהמשך הברייתא. המהר"ל לומד דווקא אחרת: 'הדברים הרבה' הם ברכות התורה - השפע והרווחה הגשמית שהתורה מבטיחה - ואילו הדברים הנוספים נמנים בהמשך לאחר מכן.
"ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו" - כדאי היה לברוא את העולם כולו עבור אותו אדם יחיד הלומד תורה לשמה, משום שהוא ממלא את תכלית הבריאה. מאחר שהוא מגשים את הכוונה שלשמה ברא הקב"ה את העולם, היה כדאי לברוא את העולם כולו רק בעבורו. וכפי שראינו בספר הדרך: הקב"ה ברא מלכתחילה אדם יחיד, את אדם הראשון, ודי בכך - אם אדם אחד מסוגל לפתח קשר עם הקב"ה המתעלה מעל הקיום, קשר נצחי כפי שהתכוון הבורא, הרי זה מצדיק את הבריאה כולה.
מהי "תורה לשמה"?
שיטת הרמב"ם: 'לשמה' פירושו שהאדם מונע מתוך אהבת ה' ותו לא. הוא עושה את הנכון וחי במציאות האמיתית, שהיא הקב"ה, ומונע לעבוד את ה' מתוך האהבה הראויה וההולמת לבורא האינסופי. הוא אינו לומד מפחד להפסיד את הכניסה לגן עדן ולא מיראת עונש הגיהינום, אלא משום שהוא אוהב את ה', והקב"ה ציווה ללמוד; מתוך כך הוא מבקש להבין את ה' ולבוא לידיעתו.
שיטת בעל התניא: 'לשמה' משמעו לשם דבקות - האדם לומד כדי לדבוק בהשם, מתוך העמקה והבנה בעומק תורתו, כל אחד לפי יכולותיו. זוהי נימה רגשית יותר מאשר אינטלקטואלית: אצל הרמב"ם המניע הוא אהבת ה', וכאן המניע הוא הרצון להיות מחובר ודבוק בהשם.
שיטת השל"ה הקדוש: המצווה ללמוד תורה לשמה עניינה הרצון לדעת את דבר ה'. האדם מבקש לדעת מה מצווה הקב"ה בתורה ובמצוות, כדי שיוכל לתקן את מידותיו ולקיים את המצוות כראוי. הוא רוצה לדעת את התורה לשם ידיעה, כדי לדעת מה לעשות וכיצד לעשות ומהו רצון הקב"ה בדבר. זהו עניין של עשייה, יותר מאשר חיבור שכלי או רגשי אל הבורא.
שיטת נפש החיים (רבי חיים מוולוז'ין): 'לשמה' פירושו אהבה, לא של הקב"ה כשלעצמו אלא של התורה עצמה. האדם אוהב את התורה ואוהב ללמוד אותה, ולכן הוא מונע ללומדה. הדבר דומה לשאלה מה הנאה יש בנהיגה מהירה, בטיפוס הרים או במשחק כדורגל - התשובה היחידה היא: משום שאני אוהב זאת, וזה מביא לי שמחה וסיפוק. הנמשל, כמובן, אינו משווה תלמוד תורה למשחק כדורגל, אלא מלמד ש'לשמה' פירושו למען עצמה, בלי כל אג'נדה חיצונית. ומתוך אהבה זו מבקש האדם ללמוד את התורה עד הדרגה הגבוהה ביותר ועד עומקה האולטימטיבי, עד שהוא מטביע בה את חותמו שלו ומפתח בה בעצמו, ונעשה חלק מתהליך התורה.
הדברים שזוכה להם הלומד לשמה:
"נקרא רֵעַ" - ידידו של הקב"ה. רֵעַ פירושו ידיד, וכשאדם ידידו של מישהו הוא דואג לו ומבקש את טובתו; כך אדם זה, כביכול, דואג לקב"ה ומבקש את מימוש תוכניתו - בריאת עולם שיוכל לקבל את טובו. ויש פשט נוסף: המילה 'רֵעַ', כמו 'רֵעֲךָ', אינה מכוונת דווקא לידיד, ולעיתים משמעה השכן או הזולת, שהרי כל יהודי הוא 'רֵעֲךָ'. לפי זה 'רֵעַ' הוא כשותף במשימה, חבר צוות המתאם ומשתתף עמך: לקב"ה יש תוכנית לברוא עולם, והאדם הוא שותפו במימוש הפרויקט הזה ובמילוי תפקידו בברית.
"אהוב" - הקב"ה אוהב אותו. אדם המקיים את רצון ה' אהוב עליו, וזה עצמו מה שמעניק לו את היותו אהוב אצל הקב"ה.
"אוהב את המקום" - תהליך לימוד התורה לשמה דוחף את האדם לאהוב את הקב"ה, וזו מטרה בפני עצמה. הדבר דומה לאדם נשוי ההולך לסמינר בן שלושה ימים על אהבת בן הזוג: הוא הולך לשם משום שהוא רוצה לאהוב יותר, טוב יותר ובעוצמה גדולה יותר. כך בלימוד התורה לשמה, האדם נדחף לאהוב את הקב"ה יותר ולהעמיק את הקשר.
"אוהב את הבריות":
הלומד נמשך גם לאהוב את הבריות. מדוע? הפשט המועדף הוא שהאדם מטבעו אוהב אנשים - כל ילד אוהב אחרים ומבקש את אהבתם. אלא שאדם נעשה מריר וציני כלפי הזולת משתי סיבות: האחת, אנשים מאכזבים אותו, ולעיתים הם חסרי יושרה או חסרי העידון וההתחשבות שהוא מצפה להם. אך גם אם נניח בצד סיבה זו, ונאמר שכל האנשים סביבו צדיקים ובעלי יושרה, עדיין לא יאהב את כולם - וזאת בגלל מידותיו הרעות: פס של קנאה וצרות עין, האומר "מדוע לא יהיה לי מה שיש להם?", וכן גאווה - הוא מבקש את הערכתם ואת דעתם הגבוהה עליו, ומשאינם נותנים לו זאת הוא הופך את הדבר נגדם.
נמצא שאלמלא היו בו חסרונות אלו, אלמלא היה שקוע בכבוד הבריות ובמה שיש לאחרים, לא היה לו דבר להטיל כלפיהם, ובהנחה שהם אנשים הגונים וטובים - היה אוהב את כולם. המחויב לתלמוד תורה לשמה עוסק בלימודו ומצמצם את שאר העניינים; אין הוא נותן דעתו לענייני העולם ואינו נגוע בקנאה, בתאווה ובגאווה, ולפיכך הוא מונע באופן טבעי לאהוב את הבריות.
"ומלבשתו ענווה ויראה":
התורה מלבישה אותו כלבוש הנפש, שהרי המידות הן לבושי הנפש, והוא מתעטף בענווה וביראה. ענווה היא שפלות - הוא מבין מהו הקב"ה ומה מעשיו ביחס אליו עצמו, וזוהי הענווה: לדעת את מקומך. והיראה - התורה מניעה אותו לירא מה'. ראוי לדייק בסדר: הענווה קודמת ליראה, כלשון הכתוב "עקב ענווה יראת ה'" - היראה באה בעקבות הענווה וכתוצאה ממנה. וכן בברייתא המפורסמת של רבי פנחס בן יאיר במסכת עבודה זרה, המובאת בהקדמת מסילת ישרים: ענווה מביאה לידי יראת חטא - השפלות מביאה את האדם לידי יראה ולידי פחד מלעבור עבירות.
"ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן":
צדיק - מי שאינו עושה דבר שאינו נכון. הוא שומר על אות הדין ומקיים את כל הכללים כראוי.
חסיד - מי שהולך מעבר לשורת הדין. גם כלפי חברו וגם כלפי הקב"ה מוטלות עליו חובות, והוא עושה יותר מהן, לתת לטובת האחר כביכול.
ישר - מעלת הישר גדולה מן הצדיק אך פחותה מן החסיד, ולכן הקדימה המשנה את החסיד לישר (ודבר זה מעורר שאלות שלא בהכרח יהיו לנו תשובות עליהן). הישר הוא בעל יושרה, שיש בו תחושה פנימית טבעית של הנכון ושל שאינו נכון - מצפן מוסרי, אדם ישר כחץ, שלא יעשה דבר שאינו הגון. משתמע מכך גם שבבין אדם לחברו הוא נוטה לפשרה ולוויתור לזולת: בעסקה שאין ברור בה למי שייך הפריט, יאמר הישר "אתן לך אותו", שכן אינו חפץ בו. נמצא שהוא כלפנים משורת הדין, אך כלפי הבריות ולאו דווקא כלפי הקב"ה.
נאמן - אדם אמין שאפשר לסמוך עליו; הקב"ה סומך עליו והבריות סומכות עליו. ויש פשט שה'נאמן' כאן הוא כמים הממשיכים לזרום בלי להפסיק: אדם הלומד תורה ותורה שבעל פה, ומסוגל להחזיק במדרגתו ולא ליפול.
נדייק בלשון: התורה "מכשרתו" - היא מכינה את האדם להיות צדיק, חסיד, ישר ונאמן, אך אין היא עושה אותו כזה, שהרי כדי להיות צדיק נדרשת בחירה וקבלת ההחלטות הנכונות. תלמוד תורה אינו מקבל עבור האדם את החלטותיו, אלא מכשיר אותו לקבלן. בשונה מן החלקים הקודמים בברייתא, המונים תועלות שהאדם זוכה להן מאליהן - שיהיה אהוב על הקב"ה ושיאהב את הקב"ה וכיוצא בזה - כאן עדיין מוטל עליו להיעשות צדיק מתוך בחירתו שלו, והתורה רק מכינה אותו לכך.
"מרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות":
מעבר להכנה לקבלת ההחלטות הנכונות, התורה גם דוחפת את האדם מראש: מי שמכוון לתורה לשמה, היא מרחיקה אותו מן החטא ומקרבת אותו לזכות. משל לאדם המחליט להתחיל להתאמן בחדר כושר: מחויבותו הראשונית מצומצמת - להיות איש כושר גופני. אך כפי שרואים תדיר, תוך זמן קצר הוא אינו נותר 'איש חדר כושר' בלבד, אלא הופך לאדם המקפיד על בריאות בכללותה - משנה את תזונתו, את שעות שנתו ואת אורח חייו כולו. האדם מתחיל מכוונה לדבר אחד, ומתברר שמדובר בחבילה שלמה המביאה אותו לזהות אחרת ולאורח חיים אחר. כך אדם של תורה לשמה נגרר ומובא אל דברים נוספים שהם זכות, ובד בבד פוחתת תאוותו לחטא, והתורה דוחפת אותו והלאה ממנו.
"ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה":
הדברים מבוססים על הפסוק שבו מדברת התורה: "לי עצה ותושיה, אני בינה, לי גבורה":
עצה - עצה טובה בענייני העולם. הלומד תורה לשמה נעשה חכם ומבין דבר, ולכן כשאנשים שואלים בעצתו בעניינים שמחוץ לתורה, הוא מועיל להם.
תושיה - התורה עצמה. מאחר שהוא לומד תורה לשמה, הוא יודע את החומר; ומי שיש לו קושיה בגמרא, או שהוא מבקש להעמיד שטעמפ"ן על רש"י - הוא האיש שיוכל לתת לו גם עצה תורנית.
בינה - מוחו מחודד באופן כללי, ולכן יש לו הבנה בכל הדברים, והוא אדם נבון ובעל תובנה.
גבורה - יש בו היכולת לעמוד מול החטא. ואחרים נהנים ממנו: הם שואבים ממנו כוח ומקבלים ממנו השראה לגייס את כוחם הפנימי לעמוד מול החטא.
"ונותנין לו מלכות וממשלה וחיקור דין":
מלכות היא כוח כפשוטו, אלא שהנקודה היא שהבריות מביטות אליו ואומרות "זהו אדם מלכותי, הרב הגדול", ומעריצות זאת, ומתוך כך נותנות לו ומרשות לו להחזיק בסמכות. וממשלה פירושה כוח: אין זו סמכות בלבד, אלא שכאשר הוא אומר דבר, הבריות עושות כדבריו. נמצא שבהיותו אדם של תורה לשמה, פונים אליו להדרכה ומעריצים אותו, והוא יכול להורות הוראה ממש והיא תקוים. וחיקור דין - הוא יוכל לרדת לעומקו של דין תורה, להבין את המתרחש ולפסוק נכונה כשהוא משמש כדיין.
"ומגלין לו רזי תורה":
מן השמים מסדרים שסודות התורה יתגלו לו - החלקים הקבליים שבתורה, כגון מעשה בראשית ומעשה מרכבה. "ונעשה כמעיין המתגבר" - כמעיין מים המתגבר ומתחזק מאליו, שלעולם אין נגמרים אצלו רעיונות חדשים ותובנות בתורה. "וכנהר שאינו פוסק" - כנהר שלעולם אינו נגמר: מי שמלא וגדוש בתורה מלמד אחרים, והם לומדים את רעיונותיו, והדבר עובר הלאה והלאה. השפעתו זורמת אפוא הרחק מעבר לו עצמו, אל אחרים ואל אחרים שאחריהם.
"והווה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו":
צנוע - צניעות עניינה כבוד. התורה דוחפת אותו לרצות להיות צנוע ולהתנהג בדרך מכובדת וענוותנית, משום שהוא מבין מי הוא ביחס לקב"ה, ומתוך כך הוא נעשה אדם מכובד.
ארך רוח - מי שאינו כועס בנקל, אדם רגוע וסבלן. הביטוי דומה ל'ארך אפיים', שאף הוא עניינו סבלנות, אלא ש'ארך רוח' מדרגה גבוהה יותר: 'ארך אפיים' פירושו שהאדם עשוי לכעוס בפנימיותו אך אינו מראה זאת כלפי חוץ, וזמן רב עובר עד שפניו מדגימות את תסכולו; ואילו 'ארך רוח' פירושו שגם בפנימיותו אין רוחו מתערערת. קשה הרבה יותר להרגיזו, והוא נעשה אדם רגוע ושמח יותר, שקשה לתסכלו ולהכעיסו.
מוחל על עלבונו - כשהבריות מעליבות ופוגעות בו, הוא מעביר על מידותיו ומתעלם מכך, אף שיש לו זכות לכעוס. הוא ממשיך הלאה, אינו כועס ואינו נוקם, גם כשעשו לו דבר נורא, אלא מתרומם מעל הדברים.
"ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים":
התורה מגדלת אותו ועושה אותו גדול, ומרוממת אותו על כל הבריאה. הוא נעשה כשיא הקיום, שכן הוא האדם המחובר להשם, והדבר מקדשו ומעמידו כראש הפירמידה מבחינת מה שהקיום אמור להיות. ובאופן מסוים הכול מסודר בהשגחה כדי לשרתו ולספק את צרכיו, משום שהוא נעשה לב לבו של הקיום: הוא הלומד לשמה, הוא לומד, והעולם הושם כאן בעבורו - וכל השאר יש להם תפקיד תומך למלא. גם להם תפקיד, וגם להם זכות בכל אשר הם עושים ובתמיכתם בו. אלא שהוא השחקן הראשי בקיום, משום שהוא מגשים את תכליתו, ולפיכך הוא מתרומם על כל הבריאה.