המשנה שלפנינו, אבות פרק ה משנה כא (ובחלק מן הנוסחאות משנה כד), היא המשנה המפורסמת העוסקת בשלבי חייו של האדם. פותחת המשנה "הוא היה אומר" - ומיהו האומר? לפי הגרסה שבידינו הכוונה ליהודה בן תימא, שנזכר במשנה הקודמת. רש"י גורס כי בעל המימרה הוא שמואל הקטן, ואילו לפי גרסת האברבנאל מדובר בבן הא הא, והמשנה ממוקמת מאוחר יותר, לקראת סוף המסכת. כך או כך, זהו לשונו:
"בן חמש שנים למקרא":
ילד בן חמש מתחיל להתמקד במקרא, בלימוד התורה שבכתב. הוראה זו מכוונת כמובן כלפי ההורים, כלפי האב, ולא כלפי הילד עצמו. עיקר החידוש הוא שזהו הגיל המתאים, כלומר שקודם לכן אין הילד צריך להיות במסגרת לימודית פורמלית כלל.
הבסיס לכך נלמד בדרך רמז מפסוקי מצוות ערלה, שכן האדם נמשל לעץ בדברי חז"ל במקומות רבים:
"שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" - בשלוש השנים הראשונות התוצרת חסומה ואסורה באכילה. כנגד זה, בשלוש שנותיו הראשונות של הילד אין פרי שניתן לקטוף ממנו, ומניחים לו לגדול. מכאן גם הבסיס למנהג הרווח כיום של החלאקה, תספורת הילד בגיל שלוש, שממנה מתחילים בקיום מעין מצוות, בהשארת הפאות וכיוצא בזה.
"ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'" - פירות נטע רבעי מופרשים לשם הילול והודאה לה'. הקודש המופרש מציין שלב הכנתי: בגיל ארבע לומד הילד עדיין לא את הפסוקים עצמם, אלא את האותיות, את האלף בית, כהכנה ללימוד התורה.
"ובשנה החמישית תאכלו את פריו" - מגיל חמש מתחיל הילד ללמוד תורה ברצינות, במקרא.
"להוסיף לכם תבואתו" - התבואה מתרבה והולכת. לאחר גיל חמש מוסיף הילד ומתפתח בלימודו, הן בכמות והן באיכות: בכמות הלימוד ובאיכות הנלמד.
"בן עשר למשנה":
בגיל עשר, לאחר חמש שנים שבהן רכש את הפסוקים ואת דרך קריאתם, הניקוד וכיוצא בזה, עובר הילד למשנה, לתורה שבעל פה ולשינון המשנה. אין הכוונה שיחדל מלחזור על המקרא, אלא שעיקר התמקדותו בחמש השנים הבאות תהיה בשליטה בשינון כל מכלול המשנה, כשם שחמש השנים הראשונות הוקדשו לשליטה במקרא.
"בן שלוש עשרה למצוות":
בגיל שלוש עשרה מתחייב הילד במצוות, ואנו קוראים לכך בר מצווה. יסודו של דבר, לדעת הרא"ש, הוא הלכה למשה מסיני, מסורת בידינו. עם זאת יש נקודת אחיזה לרמז: בפרשת קרבן חטאת נאמר "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה', ואשמה הנפש ההיא" - הרי שהחיוב מוטל על "איש". ומהו איש? מצינו אצל שמעון ולוי, שיצאו להילחם בשכם למען דינה: "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו", ולוי, הצעיר שבהם, היה אז בן שלוש עשרה (עיין רש"י שם). מכאן רמז שגיל שלוש עשרה הוא נקודת החיתוך של "איש".
ראוי לציין כי גיל בר מצווה הוא שלוש עשרה שנים מלאות, לאחר שהילד חי שלוש עשרה שנים שלמות והחל את שנתו הארבע עשרה. הנולד בא' באדר, בהגיע א' באדר של השנה שלאחר מכן הריהו בן שנה שלמה ויום אחד ומתחיל את שנתו השנייה, וכן הלאה עד שהוא בן שלוש עשרה ויום, ביום ההולדת עצמו. לעומת זאת נחלקו הדעות בשני הזמנים הראשונים, "בן חמש" ו"בן עשר" למקרא ולמשנה: האם הכוונה לאחר יום ההולדת החמישי והעשירי, או בשנתו החמישית ובשנתו העשירית. יש כאן מידה של גמישות, וכדברי הרמב"ם שכל ילד נלמד לפי בוריו, לפי יכולתו.
עוד יש לציין כי מלבד הגיל הכרונולוגי של שלוש עשרה שנים מלאות, נדרשת גם בשלות גופנית, כלומר הבאת שתי שערות לפחות. חזקה בידינו שהילד מגיע לכך בגיל זה, וכן הבנות בגיל שתים עשרה, ולפיכך אין צורך לבדוק, ומעת שהגיע הילד לגיל שלוש עשרה מתייחסים אליו כמבוגר לכל דבר ועניין. במצבים יוצאי דופן, כשמדובר במצווה מן התורה כגון חליצה, ייתכן שיהיה צורך לוודא שאכן הגיע לסימני הבגרות.
"בן חמש עשרה לתלמוד":
בגיל חמש עשרה עובר הילד לתלמוד. אין הכוונה לספר התלמוד הבבלי, שהרי המשנה קדמה לו בקרוב לשלוש מאות שנה, אלא לפעולת התלמוד: הפקת עקרונות מן המשנה, הבנת מקורות ההלכות והשלכותיהן ואופן יישומן. לאחר חמש שנות שינון משנה, מגיל עשר עד חמש עשרה, מוכן הילד להתפלפל, לשקול ולהעמיק לא רק בידיעת תוכנה של המשנה בעל פה, אלא בהבנת משמעותה והשלכותיה. לפעילות זו מוקדשות חמש שנים נוספות.
"בן שמונה עשרה לחופה":
בגיל שמונה עשרה הגיע זמנו של הבחור להינשא, והבנות נישאות אף בגיל צעיר הרבה יותר, כבר מגיל המצוות. יסוד הדבר במציאות הביולוגית, שאדם בגיל שמונה עשרה מוכן לנישואין. הגמרא, וכן השולחן ערוך להלכה, קובעים שאדם צריך להינשא לא יאוחר מגיל עשרים, ויש היתר לדחות זאת למי שעוסק בלימוד במשרה מלאה. הגמרא אומרת על מי שעברו עליו עשרים שנה ולא נשא אישה שהוא חי בחטא, ומעמידה זאת לכל הפחות על הרהור עבירה. יש כאן מציאות פסיכולוגית וביולוגית בסיסית, שראוי שאנשים יינשאו בצעירותם.
ואף שיש הטוענים כי משנתארכו החיים בימינו ניתן לדחות את המועד לגיל עשרים ושתיים או עשרים ושלוש, ההשקפה התורנית הנכונה היא שיינשא הבחור בצעירותו ויהיה נתמך בידי הוריו, וזו הדרך היחידה. הגמרא מפרסמת שרב חסדא אמר שזכה לגדולתו רק מפני שנשא אישה בהיותו בן שש עשרה, ואילו היה נושא צעיר יותר היה טוב יותר. מאידך, כותב הרמב"ם שהנושא אישה בטרם יוכל לפרנסה הריהו שוטה. אין אנו באים להכריע כאן את דרכו של כל אדם על פי שורה אחת במשנה, אך המסגרת הבסיסית היא שראוי לשאוף להינשא בשלהי שנות העשרה, כבר בגיל שמונה עשרה.
"בן עשרים לרדוף":
מי רודף אחרי מי? הדבר אינו מפורש, ונאמרו בו כמה פירושים:
רדיפה אחר הפרנסה (הברטנורא): משכבר נשוי הוא שנתיים, הגיע זמנו לרדוף אחר פרנסתו. כשם שדעתו של אדם מוכנה ללימוד המקרא בגיל ארבע וחמש, לשינון המשנה בגיל עשר, לתלמוד בגיל חמש עשרה ולנישואין בגיל שמונה עשרה, כך התוכנית כולה בנויה על ההתפתחות הפסיכולוגית והפיזית הטבעית. בן עשרים נוטה מטבעו לצאת אל העולם, לעשות את דרכו ואת פרנסתו ולהטביע את חותמו, ומה גם שאם נשא בגיל שמונה עשרה, בגיל עשרים כבר יש לו ילדים קטנים לפרנס.
רדיפה מן השמים (הברטנורא): בגיל עשרים נעשה אדם בר עונשין בידי שמים. אמנם כבר מגיל שלוש עשרה הוא בר מצווה וחייב בקיומן, ובית דין שלמטה מחזיקים אותו אחראי, אך שמים מבינים שנדרש זמן להתבגרות, ואין מחזיקים אותו אחראי עד גיל עשרים. מכאן ש"לרדוף" משמעו שמגיל עשרים רודפים אחריו מן השמים על עוונותיו.
המאירי: מי שלא מצא אישה עד גיל עשרים, עליו לרדוף ולחפש אחר זיווגו.
המגן אברהם: לאחר חמש עשרה שנות לימוד, ובכללן חמש שנות תלמוד, הגיע הזמן להתמקד יותר בחזרה, לרדוף אחר מה שלמד כדי שלא ישכחנו.
"בן שלושים לכוח":
בגיל שלושים מגיע האדם למלוא כוחו, וזו מציאות ביולוגית נכונה עד היום. כבר בחומש הופקדו הלויים מגיל שלושים על התחזוקה הפיזית, האחזקה, ההרכבה והפירוק של המשכן והמקדש. אדם מגיע לשיא כוחו הגופני בגיל שלושים, ועליו לנצל כוח זה בעבודת ה' בכל דרך המתאימה לו.
"בן ארבעים לבינה":
בגיל ארבעים מגיע האדם לשיא יכולת ההבנה, להבין דבר מתוך דבר ולעמוד על ההשלכות. יש לכך ביטוי אף בהוראות הלכתיות: כבר ועד ארבע ארצות דיבר על כך שבערך בגיל ארבעים יכול אדם להתחיל ללמוד עניינים נוספים מלבד התורה עצמה, את ענייני הקבלה ואולי אף את ענייני המדע, לפי הגישות השונות. ארבעים הוא שלב אחר לגמרי במונחים של הבנה ושל יישוב הדעת. אף מבחינת התהליך עצמו, נדרשות ארבעים שנה כדי להבין דברים מסוימים: בסוף ספר דברים נאמר "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה", ו"היום הזה" הוא ארבעים שנה לאחר מעמד הר סיני. מכאן למדו חז"ל שנדרשות לאדם ארבעים שנה לעמוד על עומק דברי רבו, כשם שהיה בכלל ישראל מפי ה'. בגיל ארבעים, אפוא, האדם בשיא יכולותיו השכליות, אף אם יכולותיו הגופניות מתחילות לדעוך.
"בן חמישים לעצה":
בגיל חמישים פחת הכוח הגופני במידה משמעותית, עד שזהו תפקידו העיקרי של האדם. הדבר נלמד מן הלויים: עשרים שנה, מגיל שלושים עד חמישים, עסקו בתחזוקה הפיזית של המשכן והמקדש, בהרכבתם ובפירוקם, ובגיל חמישים חדלו. אך מה לשון הפסוק? "ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה, ולא יעבוד עוד" - הם פורשים מצוות עובדי המשכן, אך ממשיכים: "ושירת את אחיו באוהל מועד לשמור משמרת". איזה שירות הם נותנים? עצה, ייעוץ, הכוונה וחינוך. שכן בגיל חמישים לא רק שהאדם כבר הבין הרבה, אלא אף צבר ניסיון חיים, ושני אלה יחדיו מכשירים אותו לתת עצה טובה, כיוון והדרכה לזקוקים לכך.
"בן שישים לזקנה":
בגיל שישים הגיע האדם לזקנה. אמנם בימינו, בחסדי ה' וברפואה המודרנית, האריכו החיים, ובזמן הפסוקים נאמר שתוחלת חייו של אדם שבעים שנה, כדוד המלך, וכל שמעבר לכך הוא בגדר תוספת. כיום, נכון לאפריל 2024, האדם הממוצע בארץ ישראל חי עד גיל שמונים ושתיים בקירוב (גברים שמונים ואחת, נשים שמונים ושלוש), ואילו באמריקה הנתונים קצרים בהרבה: הגבר הממוצע חי עד גיל שבעים וארבע.
מכל מקום, בגיל שישים על האדם להבין שאפשר שהוא מתקרב לסוף חייו, ולסדר את ענייניו:
אם יש לו מטרת חיים מסוימת, כגון סיום הש"ס, עליו להזדרז.
אם יש בני משפחה שעליו להתפייס עמם, עתה הזמן לתקן את היחסים.
אם לא כתב צוואה מוסרית ולא הסביר לילדיו מה רצונו, עתה הזמן להעמיד זאת על מכונו.
אם אין בידו צוואה, עליו לסדר זאת.
אם לא הסדיר את חלקת קברו, יסדיר אותה.
"בן שבעים לשיבה":
בגיל שבעים הגיע האדם לשיבה, לזקנה טובה. יש בכך נקודה הלכתית: "מפני שיבה תקום" - חובה לקום מפני מי שהגיע לאבן דרך זו, מתוך יראת כבוד. גיל שבעים הוא הגיל שאליו הגיע דוד המלך, ועליו נאמר "וימת בשיבה טובה" - חיים טובים ומלאים. אי"ה יגיעו הכול לשם.
"בן שמונים לגבורה":
לא כל אדם מת בגיל שבעים, וברוך השם רבים חיים מעבר לכך, ובגיל שמונים הגיע האדם לגבורה. ומהי אותה גבורה? שתי גישות יסודיות:
גבורתו של הקב"ה: אחריותו של הגוף פגה בגיל שמונים, והמגיע לשמונים מוחזק בידי שמים, שנותנים בו כוח נוסף, שהרי מכוחות עצמו לא היה יכול לעמוד בכך, בהיות הגוף חלוש בגיל זה.
גבורתו של האדם: גישה חיובית יותר, הנותנת בו קרדיט: מי שהגיע לשמונים ודאי גיבור הוא בעצמו, ודאי יש בו גבורה וכוח פנימי עצום שבזכותם הוא מתנהל במצב סביר בגיל שמונים שנה.
"בן תשעים לשוח":
בגיל תשעים הולך האדם כשהוא כפוף מעט. הברטנורא מביא שני פירושים:
"לשוח" מלשון הליכה כפופה ושחוחה.
"לשוח" מלשון "שוחה", כלשון משלי על הבור שבאדמה שבו נקבר האדם, כלומר שהוא מוכן לקבר.
"בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם":
בגיל מאה האדם כאילו מת, כאילו כבר מת; "ועבר" - כאילו העולם חלף על פניו; "ובטל מן העולם" - שוב אין הוא רלוונטי בעולם. בשלב זה כבר חי האדם את מלוא חייו והרבה למעלה מכך, ואין לצפות ממנו הרבה יותר.
לסיכום: במשנה זו מותווית מפת חייו של האדם על פי שלביו הטבעיים: מקרא בגיל חמש (בדרך רמז מפסוקי ערלה), משנה בגיל עשר, מצוות בגיל שלוש עשרה, תלמוד בגיל חמש עשרה, חופה בגיל שמונה עשרה ורדיפה בגיל עשרים. משם ואילך: כוח בשלושים, בינה בארבעים, עצה בחמישים, זקנה בשישים, שיבה בשבעים, גבורה בשמונים, שוח בתשעים, ובגיל מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם. כל שלב ושלב מכוון כנגד הבשלות הגופנית והנפשית המתאימה לו, וכנגדה תפקידו של האדם באותה שעה.