אנו עומדים במשנה כ' בפרק ה' של מסכת אבות (ובחלק מן הנוסחאות: ה, כ"ג). דובר המשנה הוא יהודה בן תימא - ובחלק מן הגרסאות: רבי יהודה בן תימא - שהיה בן דורו של רבי עקיבא, כך שאנו חוזרים מעט לאחור בזמן.
"הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים" - היה עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות את רצון אביך שבשמים.
נקודת המוצא של התנא: אין הוא אומר מה על האדם לעשות, אלא שיהיו בו התכונות הללו ושיכוון אותן לעבודת השם. בתמונה הרחבה, אפילו מידות שהן שליליות בנסיבות רגילות - כגון עזות וחוצפה, כפי שיאמר התנא עצמו בהמשך המשנה - יש דרך לכוונן לעבודת השם, ועל האדם לעשות כן. זהו רעיון מרכזי, ואין זה מקרה שהטור פותח בו את קודיפיקציית ההלכה כולה: על האדם לכוון את כל מידותיו לעבודת שמים, בכל אופן שהדבר ישים.
מהם המקרים הספציפיים שאליהם מכוון התנא? בכך נחלקו הגישות, ונעבור עליהן אחת לאחת.
"הוי עז כנמר":
לפי הברטנורא, הנמר הוא מעין יצור כלאיים - בריה שאיננו מכירים, ואין בידינו לומר עליה דבר. פרשנים אחרים למדו שהנמר הוא הליאופרד, הוא הנמר הערבי: חתול גדול, כשלושים קילוגרם, שהיה מצוי בארץ ישראל. הנמר הערבי האחרון נצפה בשנת 2022 בערך, וכיום הם נעלמו כמעט כליל מן הארץ, אך בעבר היו נוכחים כאן. הנמר ידוע בנועזותו: אין הוא ירא מבני אדם, הוא חוטף בהמות מבויתות אף בנוכחות אנשים, ותוקף חיות הגדולות ממנו בהרבה - חסר פחד ונועז.
המשמעות: אין לאדם לחשוש ממה שאחרים חושבים עליו, והדבר פועל בשני כיוונים. אם צוחקים עליו על היותו ירא שמים - יהא עז כנמר, נועז ואמיץ, לא ייתן לכך להפריע לו ויעשה את הנדרש. וכן אם עליו לקום ולהוכיח אנשים בטעותם - דבר קשה הוא להתייצב מול אחרים, אך אם המצב מחייב זאת, עליו להיות עז ולהתמודד עם מה שנדרש, אף אם לא יביטו בו בעין יפה.
"וקל כנשר":
הנשר מתורגם לעתים קרובות כ-eagle, אך כמעט בוודאות מדובר בעוף הנקרא griffon vulture, המצוי בישראל גם היום. זהו העוף שמעופו גבוה מכל עופות העולם, וכן אמרו חז"ל שהנשר עף מעל כל שאר העופות. עוף עצום הוא, בעל מוטת כנפיים של שבע עד תשע רגל, ובדרכם של העופות הדורסים הגדולים הוא נע במעגלים על זרמי אוויר חמים, חג בשמים שוב ושוב בחיפוש טרף, זמן רב בלא להתעייף.
הרעיון: על האדם להיות "קל כנשר" כדי לעשות חזרה על לימודו. ללמוד דברים חדשים - נעים ומהנה; החזרה, שחשיבותה עליונה, היא עבודה מייגעת יותר, ולא תמיד בא לאדם לעשותה, אלא לוותר עליה. על כך אומר התנא: אל תרגיש כבד, כאותה כבדות שבקימה מן המיטה, אלא היה קל ורגלייך קלות, קום ועשה את חזרתך. ויש להוסיף בדרך אפשר, אף שלא ראיתי מי שאמר כן: כשם שהנשר מקיף במעגלים שוב ושוב בלא להתעייף, כך על האדם לחזור על לימודו שוב ושוב, לסוב במעגלים בלא ליאות, ולנצל מידה זו לחזרה על תלמודו.
"ורץ כצבי":
הברטנורא לומד שהצבי הוא הגזל (gazelle), ולא האייל בעל הקרניים והגוף הכבד יחסית. הגזלים מצויים בארץ ישראל עד היום: קטנים, מהירים וזריזים ביותר, וביישנים מאוד - נבהלים בקלות, ומיד מסתלקים במלוא המהירות. הם היו כנראה החיות המהירות ביותר בארץ ישראל באותה תקופה, וכך גם היום.
שני פירושים נאמרו במידה זו:
הברטנורא לומד שהכוונה לרוץ לקראת עשיית מצוות.
אחרים לומדים שהכוונה לברוח מן העבירות - וזהו הפשט המועדף עליי, שכן ראיתי את הגזלים הללו בפעולה: בקול הראשון או במראה הראשון הם בורחים במלוא המהירות. כך על האדם להיות זריז ביותר לברוח, בלא ליפול לציפורניהם של הדברים הרעים.
"וגיבור כארי":
גבורה אין פירושה אומץ, אלא כלשון חז"ל: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" - כוח פנימי. בניגוד לעזות ולחוצפה של הנמר, המכוונות כלפי אנשים אחרים, כאן מדובר בכוח הפנימי של האדם, לחזק את עצמו כנגד יצרו הרע. ואכן, השולחן ערוך פותח ממש בתחילתו: "יתגבר כארי" - יתחזק אדם כארי בקומו לעבודת בוראו בעבודתו היומיומית.
הארי הוא הטורף העליון, החיה החזקה ביותר באזור - ככל הנראה האריה הברברי, שכבר איננו קיים. אך כיצד מגלם האריה דווקא את מידת הגבורה, שעניינה כוח פנימי? שמעתי בכך הסבר שאהבתי, ולא מצאתי טוב ממנו: כל החתולים הגדולים - הטיגריסים, הגדולים אף מן האריות, היגוארים, הברדלסים והצ'יטות - הם יצורים בודדים החיים לבדם. הם בראש הפירמידה, מנהלים את ענייניהם בשטח ובטריטוריה שלהם ואוכפים אותה. האריות שונים: הם חיים בלהקה, בקבוצה. כיצד יכולה קבוצת אריות, חזקים כל כך, לחיות יחדיו? זוהי הגבורה, זוהי השליטה העצמית: שילמד האדם לשלוט בעצמו, כך שיהיה די מקום לאחרים לתפקד סביבו, ולא ישתלט עליהם כדרכם של הטיגריס והברדלס. זהו "גיבור כארי".
"עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן":
המשנה ממשיכה: "הוא היה אומר" - "עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן". עזי הפנים, אותם חצופים, יורדים ישר לגיהנם; ואילו בעלי בושת הפנים - הצנועים, הביישנים והענווים - הולכים לגן עדן. הניגוד ניכר מיד: מצד אחד על האדם להיות עז כנמר בעבודת השם, אך באופן כללי עזות פנים וחוצפה, שלא לשים לב למחשבותיהם של אחרים, להחזיק את הראש גבוה, לעשות את הנדרש ולהתעמת עם אנשים - הרי זה דבר רע.
על עם ישראל כולו נאמר שהם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. ביישנים - אנשים שיש בהם בושה, צנועים וענווים, וזוהי הדרך הנכונה שאליה על האדם לכוון את עצמו. לפיכך, אם הברירה בידו, ראוי שיימנע משימוש במידת העזות, אף בשירות ה'. מוטב שלא ייתן לה להפוך לחלק מאישיותו, כדברי המשנה ברורה, אלא ידבק בהיותו אדם צנוע, שקט וענו - בניגוד לאותם עזי פנים ההולכים לגיהנם, החצופים שאולי מבצעים דברים ונכנסים לאנשים בפרצוף, אך לעתים קרובות מסיימים ברמיסת אנשים, רגשותיהם ורכושם, וזהו כרטיס בכיוון אחד לגיהנם.
תפילת החתימה:
המשנה מסתיימת בתפילה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתבנה עירך במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך". יהודה בן תימא, אם הוא שאמר שורה זו במשנה, חי בתקופת רבי עקיבא, בדור שלאחר כישלון מרד בר כוכבא. ירושלים נמחקה למעשה מן המפה: היא נחרבה ושמה שונה לאיליה קפיטולינה, ליהודים נאסר לגור בסביבתה ואף להתקרב אליה, וכל יהודה נמחקה מן המפה והפכה לסוריה פלשתינה. היה כאן כאב עצום על העיר כולה - לא רק על בית המקדש, אלא על העיר כולה שנעלמה.
יש גרסאות המציבות ברכה זו בסוף הפרק, שהרי מוזר במקצת שתופיע ברכה באמצע המשנה. אם התפילה שייכת לסוף, הרי לפי הברטנורא אומרה הוא אדם אחר - בן הא הא - ואז אין ברור כלל שהיא קשורה לענייננו. חיבור אפשרי אחד: הגמרא בסוטה אומרת שבאחרית הימים, בעקבתא דמשיחא, "חוצפה יסגא" - החוצפה, עזות המצח והיהירות יתרבו ויהיו בכל מקום. מכיוון שדובר כאן בעזי הפנים ההולכים לגיהנם, תפילתם היא שיינצלו מעזות פנים, מעזות מצח ומיהירות באחרית הימים, ובמקום זאת נזכה בעזרת השם לראות את בניין ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו.