לפנינו משנה יט בפרק ה במסכת אבות. נקרא תחילה את המשנה בשלמותה, כדי לעמוד על היקפה, ולאחר מכן נדון בפרטיה. משנה זו, לעניות דעתי, חשובה עד מאוד.
"כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע" - כל מי שיש בו שלוש המידות הבאות נחשב לאחד מתלמידיו של אברהם אבינו, ומי שיש בו שלוש המידות ההפוכות נחשב לאחד מתלמידיו של בלעם הרשע.
"עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו; עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע" - עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה, שהיא טבע מרוסן, הן מידותיהם של תלמידי אברהם; ולעומתן עין רעה, רוח גבוהה וטבע נהנתן - מידותיהם של תלמידי בלעם.
"מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, שנאמר: 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא'" - מהו ההבדל המעשי, מבחינת התוצאה, בין שתי בחירות החיים הללו? תלמידיו של אברהם נהנים בעולם הזה ואף נוחלים את העולם הבא, כלשון הפסוק במשלי המוסב על אברהם: יש לי מה להנחיל לאוהביי, ואת אוצרותיהם אמלא.
"אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר: 'ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך'" - תלמידיו של בלעם יורשים גיהנם, כלומר בעולם הזה עתידים הם לסבול, ואילו הירידה לבאר שחת היא בעולם הבא. הפסוק שהובא הוא מתהלים: אתה, השם, תורידם לבאר שחת; אנשי דמים ומרמה לא יגיעו לחצי ימיהם; ואני, אומר דוד המלך, בוטח בך. זהו היקפה של המשנה.
מדוע פותחת המשנה במניין "שלושה דברים"?
מדוע ממסגרת המשנה את דבריה במניין, ואינה אומרת בפשטות: אם יש בך מידות אלו הרי אתה כאברהם, ואם המידות ההן הרי אתה כבלעם? התשובה היא שהמשנה מלמדת אותנו נקודה יסודית: לאברהם אבינו היו מעלות רבות, ולבלעם חסרונות רבים, אך מי שמבקש לחקות את דרכיו של אברהם, ללכת בעקבותיו ולהותיר חותם בעולם כמותו, ישנן שלוש מידות מסוימות שעליהן עליו להתמקד, ואלו הן. אם יקנה אותן, נחשב הוא לאחד מתלמידיו, ואם לאו, אינו נחשב. יש בכך הכוונה מעשית: זהו המקום שבו עליך למקד את מאמצי פיתוח המידות שלך.
מדוע נקטה המשנה בלשון "מתלמידיו"?
שלוש המידות הללו הן תכונות אישיות: עין טובה, כלומר מבט חיובי על מה שיש לך; רוח נמוכה, שפלות רוח והימנעות מיהירות; ונפש שפלה, טבע מרוסן. אדם עלול לחשוב שאלו נתונים טבעיים, שכך נולד ואין ביכולתו לשנותם, שהרי זו אישיותו המלווה אותו כל ימי חייו. באה המשנה ומלמדת שעליו להתמקד בשינוי עצמו בדרכים הללו, ורק אז למד להתנהג כאברהם. הנקודה היא שאין הדבר תלוי באופן שבו נולדת: הלידה עם מידות אלו אינה הופכת אדם לתלמידו של אברהם. התלמידות היא בכך שהאדם מתמקד בתחומים אלו, ומשתדל לשנות את מידותיו ואת אופן ביטוין ככל יכולתו. בכך הוא מאמץ את אורח החיים ואת השקפת העולם של אברהם אבינו, או חלילה של בלעם הרשע. הדברים ניתנים אפוא ללמידה, וזוהי הנקודה המשתמעת ממשנתנו: עשה מאמץ לטפח את התכונות הללו.
שלוש מידותיהם של תלמידי אברהם:
בפשט שלושת המונחים - עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה - יש בין המפרשים הסכמה כללית, אך בשאלה איזו תכונה מכוונת על ידי איזה ביטוי מצביעים הראשונים לכיוונים שונים. שהרי "רוח" ו"נפש" נרדפים הם: הרוח היא הרוח העליונה שבאדם, והנפש היא הרוח הנמוכה, ואילו "נמוכה" ו"שפלה" משמעותן אחת. נבאר אפוא על פי הברטנורא:
עין טובה - האדם מביט על מה שיש לו בעין חיובית, כלומר שמח בחלקו ומרוצה מרכושו. כך אברהם אבינו: כשהציע לו מלך סדום ליטול את שלל המלחמה, השיב שאינו מעוניין ואינו לוקח אפילו שרוך נעל אחד. גישה זו מביאה את האדם להביט על זולתו בעין יפה, שכן אינו חש חסרון, ולפיכך אינו מקנא, אינו מצוי בתחרות ואין עינו צרה באחרים. אברהם נותן למלכי צדק מעשר מכל רכושו, ומנהל משא ומתן עם עפרון ומשלם ארבע מאות שקל עבור חלקת הקבורה. גישתו היא: למי אוכל לעזור ועם מי אוכל לחלוק, שהרי אינני חסר דבר. זוהי גישת "יש לי רב" שנקט לימים יעקב אבינו. אברהם מוכן לתת לכל אדם כל דבר, משום שהוא חש מבורך, ולפיכך משפיע ברכה לאחרים. ניתן לדון מה סיבה ומה תוצאה, אך סוף דבר: מי שמביט על מה שיש לו ומרוצה, שמח באופן טבעי בהצלחת זולתו, החומרית והרוחנית, שכן אינו חש עצמו בתחרות ובחסרון.
רוח נמוכה - הרוח היא הגאווה, ורוח נמוכה משמעה שפלות רוח וענווה יתרה. אברהם אבינו מהווה מופת לענווה, ואומר את המשפט המפורסם "ואנוכי עפר ואפר". עפר, שאין בו ערך רב ואין אדם משלם עבורו; ואפר, שהוא דבר שכבר איבד את פוריותו, שהרי משנשרפו הגזרים ונותר האפר, שוב אין אפשרות להשתמש בהם. כלומר: אין לי ערך רב, ואף תפוקתי אינה שווה הרבה. באופן דומה, כשראה את שלושת האנשים עוברים כינה את עצמו עבד: "אל נא תעבור מעל עבדך". וכן במשא ומתן על חלקת הקבורה לשרה, בשעה שהיה האיש העשיר ביותר באזור, והכול הכירו בעושרו ובעוצמתו, והשם אף הבטיח לו את הארץ, אמר: "גר ותושב אנוכי עמכם", כלומר עובר אורח אני כאן. אברהם אינו מפעיל את מעמדו, אברהם עניו.
נפש שפלה - אדם שתאוותיו הגשמיות מוגבלות. המקום הקלאסי שבו הדבר מודגש הוא ביחסו לאשתו: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". רק אז, בדרכם למצרים ובשלב מאוחר בחייו, הבחין ביופייה. עד אותה שעה לא התיר לעצמו אפילו להתבונן ביופייה של אשתו, ומכאן עד כמה היה מצומצם בתשוקתו לדברים ולסיפוק גשמי.
זהו הלימוד המרכזי: על האדם ללמוד להיות שמח בחלקו; אל לו להחזיק בציפיות קיצוניות שהכול מגיע לו, וזוהי הרוח הנמוכה; ועליו לרסן את תאוותו ולא להשביע כל העת את תאוותיו הגשמיות. לשם אנו חותרים, ואלו הם תלמידיו של אברהם אבינו.
שלוש המידות שכנגד - תלמידי בלעם הרשע:
עין רעה - האדם מביט בעין שלילית על מה שיש לו, ולעולם אין די. בלעם הרשע מדבר מיד על "מלא ביתו כסף וזהב", כל הזהב והכסף שבעולם, שכן הוא מחפש עוד ועוד ומקנא. כן נאמר: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו" - הוא רואה אותם יושבים במחניהם לשבטיהם, בביטחון ובשמחה, ומקנא בהם. זוהי העין הרעה: אתה מבקש עוד לעצמך, ומתוך כך מקנא בזולתך על רווחתו החומרית ועל אושרו.
רוח גבוהה - גאווה. בלעם הוא זה שדורש שיישלחו אליו אנשים מכובדים ונכבדים יותר מטעם בלק, שיתחננו לפניו שיבוא ויסייע. באופן דומה הוא מכריז על עצמו: "שומע אמרי קל ויודע דעת עליון", כלומר אני מסוג האנשים היודעים את מחשבותיו של הקדוש ברוך הוא. גאוותנות מובהקת.
נפש רחבה - בלעם הוא בעל הרעיון המושחת להפקיר את בנות מדין ולהעמידן לרשות הגברים היהודים כדי להחטיאם, רעיון מנוון. חז"ל אף מספרים שקיים יחסים עם אתונו. הרי לפניך אדם של תאווה גופנית עצומה.
התוצאה: העולם הזה והעולם הבא:
לאחר העצה מגיעה המשנה לתוצאותיה: מה ההבדל ביעד שאליו מגיע מי ששמע בעצת חז"ל ונעשה תלמידו של אברהם אבינו, לעומת מי שנעשה חלילה תלמידו של בלעם הרשע? "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא" - ההולכים בדרכו של אברהם ולומדים את דרכיו נהנים מן העולם הזה ואף נוחלים את העולם הבא. אין זה מצב שבו האדם סובל בעולם הזה ומקבל את שכרו רק לעתיד לבוא. אדרבה: מתוך שהוא מעריך את מה שיש לו, ואינו מפתח ציפיות מנופחות ובלתי הוגנות לגבי המגיע לו, ואינו מפנק את תאוותו כל העת, יהיה לו עולם הזה טוב יותר. ואף ינחל את העולם הבא, שכן לא יחוש תחרות וקנאה שיביאוהו לעבירות, לקיצוץ פינות ולפשרות מוסריות שאנשים עושים בניסיונם להשיג יותר מכפי שהיו מקבלים אחרת, ומתוך כך מרמים, גונבים, דוחפים ומטעים.
"אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת" - מכיוון שהפסוק המובא מוכיח שתחילה מדובר בעולם הזה ולאחר מכן בעולם הבא, הרי שירושת הגיהנם היא סבל פנימי בעולם הזה: לעולם אין די, ותמיד עוד ועוד. "ויורדין לבאר שחת" - בסופו של דבר, התאווה לעוד, הגאווה וחוסר שביעות הרצון מן החיים מובילים אותם למעשים רעים העולים להם בעולם הבא שלהם, חס ושלום.
הפסוק אומר: "ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך". דוד המלך מדבר על הורדת הרשעים הללו לבאר שחת. בלעם הרשע נחשב איש דמים, שכן גרם למותם של עשרים וארבעה אלף מישראל באותה מגפה שבאה בעקבות מזימת מדין שיזם. וכמובן איש מרמה הוא, רמאי בכל דרך ובכל צעד. ולפיכך "לא יחצו ימיהם": חז"ל מבינים שתוחלת חייו של אדם צריכה להיות שבעים שנה, וכלשון הפסוק, ואם כן פחות מחצי הוא פחות משלושים וחמש. ואכן יש פסוק בדברי הימים המרמז שבלעם הגיע לגיל שלושים ושלוש, ונמצא שאף הוא לא חי את חצי ימיו.
האתגר: ההליכון ההדוני:
המסקנה המובלעת במשנתנו היא שאדם יכול לאמן את עצמו להיות מתלמידיו של אברהם אבינו. האתגר העומד בפניו הוא מה שמכונה ההליכון ההדוני, או המעגל ההדוני: כל אדם חוזר בסופו של דבר לרמה יציבה של אושר. משום כך, כאשר הוא מבקש להשיג עוד כדי להיות מאושר, הוא רודף אחר ההשגה, ולזמן קצר אכן חש אושר, אך מיד שב לנקודת המוצא. נמצא שכל המאמץ שהשקיע בהשגת הדברים לא הועיל לו: הוא מאושר, או אינו מאושר, בדיוק כשהיה. ובינתיים, אותה זחילת אורח חיים מחייבת אותו לעבוד קשה יותר, לשלם יותר ולרדוף אחר ריגושים והנאות גדולים והולכים, שכן הרף עלה, וזוהי מלכודת של ממש.
צעדים מעשיים לאימון עצמי:
כיצד נאמן את עצמנו להיות כתלמידיו של אברהם אבינו, שמחים בחלקם, בלא ציפיות בלתי סבירות ובלא תאוות גשמיות מוגזמות?
תרגול הכרת הטוב באופן מכוון: רב נח וינברג היה חסיד גדול של הדבר. הוא אמר שכל אדם צריך לנהל יומן הכרת הטוב: מדי לילה יכתוב שני דברים שעליהם הוא אסיר תודה לקב"ה, אחד גשמי ואחד שאינו גשמי. זהו תרגיל נהדר, שאיני מכיר קל ממנו מבחינת הזמן, והתנסיתי בו בעבר לאורך תקופה. לאחר כחודש נדרש האדם לחשוב זמן רב וקשה יותר כדי למצוא דבר נוסף שאותו הוא מעריך, והדבר כדאי מאוד: הוא מביא את האדם להעריך את מה שיש לו ולהיות בעל עין טובה כלפי חלקו, ואף מתקן במידה רבה את בעיית הנפש הרחבה.
דרך נוספת, למי שאינו מעוניין ביומן, היא להביע במילים את הכרת הטוב על מה שבו בירך אותו הקב"ה. ואין צורך להרחיק לכת: השימוש בכלים שקבעו חז"ל במסגרת המחזור היהודי היומיומי מעביר את האדם חלק ניכר מן הדרך. בכל בוקר מודה האדם על "הנותן לשכוי בינה", שיש תודעה במציאות ויש הכרה בעולם. אף התרנגול בעל תודעה, והלב בעל תודעה, והעובדה שהאור למעלה דלוק היא המתנה הגדולה מכולן, לעומת מצב שבו אינך ער, חי ומודע. אחר כך "שלא עשני עבד", חירותך האישית, שהיא יקרה מפז ואין שני לה. ואחר כך "פוקח עוורים", ראייתך, שכמה היא שווה בעיניך. ובהמשך מקדיש האדם זמן להעריך שיש לו לבוש וחופש תנועה. דברים אלו מביאים את האדם להעריך את חייו, שכן התועלת השולית מן הדבר שאליו הוא שואף בשלב הבא בחייו מתגמדת לחלוטין לעומת חירותו, ראייתו ויכולתו לחשוב.
רדיפה אחר מטרות בעלות משמעות: הרודף אחר דברים שאינם עולים בקנה אחד עם ערכיו, ומי שלא חשב עד תום מהם ערכיו ומה הוא מבקש, או שאינו תורם למשהו גדול ממנו עצמו, נזקק תמיד לדחיפה נוספת ועוד אחת, והדבר נעשה קשה והולך. אך הרודף אחר מטרות בעלות משמעות, השומרות עליו מושקע לטווח הארוך, מקבל סיפוק מתמשך יותר.
התמקדות בחוויות ולא ברכוש: אם יש לך שאיפות ואתה מבקש למצות את החיים, שיברך אותך השם. אך המתמקד בחפצים נופל אל ההליכון ההדוני, שכן השמחה מן הצעצוע החדש והמבריק מחזיקה מעמד זמן מוגבל בלבד עד שהוא נמאס. לעומת זאת, להשקעה בחוויות שני ערכים מוספים בשבירת המעגל ההדוני. ראשית, חוויות מולידות זיכרונות, ומן הזיכרון אפשר ליהנות שוב ושוב, בלא צורך לרדוף אחריו מחדש. לעומת זאת, השמלה החדשה, הבית החדש והמכונית החדשה הופכים במהרה לשמלה הישנה, לבית הישן ולמכונית הישנה. ואילו החוזר אל חוויותיו במחשבתו נהנה מהן פעמים רבות באותה מידה, ולעיתים אף יותר מכפי שנהנה בהיותו שם בפועל. שנית, חוויות כרוכות בדרך כלל גם בקשרים חברתיים, וממילא מתלווה אליהן היתרון של מערכת יחסים עם מי שחווית עמו את אותו דבר.
טיפוח מערכות יחסים: בשונה מחפצים, שיש לרדוף אחריהם ולהתאמץ כדי להשיגם ורק אז ליהנות מהם, מערכת יחסים נותנת שוב ושוב לאורך זמן. אין אתה זקוק לעוד חברים ולחברים טובים יותר: משיש לך חבר טוב, יש לך חבר טוב. וזאת בניגוד לצורך לרדוף אחר אוכל חדש, טוב ומפואר יותר, אם אלו הם החפצים שאחריהם אתה רודף.
הצבת ציפיות מציאותיות: אנו חיים בתקופה שבה אנשים בוהים בטלפוניהם, ומשווקים להם ללא הרף שכולם נהנים מלבדם. זהו דבר נורא, והוא הפיתיון המכניס את האדם למלכודת ההנאה. יש להפנים את דברי חז"ל ואת הפסוק שאדם לעמל יולד: זו ההזדמנות שלך בחיים, לבנות חיים בעלי משמעות. יש זמן ומקום להנאה, אך לא לשם כך אתה כאן; אתה כאן כדי להשיג ולנצל את החיים היחידים שיש לך. וכאשר הציפייה לסיפוק היא בבחינת הקצפת שעל גבי הכול, ומעניקה לך אנרגיה נוספת להמשיך אל מה שאחריו אתה חותר באמת, ואינך אוחז בציפייה הבלתי מציאותית שהחיים נועדו לכיף, לבידור ולהימנעות משעמום ולו לרגע, הרי שגישתך לחייך מציאותית יותר.
לסיכום: משנתנו מלמדת ששלוש מידות הן שקובעות אם אדם נמנה עם תלמידיו של אברהם אבינו או עם תלמידיו של בלעם הרשע, ושמידות אלו ניתנות לרכישה ולשינוי, ואינן גזירת טבע. בכוחך להיות כתלמידו של אברהם אבינו: להחזיק במושג של עין טובה, לראות את חייך כטובים ולהעריך את מה שיש לך; להחזיק ברוח נמוכה, בלא תפיסה מנופחת של מה שמגיע לך; ולהחזיק בנפש שפלה, בתיאבון ממותן ומרוסן שאינו הולך וגדל ורודף אחר עוד ועוד.