אנו עומדים על משנה י"ח בפרק החמישי של מסכת אבות (ובחלק מן הנוסחאות היא משנה כ"א), הפותחת בכלל: "כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו". נפתח בהבנת פשט הדברים: 'מזכה את הרבים' פירושו שאדם נוטל אנשים אחרים ומסייע בידם לזכות ביותר זכויות.
שלוש הדרכים שבהן זוכה אדם:
תיקון המידות - שיפור התכונות ופיתוח עצמי.
קיום מצוות - עשייה מעשית בפועל.
לימוד תורה - אף שהתורה עצמה מצווה היא, הרי זה עניין מיוחד בפני עצמו.
אלו הן הדרכים שבהן קונה אדם זכות לעולם הבא. מכאן שכל הגורם לכך שדברים אלו יתרחשו אצל זולתו נקרא 'מזכה את הרבים':
במידות: המשמיע דברי מוסר אפקטיביים, המעודד אנשים להיות טובים יותר ומעורר אותם לכך.
במצוות: המסייע, המאפשר והמעודד אחרים לקיים מצוות, ואף הנותן בידם את האמצעים לכך.
בתורה: המעורר, המלמד או המאפשר לזולת ללמוד תורה.
ובמקרה כזה נאמר: "אין חטא בא על ידו" - שום חטא לא יבוא לידו. הרעיון כאן קרוב לכלל "מצווה גוררת מצווה", אך זהו תשלום מיוחד ושכר מיוחד: אדם שעשה את המעשה הגדול של סיוע לאחרים להצליח מבחינה רוחנית, הקדוש ברוך הוא מגן עליו מפני החטא.
אין הכוונה שבחירתו של האדם מוגבלת בדרך כלשהי. בחירתו החופשית נותרת שלמה ללא כל שינוי, והקדוש ברוך הוא אינו מונע ממנו לחטוא ואינו עוצר בעדו. שהרי מה שהופך אותנו למי שאנחנו, ועצם תכלית קיומנו ותכונתנו המגדירה, היא יכולת הבחירה. לפיכך, בכל נסיבות רגילות אין הקדוש ברוך הוא מתערב בכך.
אלא שכאן, כזכות מיוחדת, מסדרת ההשגחה שההזדמנות לחטוא תהיה מוגבלת: האדם מוגן מפני דברים רעים המתקרבים אליו, דברים שהיו מנסים אותו ועלולים להפילו במלכודת החטא. זו כוונת הלשון "אין חטא בא על ידו" - לא נאמר שאין האדם חוטא או שאינו יכול לחטוא, אלא שיהיה מוגן באופן כלשהו מן החטא.
"וכל המחטיא את הרבים - אין מספיקין בידו לעשות תשובה":
כשם שיש בצד הזכות בחינת "מצווה גוררת מצווה", כך יש כאן בחינת "עבירה גוררת עבירה", וזהו מעין עונש נוסף. אדם שעשה את הפשע הנורא של הובלת אנשים לתעות, להטעותם ולמנוע מהם קיום מצווה, נמצא כי גרם לאחרים שיירשם חטא בחשבונם. אותם אנשים שגרמו לחטאים, שקידמו את החטא ומנעו את התרחשות הדברים הטובים, נענשים בעונש מיוחד: שלא תזדמן להם ההזדמנות לעשות תשובה.
גם כאן אין הכוונה שאין הם יכולים לעשות תשובה או שלא יעשו תשובה. אדם תמיד יכול לעשות תשובה, ונדיר עד מאוד - ולמעשה כמעט בלתי אפשרי - שתינטל מאדם בחירתו החופשית עד שלא יוכל לשוב. הרמב"ם בהלכות תשובה, בפרק השישי, כותב את הדברים המפורסמים על כך שהקדוש ברוך הוא נטל מפרעה את חופש הבחירה. אולם זהו מקרה יוצא דופן ביותר: אדם שעשה חטאים גדולים כל כך עד שראוי להיענש עליהם, וכשם שאילו היה הקדוש ברוך הוא ממיתו הייתה נגמרת הזדמנותו לשוב, כך סידר שפרעה לא יוכל לעשות תשובה, משום שנזקק לו שיישאר סרבן. אך זהו מקרה חריג במיוחד, ואצל כל אדם רגיל אין הדבר קורה: כל הרוצה לשוב, הדרך פתוחה לפניו תמיד.
הכלל הרגיל הוא "הבא ליטהר - מסייעין אותו": מי שמבקש לעלות על הדרך הטובה ולטהר את עצמו, מקבל סיוע מן השמים, שהרי הקדוש ברוך הוא חפץ בתשובתו ועוזר לו. אך כאן, מי שעבר לא עבירה רגילה שהדרך לתשובה עליה פתוחה תמיד, אלא את העבירה החמורה של 'מחטיא את הרבים' - שגרם לאחרים לחטוא - אין הקדוש ברוך הוא מסייע בידו לשוב.
"משה זכה וזיכה את הרבים - זכות הרבים תלוי בו":
למשה רבנו היו זכויות משלו, ואף גרם לרבים שיהיו להם זכויות, ולפיכך "זכות הרבים תלוי בו" - נזקפה לזכותו. שורה זו אינה באה להוכיח את הקביעה הקודמת: הקביעה הקודמת עסקה בתוצאה של השגחה וזכות מיוחדת, שהמזכה את הרבים נמנע ממנו שיבוא חטא לידו. זו נקודה אחת.
וכאן מתחדשת נקודה נוספת: המעודד, המסייע, המזרז והעוזר לאחרים לעשות את הדבר הנכון, מקבל אף יותר, ופעולתו גדולה אף מפעולתו של העושה עצמו. כלומר, נוסף על כך שהמזכה את הרבים מוגן מן החטא, כאשר האנשים האחרים עושים את הדבר הנכון - הוא מקבל חלק בזכות שבעשייתם. אין זה משחק סכום אפס: הקדוש ברוך הוא אינו מוגבל בכמות הזכות שהוא מעניק. העושה מקבל את מלוא זכותו, ובנוסף מיוחסת זכות גם למי שגרם, סייע, זירז והשרה את הדבר הטוב שיקרה.
זהו שנאמר בפסוק: "צדקת ה' עשה" - ראשית, משה רבנו עשה בעצמו את הדבר הנכון; "ומשפטיו עם ישראל" - ובנוסף, הוא מקבל זכות כאילו על כל ישראל ההולכים אחר חוקי ה' ומשפטיו, משום שזיכה אותם בלמדו אותם תורה. נמצא שמשה רבנו מקבל את זכותו שלו, ואף את הקרדיט על קיום משפטי ה' וחוקיו בידי כולם.
"ירבעם חטא והחטיא את הרבים - חטא הרבים תלוי בו":
ירבעם, שיצא כנגד רחבעם המלך בנו של שלמה, פרש והביא לכך שהממלכה הצפונית תיפרד מן הדרומית, ובכך פילג את עם ישראל לשניים. כדי למנוע מן העם לרדת דרך ירושלים להתפלל בבית המקדש ולהביא קורבנות, חסם למעשה את הדרך והציב שני פסלי עגלים בחלקה הצפוני של ארץ ישראל, בבית אל ובדן. בכך גרם לאנשים שלא יעלו לבית המקדש דרך ירושלים והכשילם בחטא גדול. הוא הדוגמה המובהקת של האדם הגורם לאחרים לחטוא.
וזהו שאמרה המשנה: "ירבעם חטא" - עשה חטאים משלו; "והחטיא את ישראל" - גרם לאחרים לחטוא; ולפיכך "חטא הרבים תלוי בו", שכשלונותיהם וחטאיהם של האחרים מיוחסים אליו והוא נושא גם בחובה זו. כלשון הפסוק: "על חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל" - תחילה חטאיו שלו, ובנוסף לכך, ב"ואשר" הנוסף, סדרה שנייה של חובות שהוא מקבל על חטאי ישראל.
המסר העולה מן המשנה:
הערך העצום שבסיוע לאחרים להצליח מבחינה רוחנית, בדרך של 'מזכה את הרבים'. הדבר מודגש במקומות רבים, ובעיקר בחובות הלבבות: אדם עושה דברים גדולים מתוך הכרת הטוב על מה שהקדוש ברוך הוא עשה עמו, אך הקדוש ברוך הוא נותן לעולם תמיד מתוך חסד, וקשה מאוד להקדים את המרוץ. כל דבר טוב שאדם עושה הריהו כמעט כפירעון חוב של הכרת הטוב על מה שכבר ניתן לו מראש. כדי להכפיל את הזכויות ולהקדים את אותו מרוץ - יהיה אדם מזכה את הרבים ויסייע לאחרים, שכן הוא מקבל את הזכות גם על מעשיהם.
נמצא שזהו מעין מכפיל: המביא עשרה אנשים לעשות את הדבר הנכון - הכול נזקף לזכותו ומכפיל את שכרו. לפיכך על כל אדם לצאת ולמצוא את הדרך שבה יוכל להיות מזכה את הרבים: לעזור לאחרים לצמוח מבחינה רוחנית, להיות אנשים טובים יותר, לקיים יותר מצוות וללמוד יותר תורה - ובוודאי, חס ושלום, לא לעשות את ההפך.