משנה זו (פרק ה, משנה יז; ובחלק מנוסחאות המשניות היא מופיעה כמשנה כ') מעמידה זו מול זו שתי צורות של מחלוקת, ומלמדת מהי אמת המידה להבחין ביניהן: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים - סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו".
שני סוגי המחלוקת:
"מחלוקת שהיא לשם שמים" - מחלוקת שכל מניעיה הם למען ערכי שמים וערכי התורה: בירור האמת, עשיית הצדק וכיוצא באלה.
"מחלוקת שאינה לשם שמים" - מחלוקת שעניינה האדם עצמו: האגו האישי, הרצון להוכיח שהוא הצודק והשאיפה לשלוט באחרים.
שני פירושים במילים "סופה להתקיים":
הברטנורא מביא שני פשטים בהבנת המשנה:
הפירוש הראשון - המחלוקת עצמה תתקיים: מחלוקת שהיא לשם שמים תישאר קיימת לנצח. גם אם הוכרעה, וצד אחד צדק והשני טעה, מכיוון שהיה זה דיון כן שכל תכליתו הגעה לאמת - אף הצד שלא ניצח ראוי לשקילה ולעיון. לעומת זאת, מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים: היא נעלמת, או שהאנשים המפיצים אותה נעלמים.
הפירוש השני - תכלית המחלוקת תתגשם: "סופה" מלשון תכלית ומטרה (וכפי שמורה המפיק שבה"א). המתווכח לשם בירור האמת - סופו שיצליח למצוא את האמת; ואילו המתווכח שלא לשם האמת, האג'נדה שלו לקדם את עצמו תיפול על פניה.
הדוגמאות שבמשנה:
הלל ושמאי נחלקו, וכן בתי מדרשם - בית הלל ובית שמאי. אף שההלכה נפסקה כמעט תמיד כבית הלל, עדיין אנו מתחשבים בדעת בית שמאי ומבקשים להבין את נקודת מבטם, שכן אין היא לחינם. וההוכחה שהייתה זו מחלוקת לשם שמים היא שהמחלוקת מעולם לא הייתה עליהם עצמם: הם הסתדרו זה עם זה, בטחו זה בזה והתחתנו אלו במשפחות אלו. לא היה זה עניין של אגו ולא שאלה של מי צודק, אלא ניסיון כן להגיע אל האמת. לפי הפירוש השני: בסופו של דבר אכן הגיעו אל האמת, יש בידינו פסק הלכה, יש כבוד הדדי, ויש הנהגה אחת בישראל עד היום.
לעומתם, קורח ועדתו - כולם מתו. אין מתחשבים בצדם שבסיפור, והם נבלעו באדמה ואינם. מטרתם, להפוך את סדרי ההיררכיה בעם ישראל ובמידה מסוימת להדיח את משה רבנו, נפלה שדודה ולא התגשמה.
המסר המעשי:
יש ערך למחלוקת. זהו ערך יסודי בחברה היהודית וברוח היהדות. אך המחלוקת צריכה להיעשות לשם שמים ומן הסיבות הנכונות: למען ערכי התורה, כדי להבין את האמת ולהגיע אליה, וכדי להבטיח שהצדק ייעשה.
כאן נדרשת זהירות יתרה, שהרי כל אדם טוען שהוא חולק על עקרון העניין: "אין הדבר נוגע אליי, אין לי מזה דבר, זה על העיקרון". גם קורח עצמו, מן הסתם, היה אומר שמחלוקתו לשם שמים. מוטל אפוא על האדם לוודא שה'לשם שמים' שלו הוא באמת לשם שמים, ושאין הדבר נוגע אליו כלל.
שני מבחנים לבירור המניע:
מבחן האיבה והאגו: אם קיימת איבה אישית כלפי הצד שכנגד, כעס או רצון רע - זהו סימן רע מאוד. ולא זו בלבד: די בכך שהאגו מעורב בעניין ולו במקצת, כדי שהמחלוקת תסוב סביב האדם עצמו - ואין זה רצוי.
מבחן השכן: על האדם לשאול את עצמו - אילו לא היה הדבר נוגע אליו אלא לשכנו, האם היה נאבק את אותו מאבק? האם היה מעלה את אותן טענות? האם היה חש בעוצמה כזו? אם המאבק הוא על העיקרון, אין זה אמור לשנות אם הדבר אירע לו או לשכנו. ואם התשובה שלילית - סימן שהכעס נובע מכך שהדבר אירע לו, לילדו או לחברו.
חכמינו זכרונם לברכה מדגישים שוב ושוב עד כמה נוראה היא המחלוקת, וכיצד מחלוקת בבית, בבית הכנסת ובקהילה מובילה לדברים הנוראים ביותר. לפיכך על האדם להשתדל כמיטב יכולתו להימנע ממחלוקת. ואם אינו יכול, משום שיש לעמוד על עיקרון ולשם שמים עליו לדון בדבר - מילא; אך חובה שהדבר ייעשה באופן נקי לחלוטין מן האגו.
אף שכל דבר שהתורה מעריכה שווה להיאבק עליו, אין כדאי להיאבק עליו כאשר המאבק הופך לריב רגשי וריב של אגו. מוטל על האדם לעמוד על הצדק ועל האמת ולרדוף אחריהם; אך מרגע שהאגו מתערב, והעניין נעשה אישי, והאדם מתרגז וכועס על יריבו - מוטב לו לסגת ולא לעשות את הריב כלל, אף אם משמעות הדבר היא ויתור על עמידה למען ערך. שכן ברגע שהאגו מעורב, אין זה לשם שמים, ורק דברים רעים ייצאו מכך.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבחנה בין מחלוקת לשם שמים למחלוקת שאינה לשם שמים, ואת שני הפירושים ב"סופה להתקיים" - שהמחלוקת עצמה תתקיים ותישקל לדורות, או שתכליתה תתגשם. הלל ושמאי מזה, וקורח ועדתו מזה, הם הדוגמאות המובהקות לשתי הדרכים. המסר המעשי: המחלוקת היא ערך, אך רק כשהיא נקייה מאגו ומאיבה אישית, ועל האדם לבחון עצמו במבחן האגו ובמבחן השכן. וכאשר הבחינה אינה עומדת - הוויתור על המחלוקת הוא עצמו לשם שמים יותר מאשר להיאבק לשם שמים.