אנו מגיעים אל סופו של הפרק החמישי ואל סיומן של משניות אבות שלפנינו. כבר סיימנו את העשרות, את השבעות ואת הארבעות, וניתן לראות את המשניות הבאות כמניין ה'שתיים' - שכן כל אחת מהן מונה שני סוגים - אף שהמשנה עצמה אינה נוקטת לשון זו. (לפי מניין אחד זוהי משנה ט"ז, ובחלק מן הנוסחאות משנה י"ט.)
לשון המשנה:
"כל אהבה שהיא תלויה בדבר - בטל דבר, בטלה אהבה" - כל אהבה התלויה במשהו: כאשר אותו דבר חולף, חולפת עמו גם האהבה.
"ושאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם" - אהבה שאינה תלויה בדבר אחר, לעולם לא תתבטל.
"איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר" - זו דוגמת האהבה התלויה בדבר.
"ושאינה תלויה בדבר - זו אהבת דוד ויונתן" - זו דוגמת האהבה שאינה תלויה בדבר. שתי הדוגמאות יתבארו להלן בעזרת השם.
גרסת הברטנורא והרמב"ם:
הברטנורא מפרש את המשנה כאילו המילה "בטל" מופיעה בה פעמיים, כלומר: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל" - בדבר זמני וחולף; "בטל דבר, בטלה אהבה" - משחלף אותו דבר, חלפה גם האהבה. לפי התולדות יצחק מיודפת, הדבר נובע מכך שהייתה לברטנורא גרסה שבה נכתבה המילה "בטל" פעמיים.
הרמב"ם מפרש את המשנה בדיוק באותו אופן, אך אין זה נראה שהייתה בידו גרסה כזו, ולא נמצאה בשום מקום גרסה המכפילה את המילה "בטל". הנראה מדבריו, ובעקבותיו הברטנורא, הוא שאין כאן גרסה שונה כלל, אלא משחק מילים כפול: למילה "בטל" שתי משמעויות, ושתיהן מתפרשות כאן - "דבר בטל" הוא דבר זמני, בן חלוף, המתכלה במהירות; ו"בטל דבר" פירושו שאותו דבר מתבטל והולך לו, ואז "בטלה אהבה" - גם האהבה הולכת לה.
נראה שהרמב"ם למד כך, והברטנורא הלך בעקבותיו, משום שקשה להבין מהי אהבה שאינה תלויה בשום דבר כלל. לפי דרכם, אם אדם אוהב את זולתו, הרי זה בהכרח מחמת סיבה כלשהי, והשאלה היא באיזו סיבה מדובר:
אם הסיבה היא דבר שבגשמיות העולם הזה, הקיים היום ולמחר איננו - אף האהבה זמנית, וסופה להיעלם.
אם האהבה מושתתת על דבר נצחי - אהבת החוכמה, אהבת האמת, אהבת ה' וכיוצא בהן - הרי הדבר שבו היא תלויה אינו נשחק עם הזמן, ולפיכך האהבה מתמדת ועומדת לעד.
אהבת אמנון ותמר:
אף שבמשנה שלפנינו נאמר "אמנון ותמר", בגרסאות אחרות הנוסח הוא "אמנון לתמר" - אהבת אמנון כלפי תמר, שכן תמר לא השיבה לו אהבה. הסיפור מובא בשמואל ב': לדוד המלך היו שני ילדים משתי אמהות - אחינועם, שבנה אמנון, ומעכה, שבתה תמר. אמנון חשק בתמר ולבסוף אנס אותה. לפני אותו מעשה נורא היה שגעונו עליה, ולאחריו תיעב אותה ולא היה יכול לשאתה כלל.
המשנה מביאה אפוא דוגמה שבה מה שנקרא במרכאות "אהבה" שרחש אמנון לתמר, לא הייתה אלא אהבה המושתתת על תאווה - דבר זמני; ומשנעלמה התאווה, נעלמה עמה גם האהבה. אמנם במקרה של אמנון ותמר הגיע הדבר לידי בוז ושנאה, אך אין ללמוד מכאן שכל אהבה התלויה בדבר תוביל בהכרח לבוז כלפי אותו אדם; הלימוד הוא רק שאהבה כזו אינה מתקיימת לאורך זמן. אדם הנושא אישה בגלל המראה או בגלל הכסף - משנעלם המראה או משאבד הכסף, תיעלם גם האהבה.
ראוי להעיר כי בגמרא בסנהדרין דף כ"א נידונים פרטים ודקויות בעניינה של תמר ומהיכן באה, ומכל מיני טעמים טכניים הדבר מורכב יותר מכפי שהוצג כאן. אולם אין בכך כדי לשנות: העיקרון הוא העיקרון, ולצורך המשנה שלנו די בכך. הרוצה להעמיק, יעיין שם.
אהבת דוד ויונתן:
דוד ויונתן היו ידידים בנפש מלכתחילה. שאול היה המלך הראשון של ישראל, ובנו יונתן היה אמור למלוך אחריו כמלך השני; בפועל דוד הוא שנעשה מלך תחת שאול, ששאול איבד את זכותו למלוכה. ניתן היה לשער שיונתן ודוד יהיו אויבים, אך להפך: אף בסכסוכים שבין דוד לשאול, יונתן מסייע לדוד. הם היו חברים מן ההתחלה ועד הסוף, מתוך תמיכה הדדית, ולא בשל דבר מסוים; הם אהבו זה את זה בשל המעלות שאינן בנות חלוף - יתרונות, תועלות ותכונות מתמשכות, שאינן נשחקות עם הזמן.
הקריאה הפשוטה:
לאור כל זאת, הקריאה המועדפת עליי במשנה היא הקריאה הפשוטה והנפוצה יותר, שהרי אין בידינו את המילה "בטל" פעמיים: אם אהבתך תלויה בדבר כלשהו, הרי היא פגיעה, ומשנעלם אותו דבר אובדת האהבה; ואילו אהבה שאינה תלויה בשום דבר, מתקיימת לנצח. דומה שהרמב"ם לא נטה לקריאה זו, משום שלא היה מקום בשיטתו להבין כיצד ניתן לאהוב אדם ללא שום סיבה כלל.
אך לפי גרסה זו, דרך ההסבר תהיה כך: אם נשאל אדם מדוע הוא אוהב את ילדיו, יתקשה להצביע על סיבה מסוימת - אין זה מחמת דבר מסוים. הרי שקיימת אהבה ללא שום סיבה, אלא פשוט מפני שהאדם הוא מי שהוא. וזהו ביאור המשנה שלנו: האוהב את זולתו בשל משהו שהלה יכול לעשות עבורו - אהבתו זמנית; והאוהב אותו ללא כל סיבה - אהבתו מתקיימת לנצח.
נקודת המוסר, ובה שני היבטים:
ביחס לזולת: מפרשים רבים מבארים כי האוהב את זולתו מסיבה מסוימת - בגלל כספו, בגלל מה שהוא יכול לעשות עבורו או בגלל מראהו - אינו אוהב אותו כלל; באמת הוא אוהב את עצמו ומבקש את טובת עצמו. אותו אדם יכול לעשות משהו עבורו, ולכן הוא מתעניין בו בשל התועלת שבו, אך אהבתו נתונה לעצמו. משום כך, כשאין הלה יכול עוד לספק את מבוקשו, פוסק העניין והאהבה נעלמת - שכן מעולם לא הייתה אהבה אליו, אלא אהבה עצמית.
ביחס לקב"ה: מכאן ניתן ללמוד גם לגבי האהבה האולטימטיבית שעל האדם לרכוש - אהבת ה'. אהבה זו צריכה להיות שלא מחמת דבר אחר, אלא מנקודת האמת: מפני שהקב"ה הוא הקב"ה. ויתרה מזו, האהבה אמורה להיות "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" - בכל מה שיש לך, אפילו יעלה הדבר בכל ממונך ואפילו יעלה בחייך. אין זה תלוי אפוא במה שאתה מקבל, אלא בכך שהקב"ה הוא מקור כל הטוב, מקור חייך ומקור כל מה שאמיתי, ואתה מבקש להתחבר אליו, להבינו ולקיים עמו מערכת יחסים.
זוהי אזהרה לכולנו בכל הנוגע לאנשים שאנו בוחרים לאהוב - חברינו, בני זוגנו וכדומה: ראוי לבקש אדם שהמעלות שאתה אוהב בו הן מעלותיו שלו, ולא מה שהוא יכול לעשות עבורך, שכן אין זו אהבה אלא אהבה עצמית, והיא בונה חברות או נישואין על יסוד רעוע ובלתי יציב.
נמצא, אם כן, שהמסקנה העולה ממשנתנו היא שעל האדם לעמול על אהבתו לקב"ה, עד שתהיה אהבה שאינה תלויה בשום דבר כלל; או לפחות, לפי דרכו של הרמב"ם, שלא תהיה תלויה בשום דבר שהוא מקבל באופן גשמי, זמני ובן חלוף.