המשנה שלפנינו היא משנה ט"ו בפרק ה' (ובחלק מן המהדורות היא מסומנת כמשנה י"ח), והיא האחרונה שבמשניות העוסקות במניינים. לאחר העשרות והשבעה, הגענו לארבעות, וזו האחרונה שבהן. מכאן ואילך ימשיך הפרק בעניינים אחרים, במשניות בסגנון הרגיל. ומאחר שהמסכת כוללת חמישה פרקים בלבד, הרי אנו מתקרבים לסיומה - אף שלפנינו עומד עוד הפרק השישי, פרק 'קניין תורה', שבו נדון בהמשך.
לפני משניות אחדות עסקנו בשתי התכונות שבתלמידים, בשני הממדים: האינטליגנציה - היכולת ללמוד במהירות ולהבין את הדברים, והזיכרון - היכולת לשמר את הנלמד. אלא שיש לתלמיד ממד שלישי: כושר הביקורת. זוהי היכולת להכריע ולהבחין בין עיקר לטפל, בין חשוב לשאינו חשוב, בין אמת לשקר, בין נכון לשאינו נכון. יכולת זו משמשת כגשר בין שני הממדים האחרים: אדם עשוי ללמוד היטב, אך מה עליו לזכור? מה ראוי שיכניס אל תוך זיכרונו?
אותו כוח ביקורתי הוא המבדיל בין החכם לבין מה שכינוהו חז"ל 'חמור נושא ספרים' - החמור הנושא על גבו ערמת ספרים. בלשון חז"ל במקום אחר: יש 'גמיר ולא סביר' ויש 'גמיר וסביר'. 'גמיר' פירושו שלמד, שהמידע מצוי בידו; אך האם הוא 'סביר'? האם עיבד את הדברים וחשב אותם עד תומם? האם יש לו דעה? האם הוא מבין מהו המהותי וכיצד הדברים פועלים, או שמא יודע הוא עובדות רבות - כמצטיין בחידון טריוויה - אך אינו יורד לעומק פעולתם של הדברים, ואינו מבחין בין העקרונות המהותיים לבין יוצאים מן הכלל, כללים ופרטים.
המשנה משווה ארבעה טיפוסי אנשים, לפי כושר ההבחנה שלהם, לארבעה כלים. תחילה עלינו להבין את מהותם של הכלים הללו:
ספוג - סופג את הכול, בין מים נקיים ובין מים עכורים. הוא נוטל את הכול וקולטו לתוכו.
משפך - כלי המשמש להעברה. כאשר מבקשים להעביר יין מחבית רחבת פה אל בקבוק צר, מניחים משפך באמצע: פתחו העליון רחב ופתחו התחתון צר, וכל הנכנס בו יוצא ממנו. שום דבר אינו נשמר בו ושום דבר אינו אובד - הכול פשוט עובר דרכו.
משמרת - כלי סינון, מעין בד המשמש להפרדה. מניחים אותו על פי החבית ומוזגים מחבית לחבית, כדי לתפוס את השמרים ואת המשקעים שירדו לתחתית - הפסולת שאין רוצים בה ביין. המשמרת שומרת בתוכה את הפסולת, ואילו הדבר הטוב עובר דרך נקביה אל הכלי שמתחתיה.
נפה - בתהליך הכנת הקמח מבקשים להיפטר מחלקיקי האבק הדקים שאינם קמח משובח. בכלי הניפוי הדבר הטוב נשאר בפנים, ואילו הפסולת נופלת דרך הנקבים.
ביאור המשנה:
"ספוג - שהוא סופג את הכל" - הוא קולט הכול ושומר הכול. ייתכן שראשו מבולגן, אך הוא מלא בדברים, וזו מעלה. אדם זה הוא 'גמיר ולא סביר': למד, אך עדיין לא עיבד את המידע ולא חשב אותו עד סופו.
ואמשול משל: מוזיאון שיש בו מיליון פריטים, והמדריך בו הוא בבחינת ספוג. מדריך זה יוכל לספר לי את כל מיליון הפרטים. אם אומר לו כי הגעתי ליום אחד בלבד, יפתח בפריט הראשון, ימשיך לשני ולשלישי, עד שיאזל הזמן. לעומתו, בעל ההבחנה יאמר: "יש לך יום אחד בלבד? ובכן, שבעה פריטים יש כאן שאתה חייב לראות" - והוא יודע מדוע דווקא פריטים אלו חשובים. הספוג הכול מונח בראשו, אך אין הוא מבין מה חשוב באמת ומה אינו חשוב.
"משפך - שמכניס בזו ומוציא בזו" - נכנס באוזן אחת ויוצא באוזן השנייה, וכפשוטו: נכנס בפתח אחד ויוצא בפתח השני. אדם זה לומד ואינו זוכר דבר, וממילא אין נפקא מינה אם הבין אם לאו, שהרי אין לו לא הבחנה ולא זכירה. הוא 'לא גמיר ולא סביר'.
"משמרת - שמוציא את היין וקולט את השמרים" - המאירי כותב כי מידה זו גרועה אף מן המשפך, שכן אדם זה שומר דווקא את הדברים הרעים. זהו האדם הזוכר את כל הבדיחות ואת כל הפרטים הגסים והבלתי ראויים, בדומה לאותם האומרים: "איני דובר את השפה הזרה, אך את כל הקללות שבה אני יודע". הוא מאבד את היין וקולט את המשקעים שבתחתית. גריעותו בכך שהוא מלא הבלים, וממקד את כוח ההבחנה שלו דווקא בדברים הרעים. אדם כזה, למרבה הצער, ליצן הוא.
המאירי מציין כי רוב בני האדם כך הם: זוכרים את שאינו חשוב, ומאבדים את החשוב. אף אדם זה 'לא גמיר ולא סביר' - לא זכר את הראוי, ובוודאי לא עיבד את הדברים הטובים.
"נפה - שמוציא את הקמח וקולט את הסולת" - היא הנפטרת מן הרע ושומרת את כל הטוב: מוציאה את החלק הגרוע שבקמח ומשמרת את הקמח האיכותי. אדם זה הוא 'גמיר וסביר': למד, עיבד את המידע והבינו כראוי, וחשב את הדברים עד תומם. זהו אדם שכל שאלה שתשאל אותו, יש לו דעה בה. לא זו בלבד שהוא יודע דברים, אלא שהוא יודע מה חשוב ויודע כיצד הדברים פועלים.
להלכה:
בחושן משפט (סעיף ג') נידונה כשרותו של אדם לשבת בדין כאחד משלושה. מי שהוא בבחינת ספוג, אף שהוא 'גמיר ולא סביר', מאחר שהעובדות ידועות לו - יכול לשבת בבית דין של שלושה, שכן בין שלושתם יעיינו בדבר ויגיעו אל האמת. לעומתו, הדומה למשפך, ועל אחת כמה וכמה הדומה למשמרת השומרת את הדברים הרעים - 'לא גמיר ולא סביר' הוא, ואינו יכול לשמש כדיין כלל.
ואילו הדומה לנפה, שעיבד את הדברים והוא 'גמיר וסביר' - למד וחשב לעומק, יש לו שיטה, והוא מבין כיצד הדברים פועלים ומדוע - הוא הסוג של אדם שיוכל להיחשב מומחה, הדן יחידי. שכן יש אפשרות שאדם ישב כדיין לבדו, ללא בית דין של שלושה, אם הוכר כמומחה. והמומחה הוא בעל ההבחנה. זהו המבדיל בין החכם לבין 'חמור נושא ספרים'.
לסיכום: המשנה מעמידה ארבעה טיפוסים לפי כושר האבחנה שלהם - ספוג הקולט הכול, משפך המאבד הכול, משמרת השומרת את הפסולת ומאבדת את היין, ונפה השומרת את הסולת ומוציאה את הקמח. מדרגת הנפה, ה'גמיר וסביר', היא היעד שאליו יש לחתור, אף שהיא באה לידי ביטוי אף בהלכה. ואמנם היכולת הביקורתית מולדת היא במידה מסוימת, אך במידה רבה עניינה לימוד: לחשוב את הדברים עד תומם, להקפיד על שימור המידע הטוב, להשליך את השקר ואת שאינו חשוב, וכך לרכוש שיטה ודעה ולהבין כיצד הדברים פועלים - עד שיהיה האדם גם 'גמיר' וגם 'סביר'.