אנו עומדים במשנה י"ד שבפרק ה' של מסכת אבות: "ארבע מידות בהולכי לבית המדרש". המשנה מונה ארבע גישות ביחס לאנשים ההולכים לבית המדרש. לפי רוב המפרשים מדובר כאן באנשים עובדים, שיש להם עיסוקים נוספים במהלך היום מלבד הלימוד - לא בבחור היושב בכולל - והם נדרשים ללכת לבית המדרש בבוקר, קודם צאתם לעבודתם.
כפשוטה, המשנה מדברת על ארבעה ההולכים לבית המדרש, ולפיכך עולה כאן אותה קושיה שהתעוררה במשנה הקודמת: הרי שניים מתוך הארבעה אינם הולכים כלל. אפשר להשיב כדברי האלשיך שהובאו קודם, שכל יהודי רוצה ללמוד בעומק לבו; ואפשר לומר בפשטות שהמשנה עוסקת בגישות כלפי ההליכה לבית המדרש.
ארבע המידות שבמשנה:
"הולך ואינו עושה" - ההולך לבית המדרש ואינו עושה, כלומר אינו מבין, אינו זוכר ואינו קולט את הנלמד, ויוצא ממנו כפי שנכנס. עליו אומרת המשנה "שכר הליכה בידו", על פי הכלל "לפום צערא אגרא" - השכר שאדם מקבל בגמולו השמימי הוא פונקציה של המאמץ שהוא משקיע בעולם הזה בעבודת השם. אדם זה עשה את שביכולתו: הלך לבית המדרש והשקיע את מאמצו, ולפיכך שכרו בידו. את השכר על הלימוד עצמו אין הוא מקבל, שהרי לא למד דבר, אך זו נקודה אחרת.
"עושה ואינו הולך" - יש הטוען: "מדוע אלך לבית המדרש? יכול אני ללמוד היטב אף בביתי". הוא נשאר בביתו ולומד, אך אינו הולך לבית המדרש. אצלו "שכר מעשה בידו" - את השכר על עצם הלימוד הוא מקבל, שהרי אכן למד, אך את השכר הנפרד הניתן על ההליכה לבית המדרש אין הוא מקבל.
"הולך ועושה - חסיד" - זה ההולך לבית המדרש וגם לומד, וחוזר חכם ממה שהיה בכניסתו. "חסיד" משמעו לא רק צדיק העושה את הדבר הנכון, אלא ההולך מעל ומעבר לנדרש. מדוע נחשב זה למידת חסידות? שני ביאורים בדבר:
לאמיתו של דבר יכול היה ללמוד מצוין בביתו, אך הוא הולך לבית המדרש כדי שלא לרמוז שהוא טוב מן האחרים. זוהי מידת חסידות, שכן הוא עניו באופן יוצא דופן.
אחרים מבארים שהוא עושה חסד עם הזולת: אף שכשלעצמו אינו זקוק לבית המדרש והוא מסתדר בכוחות עצמו, עצם נוכחותו מעוררת שיחה, הוא עונה על שאלותיהם של אחרים, ויש כאן שקלא וטריא, פלפול חברים ודקדוק חברים - דברים המוסיפים לכולם. ואף אם באופן היפותטי לא היה מרוויח מכך דבר - הנחה שאינה נכונה כלל, שהרי אמרו בגמרא בתענית "הרבה למדתי מרבותי ומחבריי יותר מרבותי" - הרי הוא מאפשר לאחרים לקבל יותר מכפי שהיו מקבלים מרבותיהם בלבד, ולפיכך הוא חסיד.
"לא הולך ולא עושה - רשע" - זה שאינו הולך ואינו לומד, ואין לו סדר בוקר כלל. לכאורה יש לתמוה: "רשע" נשמעת האשמה חמורה למדי, שהרי אינו לומד - אך וכי בשל כך הוא רשע? התשובה היא שאכן כן, באותו אופן שאמרנו במשנה הקודמת בעניין הגישה לנתינת צדקה: חובתו הבסיסית של יהודי היא לתת צדקה, ואל לו לאדם להתייחס לנתינתו כאל בונוס. העולם זקוק לתיקון, אנשים זקוקים לכסף ולעזרה, ומי שאינו נכון לחלוק עמם ולתמוך בהם - אין זה חסרון בסיסי בלבד אלא שפלות ממש. וכך גם כאן: יהודי היודע שהשם נתן את התורה, ואף על פי כן אין הדבר נוגע ללבו, אינו עושה מאמץ ללמוד ואף אינו קובע עיתים מועטים - בבית, בשיעור או בדרך - אשם ב"כי דבר ה' בזה". הוא מבזה את דבר ה', הדבר אינו מעניין אותו, וזה חותר תחת עצם מטרת קיומו, ולפיכך רשע.
נקודות נוספות בעניין שכר ההליכה:
הגמרא בתחילת מסכת ברכות (דף ו עמוד ב) אומרת: "אגרא דפרקא רהטא" - עיקר השכר שאדם מקבל על הליכתו לשיעור בשבת הוא הריצה אליו. זהו שכר הליכה, שהרי רוב האנשים הולכים מבלי לזכור בפועל את שלמדו. רש"י מעיר שם הערה מפחידה למדי: אם אין אדם יכול לחזור על מה שלמד, אין זה נקרא לימוד כלל.
ויש לשאול: האם יש עניין מיוחד בהליכה כשלעצמה, בעצם הצעידה ברגל? במילים אחרות, מי שנוסע לבית המדרש במקום ללכת אליו ברגל - האם שכר הליכה בידו? לכאורה נראה שכן, שכן העיקר הוא המאמץ. ואף בדרגה פחותה מזו: המשתתף בשיעור בזום, הצופה בו אונליין או המאזין להקלטה של הדף היומי ואינו מוציא מכך דבר - עצם העובדה שהוא משקיע את זמנו ומתאמץ, הכל לפי "לפום צערא אגרא", מזכה אותו בשכר. וזה נקרא, לענ"ד, הליכה.
אולם יש מקום לחשוב אחרת. רבינו בחיי מביא את הפסוק בשמות (פרק י"ב, פסוק כ"ח): "וילכו ויעשו בני ישראל, כאשר ציוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו". מלשון הפסוק "וילכו ויעשו" עולה שמדובר בשני דברים נפרדים: ההליכה, כלומר הצעידה, והעשייה. מכאן שהמקור נוגע להליכה ממש. מכל מקום, מספק - ראוי ללכת לבית המדרש עצמו, וכך בוודאי יזכה בשכר ההליכה.
עניין זה מובא אף להלכה: הרמ"א פוסק באורח חיים סימן קנ"ה, שאפילו אם אין אדם יכול ללמוד כלל, ראוי לו לעשות עניין מלשבת בבית המדרש, שכן עצם השהייה בבית המדרש מצווה היא. לפיכך על האדם להשתדל להיות נוכח בבית המדרש, בין אם ילמד שם ובין אם לאו.
גישה שונה: רבינו יונה והתפארת ישראל:
לאחר כל זאת, קיימת גישה אחרת למשנה זו, גישתם של רבינו יונה והתפארת ישראל, הפותרת קושי מסוים בלשון המשנה. המשנה נוקטת "הולך ואינו עושה", ומזכירה "שכר עשייה" - ויש לדייק: מדוע לשון "עושה"? הרי יש בידינו מילים רבות לתיאור הלימוד, ומדוע לא נכתב לומד, זוכר או מבין? מדוע נוקטת המשנה לשון של עשייה ופעולה?
לפיכך למדו רבינו יונה והתפארת ישראל שאין מדובר כאן בבעל המלאכה ההולך לבית המדרש קודם צאתו לעבודתו, אלא בבן הכולל, האדם הלומד כל היום. ההבחנה היא בין הלומדים ואינם עושים דבר נוסף בתחום החסד והמצוות. אין הכוונה למצוות שאין אחרים יכולים לקיימן במקומו - אלו כמובן מחייבות הפסקת הלימוד, והוא מניח תפילין - אלא למצוות שמעבר לכך: להיות מושקע בקהילה, לעשות חסד ולדאוג לאנשים. המשנה שואלת אפוא: האם הוא הולך ולומד, והאם הוא מוצא גם, כזכות נוספת, בערבים ובסופי השבוע, זמן לקיים מצוות אחרות, לעזור ולהשקיע בקהילתו ולדאוג לעניים.
וכך נקרא את המשנה לפי גירסתו של רבינו יונה - "ארבע מידות בהולך לבית המדרש", ארבע גישות אצל הלומדים בכולל:
"הולך ואינו עושה" - הבחור ההולך ולומד, יושב שם כל היום וכל הכבוד לו, אך אינו עושה: אינו מוצא זמן נוסף לעשיית חסד ולמצוות שמעבר למחויב, כלפי אחרים ובכלל. "שכר הליכה בידו" - לכל הפחות ודאי שהוא מקבל את השכר על היותו בן כולל, שהרי הוא לומד. "שכר הליכה" כאן משמעו ההליכה ללמוד, כלומר חלק הלימוד.
"עושה ואינו הולך" - סוג אדם שאינו הולך לבית המדרש כלל, אלא הוא עסקן העובד כל היום למען הקהילה. אצלו "שכר מעשה בידו" - שכר המעשים שהוא עושה בידו בוודאי. לא שכר לימוד תורה, שהרי לא הלך לכולל, אך על עשייתו למען הקהילה - כל הכבוד לו, ושכרו בידו.
"הולך ועושה - חסיד" - העושה את שניהם, כמחלוקתם המפורסמת של רב ואביי בעניין גמילות חסדים: אביי האריך ימים עד שישים שנה, למרות אותה קללה שעמדה מולו, משום שלא רק למד אלא אף עשה. בחור זה עושה עבודה נוספת בלילות ובסופי השבוע, מוצא זמן לדאוג לקהילתו, להשקיע באנשים ולקיים מצוות שאינן חובה ממש. משום שהוא הולך מעבר לנדרש - חסיד.
"לא הולך ולא עושה - רשע" - זה שאינו הולך לכולל ואינו לומד, ואף אינו עושה: אינו משקיע בקהילה ואינו מקיים את המצוות הנוספות שהיה בידו לקיים. אדם זה רשע, שכן מה טיבם של חיים אלה? אין הוא עושה את המוטל עליו ואינו מפתח מערכת יחסים עם הקדוש ברוך הוא, אינו מקיים מצוות ואינו עוסק בתלמוד תורה - הרי שפספס את הרכבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבע מידות בהולכי לבית המדרש. בביאור הראשון מדובר בבעל מלאכה: ההולך ואינו קולט - שכר הליכה בידו לפי "לפום צערא אגרא"; הלומד בביתו ואינו הולך - שכר מעשה בידו; ההולך ולומד - חסיד, מחמת ענוותנותו ומחמת החסד שהוא עושה עם חבריו בבית המדרש; ומי שאינו הולך ואינו לומד - רשע, שכן הוא מבזה את דבר ה'. עמדנו על שכר ההליכה מן הגמרא בברכות "אגרא דפרקא רהטא", על השאלה אם נדרשת הליכה ברגל דווקא, ועל פסק הרמ"א שעצם השהייה בבית המדרש מצווה היא. לבסוף למדנו את גישתם של רבינו יונה והתפארת ישראל, שהמשנה עוסקת בבן הכולל, וההבחנה היא בין לימודו לבין עשייתו בחסד ובמצוות שמעבר למחויב.