משנה זו מופיעה בפרק ה במסכת אבות כמשנה יג, ובחלק מהנוסחאות היא משנה טז. נאמר בה: "ארבע מידות בנותני צדקה" - ארבעה סוגים של נותני צדקה. עיון במשנה מגלה כי שניים מבין הארבעה אינם נותנים צדקה כלל, ולפיכך הקריאה הפשוטה היא שאין כאן ארבעה נותנים אלא ארבע גישות כלפי נתינת צדקה.
אולם יש הלומדים שכל הארבעה אכן נותני צדקה הם, ושני הסברים בדבר:
הסבר האלשיך: כל יהודי הוא רחמן וגומל חסדים, ומטבעו רוצה להיטיב עם זולתו. משום כך כל יהודי הוא באמת נותן צדקה, אלא שעליו להתגבר על דברים מסוימים המעכבים אותו.
הסבר נוסף: בימים עברו הייתה לקהילות סמכות לכפות על חבריהן לתת צדקה. ממילא, אף שאנשים אלו לא רצו לתת, בסופו של דבר נתנו, ולפיכך הם נקראים נותני צדקה - אלא שגישתם כלפי הנתינה הייתה גרועה.
"הרוצה שייתן ולא ייתנו אחרים":
הראשון רוצה לתת, אך אינו רוצה שאחרים ייתנו. הוא דואג לרווחתם של עניי קהילתו, אך מבקש להיות האדם היחיד הדואג לצורכיהם, כדי ששמו יעמוד באור הזרקורים והוא יזכה בהכרה. יש בעולם דברים גרועים מזה, אך בוודאי אין זו הגישה האידאלית.
הברטנורא מביא זווית שונה ומרתקת: "דיודע שצדקה מעשרת ואין רוצה שאחרים יעשרו" - הוא יודע שנתינת צדקה מעשרת את בעליה, ואינו רוצה שאחרים יתעשרו. הוא מבקש להיות היחיד המתעשר מסגולת הצדקה, ולכן רוצה לעשות זאת בעצמו.
נקודה מעניינת עולה כאן ביחס למונחים 'עין טובה' ו'עין רעה'. לאורך המסכת כולה לא התפרשו מונחים אלו כהסתכלות רעה על הזולת: 'עין טובה' פירושה שמחה בחלקו - האדם מרוצה ממה שיש לו ומביט על מצבו באור חיובי; ו'עין רעה' פירושה תחושת חוסר ביטחון במה שיש לו, הרגשה שאין די בכך. ואילו לפי ההסבר הראשון שהובא כאן, 'עינו רעה בשל אחרים' משמעה הסתכלות שלילית על הזולת וקנאה בו.
לפיכך מביא הברטנורא פשט שני, שאינו מפרש 'עין רעה' כצרות עין אלא כתחושת חוסר ביטחון ביחס למצבו הכספי של הזולת: "יש מי שחס על ממון קרוביו יותר מעל ממונו, ואף על פי שהוא נותן אין רוצה שקרוביו יתנו שלא יאבדו את ממונם". הוא רוצה לתת משום שיש מטרה נזקקת שברצונו לתמוך בה, אך חש חוסר ביטחון ביחס למצבם הכספי של קרוביו - הוריו החיים מפנסיה, למשל - ולכן אומר: מוטב שישמרו כל פרוטה, ואני אעשה הכול בעצמי. כך הוא צר עין בהוריו מלהשתתף במצווה, מתוך דאגה שאין להם די. לפי פשט זה, השימוש בביטוי 'עין רעה' עקבי לאורך כל המסכת.
"ייתנו אחרים והוא לא ייתן":
השני נותן לאחרים לתת, אך הוא עצמו אינו נותן. עינו רעה בשל עצמו: אין הוא מרגיש בטוח בכסף שברשותו, ולכן מבקש לשמור את הכול לעצמו ולצבור אותו, ואינו רוצה לתתו לאחרים.
המפרשים שואלים: מדוע אדם זה זוכה לפטור? לכאורה זהו המצב הגרוע יותר - הוא כלל אינו נותן צדקה, והרי יסוד היסודות של אדם טוב הוא להיות נותן ולתמוך בזולת. מדוע, אם כן, אין המשנה מוקיעה אותו כרשע, כפי שהיא מוקיעה את הסוג הרביעי?
בסופו של דבר הוא כן נותן, אלא שיחסו לנתינה שלילי.
הוא היה נותן אילולא היו אחרים הנותנים, אלא שמאחר שיש נותנים אחרים הוא מניח להם לעשות זאת במקומו. במילים אחרות, אכפת לו מרווחת הציבור והנזקקים, אלא שאין הוא מצליח להתגבר על חוסר הביטחון שלו בנוגע למצבו הכספי - ואילו היה המצב מגיע לידי קיצוניות, אכן היה נותן.
המהר"ל אינו מקבל הסברים אלו, שכן מי שאינו תומך בקהילה ובנזקקים אינו אדם טוב, ומוטלת עליו חובת מעורבות. לפיכך מבאר המהר"ל כי אדם זה מוכה בחוסר ביטחון בכל הנוגע למצבו הכספי שלו, אך מלבד זאת הוא נוטל חלק פעיל בתמיכה בקהילה: הוא יוצא ואוסף כספים, מטפל בצורכיהם של אנשים, עומד על הטלפון וגובה לקופה. רק הוא עצמו אינו נותן, מפאת חוסר ביטחונו הכלכלי. אדם כזה אינו רשע כלל ועיקר - הוא עושה את הדבר הנכון למען הקהילה בדרכים רבות, אך לא בדרך של נתינת הכסף שעליו לתת. פגמו הוא בגישתו כלפי מצבו הכספי שלו.
"ייתן וייתנו אחרים - חסיד":
השלישי רוצה לתת, ואף רוצה שאחרים ייתנו. לא זו בלבד שהוא מספק לנזקקים את צורכיהם, אלא שהוא חפץ שגם אחרים ייתנו - כדי שלא יסתפקו הנזקקים בסיפוק צרכיהם הבסיסיים בלבד, אלא יגיעו למצב נוח. הבדל גדול יש בין מי שאינו רעב לבין מי ששרוי במצב נוח. הוא מבקש שירבו הנותנים, שכן לאנשים דרושים דברים והוא חפץ לראות אנשים נותנים. אדם כזה הוא חסיד, והמשנה משבחת אותו.
"לא ייתן ולא ייתנו אחרים - רשע":
הרביעי אינו רוצה לתת ואינו רוצה שאחרים ייתנו, ולפיכך הוא רשע. זוהי אכזריות בדרגה הגבוהה ביותר. בהתאם לאופן הבנת המשנה שנלמדה קודם לכן בעניין מידת סדום, ייתכן שאדם זה נופל לאותה קטגוריה ממש, אם הוא מתנגד עקרונית לנתינת צדקה.
כדי להבין את פניו של אדם זה, הנשמע כקריקטורה של רשעות, יש המצביעים על נימוקו: אם נקים מערך צדקה איתן בעירנו ובקהילתנו, נמשוך אלינו נזקקים, ויסתובבו אצלנו אנשים בעלי לבוש כזה וצרכים כאלה, והם ירוקנו את משאבינו. מוטב אפוא לבנות גדר סביב הקהילה ולא להקים מוסדות צדקה חזקים - כך ילכו הנזקקים למקום אחר, ואילו אנו נישאר לבדנו בקהילה הסגורה שלנו, בנוחות, בלי להיאלץ לראות ולהתמודד עם מראות כאלה. אדם זה עדיין רשע, אך זהו טיפוס מוכר, שאינו מרושע ואכזר בגלוי - ובכל זאת דבריו באים ממקום נורא.
המדרש שמואל מציין כי אותה מערכת של ארבע מידות חלה גם על אנשים ביחס ללימוד התורה:
יש הלומדים ורוצים שגם אחרים ילמדו.
יש הרוצים את כל הכבוד לעצמם.
יש שאינם רוצים ללמוד כלל, אך רוצים שאחרים ילמדו.
ומאחר שיחסו של כל אדם לנתינת הצדקה או להימנעות ממנה נפוץ ורלוונטי יותר, וזו סוגיה שכל אחד בכל קהילה נדרש להתמודד עמה, בחרה המשנה להתמקד דווקא בה - אף שהדברים חלים באותה מידה על העוסקים בתורה.
לסיכום: המסר העולה מן המשנה הוא שכל אדם צריך לעשות את אשר ביכולתו. עליו להפנים שכל ממונו בא מאת הקדוש ברוך הוא, וכאשר הוא רואה נזקקים - זוהי ההזדמנות שלו והזכות שלו לסייע להם. השמחה הנקנית מפרידה מכמה דולרים גדולה לאין ערוך מן השמחה הנקנית מחסכונם.