אנו ממשיכים בפרק ה' במסכת אבות, במשנה י"ב, ולפנינו סדרה נוספת של ארבע: "ארבע מידות בתלמידים". המשנה בוחנת את התלמידים על פי יכולותיהם בשני מישורים:
חריפות - היכולת ללמוד ולקלוט במהירות.
זיכרון - היכולת לשמר את הנלמד ולא לשכחו.
משני מישורים אלו נגזרים ארבעה צירופים אפשריים: מהירי תפיסה ושאינם מהירי תפיסה, בעלי זיכרון טוב ובעלי זיכרון חלש - והמשנה מונה את כולם.
"מהיר לשמוע ומהיר לאבד":
תלמיד הקולט את לימודו במהירות, אך אף שוכח אותו במהירות - עליו אומרת המשנה "יצא שכרו בהפסדו". היתרון שבלימוד מהיר מתקזז בעודף על ידי החיסרון שבזיכרון חלש.
הבהרה חשובה: זהו אותו ביטוי שראינו במשנה הקודמת, ואין להבינו שלא כהלכה. כשנאמר כאן "שכרו" ו"הפסדו", אין הכוונה לגמול האלוקי - לשכר ולעונש שאדם מקבל בעולם הבא. שכרו של אדם לעתיד לבוא הוא פונקציה של בחירותיו ושל המאמץ שהוא משקיע בהוצאתן אל הפועל, כלשון חז"ל "לפום צערא אגרא". כאן אין מדובר בשכר ועונש כלל, אלא בשאילת לשון בלבד, לתיאור היתרונות והחסרונות.
"קשה לשמוע וקשה לאבד":
הסוג השני הוא תלמיד שהלימוד קשה עליו ואינו מהיר בקליטה, אך משהבין - שוב אינו שוכח בנקל. עליו נאמר "יצא הפסדו בשכרו": אמנם יש חיסרון בהיותו לומד איטי, אך חיסרון זה מתפצה ויותר בכך שהוא בעל זיכרון טוב.
מכאן עולה נפקא מינה הלכתית חשובה: במצב שבו עומדים משאבים לתמוך בתלמיד אחד בלבד - למשל בתמיכה בלומד או בהקצאת מלגה - תינתן העדיפות דווקא לבעל הזיכרון הטוב על פני החריף והמהיר יותר, שכן בסופו של דבר הוא זה שמשמר את המידע.
אין פטור מלימוד ומחזרה:
בכל ארבע האפשרויות הללו אין רמז לכך שאדם פטור מללמוד או מלחזור על תלמודו. אדרבה, מוטל על האדם להתאמץ וללמוד כמיטב יכולתו, ועל כל מאמץ שהשקיע הוא מקבל שכר. לפיכך, אף מי שזיכרונו לקוי ביותר, ראוי לו ללמוד, שכן הוא מקבל שכר על עצם לימוד התורה.
אשר לשכחה - כבר ראינו במשניות הקודמות שהשוכח דבר מתלמודו מסכן בנפשו, ושמי שמשמש כרב אין לו אפילו טענת שוגג. על האדם לעשות כמיטב יכולתו לזכור, וחז"ל נתנו לכך עצות:
חזרה: הרמ"א מבאר כי בכל עת שאין אדם לומד הוא שוכח, ולפיכך עליו לחזור על תלמודו מעת לעת. רבי שמעון בר יוחאי, ולא אדם מן השורה, היה חוזר על כל תלמודו מדי שלושים יום כדי שלא ישכח דבר. המפתח לחזרה הוא לחזור על הדברים בטרם נשכחו, שאז החזרה מחזקת אותם; משנשכח הלימוד, שוב אין זו חזרה אלא לימוד מחדש.
לימוד בקול: חז"ל הדגישו את חשיבות אמירת הלימוד בקול רם, כדי לערב במעשה הלימוד כמה שיותר חושים ואיברים. אפשר לכתוב את הדברים, לאומרם בקול, לשננם בניגון ואף להניע את הגוף כולו - כל אלה מעמיקים את הרושם ומסייעים לזכירה לאורך זמן. ידוע ומשעשע הסיפור על ברוריה, אשתו של רבי מאיר, שבעטה בתלמיד על שלא למד בקול.
עם זאת, השורה התחתונה היא שבני האדם שונים זה מזה. מכאן מסקנה חשובה למי שמשמש כמורה: עליו להפנים כי לכל תלמיד יכולות שונות ודרכי חשיבה שונות. אמנם כולנו נולדנו חופשיים, אך לא נולדנו שווים. בכיתה מצויים ילדים חכמים מאחרים ובעלי זיכרון טוב מאחרים, ועל המורה להבין באיזו רמה לכוון את שיעורו כדי לשרת את תלמידיו על הצד הטוב ביותר.
"מהיר לשמוע וקשה לאבד - חכם":
הסוג השלישי הוא הלומד בקלות ובמהירות ואף אינו שוכח את שלמד, ועליו אומרת המשנה שהוא "חכם". מבחינה מילולית פירוש הדבר נבון, ונראה שכוונת המשנה היא שלאדם זה יש את התכונות המצויות אצל החכמים - זהו, כביכול, המתכון לחכמה, והוא ניתן במידה רבה מלידה. אין אדם נולד חכם אלא צריך לעמול על כך, אך התכונות הנדרשות לכך מצויות בדרך כלל אצל מי שניחן בשתי מעלות אלו. שימו לב שאין כאן שיפוט מוסרי: המשנה אינה אומרת שאדם זה חסיד, שהרי היות אדם חסיד או רשע תלוי בבחירתו, ואילו כאן אין מדובר בבחירה כלל - יש הנולדים עם כישרונות מסוימים ויש שלא. אכן, גירסת המאירי כאן אינה "חכם" אלא "חלק טוב": אדם זה קיבל חלק טוב מן השמים, ניתן לו מוח טוב.
"קשה לשמוע ומהיר לאבד - חלק רע":
הסוג הרביעי הוא מי שהלימוד קשה עליו וזיכרונו חלש, והוא שוכח במהירות. עליו אומרת המשנה שזהו "חלק רע" - כך נפל בגורלו. מכיוון שאינו חריף במיוחד וזיכרונו רפה, יקשה עליו הלימוד; אף על פי כן, גם הוא מקבל שכר על לימודו, ואדרבה - משום שהלימוד קשה עליו יותר, שכרו גדול יותר, כעניין "לפום צערא אגרא", שהשכר הוא פונקציה של המאמץ המושקע.
נמצא שאין אחד מאיתנו רשאי לחדול מלימודו, יהיה הדבר קשה עליו ככל שיהיה. לא זו בלבד שאנו מקבלים שכר על עצם המאמץ, אלא שככל שאדם מתאמץ הוא נעשה טוב יותר בלימודו וזיכרונו מתחזק. המבקש לשמר את זיכרונו ולחזקו - הדרך הטובה ביותר היא להשתמש בו, לזכור דברים כמיטב יכולתו ולחזור עליהם בצורה מסודרת ועקבית. ובעזרת השם, כל אחד יעשה כפי יכולתו כדי ללמוד ולדעת כמה שיותר תורה.