אנו עומדים במסכת אבות, פרק חמישי, משנה יא (ובחלק מן הנוסחאות היא מסומנת כמשנה יד). המשנה מונה "ארבע מידות בדעות" - ארבעה טיפוסי בני אדם לפי מזגם, ביחס לכעס ולפיוס.
"נוח לכעוס ונוח לרצות - יצא שכרו בהפסדו":
יש אנשים הממהרים לכעוס וכועסים בקלות, ומנגד נוח לפייסם והם נרגעים במהירות. אכן יש מעלה בכך שאדם נרגע במהירות וקל לפייסו כאשר מישהו הרגיזו, אך בסופו של דבר הפגם שבכעס המהיר חמור בהרבה מן המעלה שבפיוס המהיר. לפיכך כל השכר והתועלת שיש לו בהיותו נוח לרצות, נגרעים מול ההפסד שבהיותו ממהר לכעוס.
הטעם לכך: בשעת הכעס נכשל האדם בעבירות רבות. אמרו חז"ל: "לא תרתח ולא תחטי" (ברכות כ"ט) - אל תכעס ולא תחטא, וכנגד זה נאמר במשלי: "ובעל חמה רב פשע" - מי שכועס תדיר, מלא הוא בחטא. בשעת כעסו עושה האדם מעשים שאסור לו לעשות ואומר דברים שאין לאומרם, ומשום כך גוברת הרעה שבכעס הקל, וגוברת בהרבה, על היתרון שבהיותו נוח לרצות.
ראוי לציין כי קיימת גרסה הפוכה בלשון המשנה: "יצא הפסדו בשכרו". אולם הברטנורא נוקט שהגרסה הראשונה היא העיקר, וכשיטה זו ננקוט.
"קשה לכעוס וקשה לרצות":
אדם זה קשה להכעיסו, אך משכעס - קשה להרגיעו ולפייסו. מעלה יש בכך שקשה להכעיסו, וחיסרון בכך שקשה לפייסו, אלא ש"יצא הפסדו בשכרו": במאזן הכולל, היתרונות שבהיותו קשה לכעוס ואינו כועס לעיתים קרובות עולים על החיסרון שבקושי להתפייס. בשורה התחתונה, מידה זו יתרון היא.
"קשה לכעוס ונוח לרצות - חסיד":
אדם זה מופלא במידותיו, שכן אינו כועס בקלות. אין הכוונה שאינו כועס לעולם - כל אדם כועס לעיתים, ולעיתים אף ראוי לכעוס על דברים מסוימים - אלא שאין הוא נוח לכעוס, וכאשר כועס, קל לפייסו. אדם כזה הולך מעל ומעבר, ולפיכך נקרא חסיד.
יש דיון בין המפרשים אם נטיית האדם לכעוס והנטייה המשלימה לה להתפייס הן דבר שהאדם נולד עמו, או שהן נרכשות ומתפתחות מכוח בחירותיו. ההבנה המסתברת היא ששני הגורמים כאחד פועלים כאן. מכל מקום, אדם זה בוודאי עמל על עצמו: שהרי בדרך הטבע, מי שקשה לכעוס אף קשה לו להתפייס, ומי שנוח לכעוס אף נוח לו להתפייס. הוא נטל את הטוב שבשני הצדדים, ועל כן הוא חסיד.
"נוח לכעוס וקשה לרצות - רשע":
אדם זה כועס בקלות, ולאחר מכן קשה מאוד לפייסו. הוא עמל על עצמו בכיוון ההפוך, ואימן את עצמו שלא להיות מן המאחרים לכעוס. למעשה הוא מכור לכעס, וכאשר הוא כועס הוא נוטר את הטינה בלבו, ולפיכך קראה לו המשנה רשע.
גרסת המדרש שמואל:
למדרש שמואל גרסה אחרת במשנה זו, וגרסה זו נראית עדיפה. לפי דרכו, "לרצות" אין פירושו להתרצות ולהתפייס אלא לפייס את הזולת. מבחינה טכנית משמעות "להתרצות" היא להיות מפויס, אך כוונת המשנה היא לפיוס אחרים ולבקשת מחילה מהם. ולפי זה מונה המשנה ארבעה מזגים בבני האדם:
"נוח לכעוס ונוח לרצות": כועס בקלות, אך ממהר להתנצל וקל להניעו לפייס את חברו. אכן מעלה היא להתנצל במהירות, אך מוטב היה שלא יכעס מלכתחילה, ולפיכך כל המעלה שבמהירות בקשת המחילה וההתנצלות נשקלת כנגד החיסרון שבכעס הקל.
"קשה לכעוס וקשה לרצות": קשה להכעיסו מלכתחילה, אך משכעס - קשה מאוד להביאו לפייס את חברו, שכן אין הוא אוהב לפייס. אף שזו מידה רעה, מעלה נפלאה היא שאינו כועס בקלות, ובמאזן הכולל זו הנקודה החשובה יותר.
"קשה לכעוס ונוח לרצות": קשה להכעיסו, וכשהוא כועס הוא ממהר להתנצל ולפייס את חברו. אדם כזה הוא חסיד.
"נוח לכעוס וקשה לרצות": קל להכעיסו, וכשהוא כועס אין הוא מתנצל לעולם אלא נוטר טינה תמיד, וקשה להביאו לידי התנצלות. אדם זה הוא רשע.
לסיכום: המשנה מונה ארבע מידות בדעות, ובכל אחת נשקלת מידת הכעס מול מידת הפיוס. למדנו כי הכעס הקל מכריע לחומרה את הפיוס הקל, שכן "לא תרתח ולא תחטי" ו"בעל חמה רב פשע", ואילו הקושי לכעוס מכריע לזכות אף את הקושי להתפייס. מי שנטל את הטוב שבשני הצדדים - קשה לכעוס ונוח לרצות - נקרא חסיד, ומי שצירף את שני הפגמים - נוח לכעוס וקשה לרצות - נקרא רשע. וראינו את גרסת המדרש שמואל, שלפיה "לרצות" עניינו פיוס הזולת ובקשת מחילה ממנו.