אנו עומדים במסכת אבות, פרק ה' משנה י' (ובחלק מן הנוסחאות: משנה י"ג). משנה זו פותחת סדרה של משניות המונות ארבעה טיפוסים של בני אדם, כשכל משנה מונה אותם מזווית אחרת.
הפעם לא נפתח בקריאת לשון המשנה כמנהגנו, אלא נדון תחילה בעניין עצמו מבחוץ, ורק לאחר מכן נשוב אל המילים שבפנים. הטעם לכך: אף שהמשנה פותחת ב"ארבע מדות באדם", מלשונה כפי שהיא נקראת על פניה עולים חמישה טיפוסים שונים, והדבר מבלבל.
יסוד העניין - היחס לרכוש ולזכויות הקניין:
נקודת המוצא של המשנה היא שקיימות דרכים שונות שבהן אדם מתייחס לרכוש הפרטי, לזכויות הקניין ולאכיפתן. האדם הטיפוסי חש כי מה שהרוויח באמצעים מכובדים, ביושר ובהגינות, שייך לו, ומה שחברו הרוויח ביושר שייך לחברו. אין סיבה שיחלוק עם חברו מנכסיו, ואין סיבה שחברו יחלוק עמו, אף אם הוא עשיר ממנו בהרבה. משעמד בחובותיו - שילם את מסיו ונתן את צדקתו - הנותר שייך לו בזכות. אין מדובר במי שמתחמק מן המסים או מונע את צדקתו, אלא במה שמעבר לכך ומעל לכך; אדם זה נחשב טיפוסי.
מעליו עומד הנותן. הוא אומר: מה ששלך - שלך, ולא אבקש ממך דבר, שהרי "שונא מתנות יחיה", ואיני חפץ בדבר שלא הרווחתי ביושר. אך מה ששלי - עומד לרשותך: אשאיל לך את מכוניתי, תוכל לארח את חבריך במרתפי, וכל שתבקש - בשמחה. אדם זה מבקש לתת, ונוהג לפנים משורת הדין, מעבר לטיפוסי, והוא הנקרא חסיד.
בקצה השני ניצב הרשע. הוא אומר: שלי - שלי, אין לי סיבה לחלוק עמך, הרווחתי את שלי ביושר ובהגינות ומגיע לי. אלא שתחושת המגיע לו גדולה כל כך, עד שהוא סבור כי גם מה שביד חברו מגיע לו, ורואה חוצפה בכך שחברו אינו חולק עמו. במידות שונות הוא חש שמותר לו ללוות, ואף לגנוב את שאינו שלו, להטעות, לרמות ולגזול.
שלוש נקודות אלו הן לב ליבה של המשנה:
הבינוני, האדם הטיפוסי: שלי שלי ושלך שלך.
החסיד, הנותן: שלי שלך, ואף על פי כן שלך שלך.
הרשע: שלי שלי ושלך שלי.
לצד הרצף הבסיסי הזה קיימים שני חריגים, כל אחד מהם בקצה אחר.
החריג הראשון - שלילת הבעלות הפרטית:
ישנו אדם המתנגד לבעלות פרטית מטעמים עקרוניים. לשיטתו, ה'שלי' הוא שורש כל רע, והוא מבקש לתקן את העולם באמצעות הרעיון: מדוע שלא נחלוק כולנו יחד? כך לא יהיה איש עשיר, וכולם יהיו שווים. הוא חפץ לחיות בקומונה, בקיבוץ - לבטל את הבעלות הפרטית, כשכל אחד נוטל את הדרוש לו וכולם חולקים זה עם זה, ובכך ייעשה העולם מקום שמח יותר. הברטנורא נוקט בעניין זה לשון "תיקון הארץ", ורבנו יונה קורא לכך "תיקון עולם".
זהו דחף אידיאליסטי שבני אדם חשו בו הרבה לפני קרל מרקס (יהודי סורר נוסף), כבר בזמן המשנה, והוא ממשיך ומלווה את העולם עד עצם היום הזה: שמא נחלוק הכול, כל אחד ייטול לפי צרכיו ויתרום לפי יכולתו, והעולם יהפוך למקום אידיאלי. ייתכן שבתאוריה אכן היה הדבר נפלא, אך בפועל אין הוא עובד.
המשטרים הקומוניסטיים הגדולים לא הסתיימו בטוב, אף לא אחד מהם. גם ברמה הקהילתית, הקיבוץ הוא כמעט נחלת תקופה שחלפה: כמעט לא נותרו קיבוצים, ורובם קרסו משום שהדבר אינו עובד. הקיבוצים שנותרו הם העשירים מאוד, שכן מתוך עושר גדול ניתן להרשות לכל אחד בעלות פרטית, משום שיש די לכולם; אך זולת זאת, השיטה אינה עובדת.
שתי בעיות ממשיות עומדות כאן:
בעיית התמריץ: הבדיחה הישנה על רוסיה הקומוניסטית אומרת - אנו מעמידים פנים שאנו עובדים, והם מעמידים פנים שהם משלמים לנו. אם אדם אינו מרוויח יותר בעבודה קשה יותר, אין לו כל תמריץ לעמול. וכך אין עבודה, אין ייצור ואין מה לחלק, האחראים משחיתים דרכם וגונבים, ולשאר לא נותר דבר.
שלילת היכולת לתת: זוהי בעיה רעיונית חריפה - כאשר אין בעלות פרטית, אין האדם מסוגל לתת מעצמו. אין הוא יכול לחלוק מרכושו, משום שאין לו רכוש לחלוק, והריהו חסר יכולת.
נבאר את הנקודה השנייה מתוך מסגרת התורה ביחס לצדקה. לפי מעשר כספים, עשרה אחוזים מכל הכנסה מיועדים לצדקה. הרב הירש מתאר זאת כך: המרוויח מאה בשבוע - תשעים הם שלו כדי שייהנה מהם, והעשרה הנותרים אינם שלו ומעולם לא היו שלו. הם של העניים, ובאחריותו להקצות אותם.
ההקצאה עשויה להיעשות בדאגה לעניים, בהלוואת כספים לזולת, בבניית ישיבות או בכל דרך אחרת שיראה כטובה ביותר. הקדוש ברוך הוא מינה את האדם לנאמן שלו, והסמיך אותו על קרן נאמנות קטנה זו של העשירית כדי לעשות את העולם מקום טוב יותר. הזכות כיצד לחלקה נתונה לו בלבד, ושכרו יינתן לפי מידת הצלחתו בהקצאת כסף זה. הנקודה היא שהממון עומד לחלוקתו: משיש לו רכוש פרטי, יכול הוא לעשות את העולם מקום טוב יותר, ויש בכך העצמה ורוממות. וכשאין לאיש רכוש פרטי, שוב אין הוא יכול לעשות זאת, ונשללת ממנו השמחה, הסיפוק וההגשמה שבהיותו מיטיב.
שיטת התורה היא שכל יהודי יראה את עצמו כמיטיב, שהרי לכל אחד יש הכנסה, ומכוחה נעשה נאמן. הקדוש ברוך הוא מינה כל אדם לנאמן שלו כדי לעשות את העולם מקום טוב יותר; מתוך כך יש לכל אחד פרויקטי הצדקה שלו, ותחושתו היא של נותן ולא של נוטל, וזו תחושה מרוממת ומעצימה. האדם הרואה בממון את שורש הרע ומתנגד עקרונית לגבולות דיני הממון - תאורייתו יפה, אך בפועל רעיונו רע. אדם זה נקרא במשנה "עם הארץ", ובתרגום חופשי: הפשוט וחסר הדעת.
החריג השני - מידת סדום:
בקצה השני עומד החריג ההפוך. בניגוד למי שמבקש לבטל את הגבולות והחוקים, אדם זה חפץ בחוקים לשם החוקים עצמם. לדעתו, גבולות דיני הממון טובים לחברה כשלעצמם, וכשנותנים לאנשים את שלא הרוויחו ואינם ראויים לו - הופכים את החברה למקום גרוע יותר: הם נעשים תלויים, מפתחים תחושת מגיע לי ואינם תורמים לחברה. לפיכך, אף כשאדם נזקק, החלוקה עמו מחלישה אותו ומרעה לחברה, ויש לאכוף את החוקים דווקא כדי שלא יחלקו בני אדם את אשר להם עם זולתם.
לשיטתו, כל אדם צריך ללמוד להתגבר, לפרנס את עצמו, לקחת אחריות ולהיות בעלים על בעיותיו. ואפילו יגיע לתחתית - מוטב שיגיע, ומשם יטפס בכוחות עצמו ויעשה מעצמו איש. זוהי מידת סדום, הגישה שנהגה בסדום שהפך הקדוש ברוך הוא: אכיפת דין לשם דין, עד שיהיה זה אסור על פי החוק לגמול חסד עם הזולת.
חז"ל מתארים זאת לא רק כמי שאינו רוצה לסייע לזולתו, אלא כמי שאינו רוצה לסייע אף כשאין הדבר פוגע בו כלל. האדם הטיפוסי, הבינוני, אומר: מדוע אשתף? הרווחתי את כספי ביושר. אך לעיתים השיתוף אינו עולה דבר ואינו פוגע בו כלל. בעל מידת סדום אומר: אף שאינו פוגע בך, פוגע הוא בחברה, ולכן אל תשתף; הלה צריך ללמוד להיות עצמאי, לקחת אחריות ולהיות בעלים על מצוקות חייו ולא להישען על אחרים.
אנשי מידת סדום סבורים אפוא שיש לאכוף את גבולות דיני הממון אף לשם עצמם, לשם תיקון החברה - ובכך הם דומים לקצה השני, לקומוניסטים המבקשים לשבור את הכול ולבטל בעלות פרטית, אף הם לשם תיקון החברה. התורה מתנגדת לכך בכל תוקף, ולא ייתכן שכך תהיה דרכו של הקדוש ברוך הוא, שהרי בסופו של דבר הכול בא ממנו. משום כך, אף האחיזה בתחושת "שלי שלי ושלך שלך" עומדת על גבול הפסול: למעשה אין דבר מכל זה שלי או שלך, אלא הכול של ה'. ה' נתן לי, ואם בירך אותי ביותר מכפי צרכי, או אף ביותר ממה שנתן לך - מדוע לא אחלוק עמך? ומי שאינו עושה כן, נורא הדבר.
הקדוש ברוך הוא לא היה יכול לסבול את שהתרחש בסדום, והפך אותה על פיה, כמתואר במדרשים. סדום אכפה את הכללים: על האדם להתאים בדיוק לתוך המסגרת, והכנסת אורחים - כבסיפור לוט והמלאכים - הייתה בלתי נסבלת. זוהי הגישה הסדומית, ואף היום מצויים אנשים החשים כך באמת, שאין לחלוק עם הזולת משום שהדבר מחליש את החברה.
נחזור ללשון המשנה:
מנינו אפוא חמישה טיפוסים. כעת נקרא את לשון המשנה, שיש בה דקויות נוספות: "ארבע מדות באדם" - ארבע גישות ביחס לבעלות פרטית. "האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מדה בינונית", זהו האדם הטיפוסי, וזה בסדר. "ויש אומרים זו מדת סדום" - ויש הסוברים שכבר בכך יש מידת סדום, שהוא דבר בלתי נסלח.
שתי דרכים בהבנת שורה זו:
דרכו של הברטנורא: אין לפנינו אלא ארבעה טיפוסים, ואין הכוונה שרע לומר "שלי שלי ושלך שלך", אלא שיש כאן אזהרה - גישה זו קרובה למידת סדום. ההבדל הוא זה: המונע ואומר "מדוע אוותר על שלי על חשבוני למענך? הרווחתי את שלי בהגינות" - זהו טיפוסי. אך האומר "לא אשתף אותך אף שאין הדבר מזיק לי ואינו עולה לי דבר, אלא מטעמי עיקרון" - מניעת סיוע מן הזולת כשאין בה נזק לנותן, זו מידת סדום, והיא מגונה באמת.
דרך אחרת: אף הגישה הזו כשלעצמה פסולה והיא מידת סדום ממש. שהרי אם רואה אדם את הכול כבא מן השם, אזי אף לאחר ששילם את מסיו ונתן את צדקתו, כשהסובבים אותו נזקקים אין לו לומר "שלי שלי ושלך שלך", אלא: הכול בא מהשם, ומאיזו סיבה נתן לי השם הרבה בעוד אתה נאבק, ולפיכך הריני כאן לעזור. ומי שאינו נוקט גישה זו - יש בו מידת סדום.
ואם תתבוננו בדבר, הרי יש בעולם עשירים מופלגים, מיליארדרים, שנתינת כל אשר מעבר למיליארד הראשון לא תשפיע עליהם ולו כטיפה, ואף מאה המיליון האחרונים לא יחסרו להם כהוא זה. סירוב לתת במצב כזה הוא כבר מידת סדום, והוא בלתי נסלח.
הטיפוס הבא במשנה: "שלי שלך ושלך שלי" - אין בעלות פרטית כלל. זהו "עם הארץ", זהו הקומוניסט המבקש לחלוק את הכול. רעיון יפה בתאוריה: הוא חפץ בתיקון הארץ לדברי הברטנורא, ובתיקון עולם לדברי רבנו יונה, אך בפועל, כאמור, אין הדבר עובד.
אחריו: "שלי שלך ושלך שלך" - איני נוטל, אלא נותן בלבד, ואיני חפץ בדבר. אדם זה הוא "חסיד", מעל ומעבר לכל זה. לשון חסיד, חסד, היא היפוכו של דין: חסד עניינו שבירת הגבולות, והוא הנותן מעבר לגבול, ואין הדבר משנה לו.
ראוי לציין כי חז"ל אמרו "עני בעירך קודם", ומוטלת על האדם אחריות לדאוג לעצמו ולבני ביתו. לפיכך, אף החפץ לתת מרכושו, אל לו לתת יותר מחומש מנכסיו, שכן עליו לדאוג לצרכיו האישיים ולא להיעשות נטל על החברה. הפוסקים דנים במקרה של מיליארדר הנותן לא עשרים אחוז אלא שמונים, ונותרים בידו מאתיים מיליון דולר, שבהם יוכל להתקיים בטוב: האם נחשב הוא כמבזבז וכחושף את עצמו? זו מחלוקת בפוסקים ואין כאן מקומה, אך הנקודה היא שהאומר לתת את רכושו נענה מפי חז"ל: לך ותן, אך אל תרושש את עצמך; אחריותך הראשונה נתונה לעצמך ולבני משפחתך.
ולסיום: "שלי שלי ושלך שלי" - מה ששלי שלי, ואף מה ששלך שלי. הוא חש שמגיע לו, וכל שביכולתו להשיג - ייטול. אדם זה הוא "רשע", משום שאינו מכבד את רכוש זולתו, ורואה את עצמו כמרכז היקום ודוחה בכך, כמובן, את הקדוש ברוך הוא. זוהי הגדרתו של רשע.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבע מידות ביחס לרכוש ולזכויות הקניין. ביסודן עומד רצף של שלושה: הבינוני ("שלי שלי ושלך שלך"), החסיד ("שלי שלך ושלך שלך") והרשע ("שלי שלי ושלך שלי"). לצדם שני חריגים: עם הארץ, השולל בעלות פרטית מתוך שאיפה לתיקון הארץ - שיטה הכושלת מפאת בעיית התמריץ ומפאת שלילת יכולתו של האדם לתת ולהיות נאמנו של הקדוש ברוך הוא; ומידת סדום, האוכפת את הדין לשם עצמו ומונעת סיוע אף כשאינו עולה דבר. עמדנו גם על שתי הדרכים בהבנת "זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום", ועל גבולות הנתינה של החסיד.