אנו ממשיכים בפרק ה' במסכת אבות, משנה ט' (ובחלק מן הנוסחאות: משנה י"א). במשנה הקודמת פתחנו בדברי התנא "שבעה מיני פורענויות באין לעולם", ומנינו חמישה מתוך שבעת סוגי הפורענות. בחלק זה נשלים את שני הנותרים.
"חיה רעה באה לעולם":
הפורענות השישית היא "חיה רעה באה לעולם" - חיות רעות באות ותוקפות את הקהילה שנכשלה בעבירה המתאימה. שתי עבירות מנויות כאן: "על שבועת שווא" ועל חילול השם, שהוא החמור שבעוונות.
שבועת שווא היא שבועת שקר שאין בה ממש. ארבעה סוגים לה, ואף אם תוכן הדברים אמת לעצמו, אין השבועה חלה:
הנשבע על דבר המובן מאליו וידוע לכול, שאין כל צורך להישבע עליו.
הנשבע על דבר שהוא שקר מובהק, ולפיכך אין מקום לשבועה.
הנשבע לעשות דבר שאי אפשר לקיימו כלל.
הנשבע לעשות דבר שהוא כנגד התורה, ואין השבועה מחייבת.
מהי המידה כנגד מידה שבעונש זה? שבועת שווא היא נטילת כוח הדיבור ושימוש לרעה בו בצורה החמורה ביותר. כוח המדבר הוא המבדיל בין האדם לבין בעלי החיים, ומשעה שהאדם מבטל מעלה זו והופך אותה לחסרת ערך או אף לרועץ לו, מגיעות ההשלכות בשני אופנים: האחד, בעלי החיים באים אחריו בפיהם ונושכים אותו; והשני, נעדר מהם הפחד המובנה שיש להם מפני בני אדם. בדרך כלל מעדיפים בעלי החיים שלא לתקוף אדם אלא לברוח מפניו, אך הנהגה זו חדלה לפעול כאשר האדם מאבד את מעמדו המיוחד בביטול כוח הדיבור שלו.
ובאשר לחילול השם: משמעותו של חילול השם היא דחיקת הקדוש ברוך הוא, כביכול, אל מחוץ לעולם, כפי שבארנו במשניות הקודמות. האדם מוגן מפני החיות משום שהוא בבחינת צלם אלוקים - יש בו דמיון מסוים לקדוש ברוך הוא, ומכאן נובע הפחד הטבעי של החיות מפניו. משהוא דוחה את הקדוש ברוך הוא, הוא ממעיט את עצמו מבחינת הדמיון לבורא, וממילא נפגמת יכולתו להרחיק את החיות והוא נעשה פגיע מפניהן.
הפסוק המבהיר זאת בבירור הוא בתהילים פרק ח': "ותחסרהו מעט מאלוקים" - עשית את האדם רק מעט פחות מאלוקים; "וכבוד והדר תעטרהו" - עיטרת את האנושות בכבוד והדר; "תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו" - האדם שולט בכל אשר בארץ, והפסוק חותם: "וגם בהמות שדי". הרעיון הוא שדווקא משום שאנו מעט פחות מאלוקים, אנו מושלים בבעלי החיים. כאשר האדם מפחית את עצמו בדחותו את הקדוש ברוך הוא ממנו, פוחת דמיונו לבורא, ובעלי החיים נתונים פחות תחת רגליו - והוא נעשה חשוף בפניהם. זוהי המידה כנגד מידה.
"גלות באה לעולם":
הפורענות השביעית היא הגלות מארץ ישראל, החמורה שבכל העונשים. כיום, למרבה הצער, יהודים רבים חיים בגישה של "אמנם אנו מחוץ לארץ ישראל, אך אנו חיים בחוץ לארץ - ומה בכך?" והתשובה היא שזהו התרחיש הגרוע ביותר. אילו עבירות גורמות לאדם להיות מגורש מן הארץ? העבירות החמורות ביותר: "על עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים" - שלוש העבירות החמורות שבגללן אנו מאבדים את זכותנו לארץ. ולצידן מוסיפה המשנה נקודה נפרדת: "ועל השמטת הארץ" - מי שאינו שומר שמיטה כראוי. הגלות היא תוצאה של שלוש החמורות: השכינה מסתלקת מן הארץ, ואנו נאלצים כתוצאה מכך לעזוב אף אנו.
המידה כנגד מידה מבוארת במאירי, וזה תוכן דבריו:
עבודה זרה: העובד עבודה זרה ממעט את נוכחות השכינה בקרב ישראל, שכן הוא פונה מן הקדוש ברוך הוא אל מה שאינו הקדוש ברוך הוא ואף מנוגד לו. לפיכך, מידה כנגד מידה, מסלק הקדוש ברוך הוא את נוכחות שכינתו מאיתנו, והארץ נותרת מושקעת פחות בשכינה, פגיעה יותר ובסופו של דבר מנותקת מן הבורא - וזו הגלות.
גילוי עריות: זהו הדבר הגורם לבעל ואישה להתגרש זה מזה. לפיכך, כביכול, מגרש הקדוש ברוך הוא את עמו מארצו ומגלה אותנו ממנה.
שפיכות דמים: היא הגורמת לניתוק הנשמה מן הגוף. כשם שיש לנו גוף ומקום פיזי שאנו קיימים בו בארץ ישראל, והשכינה שורה בו ואנו מחוברים אליו - כך כאשר השכינה נדחקת החוצה והרכיב הרוחני מנותק מן הרכיב הפיזי, אין עוד קשר מיוחד בינינו לבין הארץ, ואנו מנותקים וגולים ממנה.
מכאן הצצה לחשיבותה ולטיבה של השראת השכינה בקשר לארץ ישראל, ולערך שאין לו שיעור שבהיותנו כאן ונוכחים בארץ, ובאפשרות לחבר את עצמנו אל הקדוש ברוך הוא ואל שכינתו כאן בארץ ישראל.
הסיבה השנייה לגלות היא ביטול השמיטה. הדבר נאמר במפורש בתוכחה שבפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו, ל"ד), לאחר הגירוש מן הארץ: "אז תרצה הארץ את שבתותיה" - הארץ תתרצה על שנות המנוחה שלה; "כל ימי השמה" - כל ימי היותה שוממה, שאין איש עובד את אדמתה, שהרי היהודים גורשו ממנה, והארץ משלימה את שנות השמיטה שאבדו לה; "ואתם בארץ אויביכם"; "אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה" - הארץ תנוח כפי שהיה צריך להיות, ותתרצה על השבתות שנחסרו לה.
וכך מובא בחז"ל, ששבעים שנות הגלות הראשונה, גלות בבל, היו כנגד שבעים שנות השמיטה שלא נשמרו. המידה כנגד מידה פשוטה: שמירת השמיטה מעידה שהארץ היא ארצו של הקדוש ברוך הוא, שאנו בוטחים בו, שהוא מנהיג העולם, ושזהו עולמו שאנו כפופים אליו והולכים אחר הנהגתו. אם אין אנו מוכנים לתת בו את ביטחוננו, ומתייחסים אל הארץ כאל ארץ שלנו ולא כאל ארצו של הקדוש ברוך הוא, ממילא אנו מאבדים את הזכות להיות כאן, והוא מגרש אותנו, רחמנא ליצלן.
לסיכום שבע הפורענויות ושבעה גופי עבירה:
בכך נשלם חלקה הראשון של המשנה. ראוי לשים לב שאין התאמה של אחד לאחד בין הפורענויות לבין העבירות, אך בכל אחד מן הצדדים ישנן שבע קטגוריות. שבע קטגוריות העונש הן:
רעב של בצורת - רעב מחמת העדר גשמים.
רעב של מהומה ובצורת - רעב מבולבל, שיש עמו אף בצורת.
רעב של כליה - מצב שבו אנשים מתים ממש מן הרעב, חס ושלום.
דבר - מגפת מחלה.
חרב - מלחמה.
חיה רעה - חיות רעות.
גלות.
וכנגדן, שבע קטגוריות של עבירות המנויות במשנה, כפי שמונה אותן המאירי:
כישלון בהפרשת ההפרשות כראוי - תרומות ומעשרות וכיוצא בהם.
עבירות שאין בית דין של מטה מעניש עליהן, ויש בהן עונש מיתה בידי שמים או כרת.
כישלון בשמירת השמיטה על היבטיה השונים.
צורות שונות של עוול - עינוי הדין ועיוות הדין.
שבועת שווא.
חילול השם.
שלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
"בארבעה פרקים הדבר מתרבה":
המשנה ממשיכה לנושא חדש, ויש הסוברים שזו משנה נפרדת, משום שהחלק הבא עוסק בעניינים הנמנים בקטגוריות של ארבעה. התנא אומר: "בארבעה פרקים הדבר מתרבה" - ארבעה זמנים במחזור השמיטה שבהם הדבר, כשהוא כבר קיים, מתעצם, ואנשים רבים יותר מתים מן המגפה.
נקדים ונסביר את היסוד: התעצמות המגפה באה כתוצאה מכך שאנשים אינם דואגים לעניים כראוי. וכמובן, כאשר אדם עני חי בחברה ענייה ואין לו מה לאכול, הוא עלול אף למות, חס ושלום. לפיכך, מידה כנגד מידה: כיוון שהחברה נכשלה בדאגה לעניים והם מתו, אף אנשי החברה מתים. ישנן ארבע נקודות במחזור שבע השנים שבהן הדבר מתעצם, שכן בכל אחת מהן קבעה התורה אמצעי הגנה לדאגה לעניים.
שיטת התורה בדאגה לעניים:
ראשית, בכל קציר של כל יבול יש חובה להשאיר מתנות שונות לעניים:
פאה - פינת השדה שאינה נקצרת.
שכחה - אלומות שנשכחו בעת ההכנסה ונותרו מאחור.
לקט - שיבולים בודדות הנופלות בשעת הקצירה, שאין ללקטן.
פרט - דומה ללקט, בענבים: אחד או שניים הנופלים בשעת הבצירה ונותרים על הקרקע.
עוללות - אשכולות ענבים מעוותים.
חמישה דברים אלו הם מזון המושאר לעניים מכל קציר, כדי שימצאו בכל שנה ושנה מה לאכול.
שנית, מחזור השמיטה בן שבע השנים: שש שנים שבהן הקרקע ברשות הבעלים ומפרישים ממנה מעשרות, והשנה השביעית הפקר. בתוך שש השנים ישנם שני מחזורים קטנים של שלוש שנים כל אחד. סדר ההפרשה, לדוגמה מתוך מאה ושתיים מידות של חיטה או חביות של יין:
תרומה לכהן - כשתי מידות, ונותרות מאה.
מעשר ראשון ללוי - עשירית מן המאה, ונותרות תשעים.
מעשר שני או מעשר עני - עשירית מן הנותר, כתשע מידות. בשנים הראשונה והשנייה של כל מחזור קטן (שנים א' וב', ד' וה') זהו מעשר שני, המובא לירושלים; ואילו בשנה השלישית של כל מחזור קטן (שנים ג' ו-ו') אותן תשע מידות עצמן ניתנות לעניים כמעשר עני.
ולבסוף, שנת השמיטה עצמה היא תקופת שפע לעניים: כל הקרקע נעשית הפקר, ואיש אינו רשאי להגביל את הגישה אליה. ממילא אין העניים מוגבלים ללקט, שכחה ופאה בלבד, אלא רשאים להיכנס לכל שדה וליטול מכל הגדל בו - התאנים שעל העצים, החיטה שבשדה והענבים שבגפן.
מכאן יסודה של המשנה: כאשר החברה אינה דואגת לעניים ואינה מקיימת את הדברים הללו כראוי, התוצאה היא התגברות הדבר. ואלו הם ארבעת הזמנים והטעם לכל אחד מהם:
"ברביעית" - השנה הרביעית של מחזור השבע, "מפני מעשר עני שבשלישית": הקהילה לא נתנה בשנה השלישית את מעשר העני כראוי, ולפיכך בא הדבר בשנה שלאחריה.
"ובשביעית" - "מפני מעשר עני שבששית": על שלא נתנו מעשר עני בשנה השישית.
"ובמוצאי שביעית" - השנה השמינית, "מפני פירות שביעית": על שהגבילו את הגישה לפירות שנת השמיטה ולא הפקירו אותם כראוי.
"ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה" - לאחר סוכות בכל שנה, "מפני גזל מתנות עניים": סוכות הוא חג האסיף, וכל הקצירים מסתיימים עד אליו - יבולי הקיץ, המוקדמים והמאוחרים, כולם נקצרים ונאספים. לפיכך כל מתנות העניים - שכחה, פאה, לקט וכיוצא בהן - צריכות להינתן עד אז, ואם לא ניתנו, מגיע העונש לאחר החג.
לסיכום: בחלק זה השלמנו את שתי הפורענויות האחרונות: חיה רעה, הבאה על שבועת שווא ועל חילול השם, מידה כנגד מידה על ביטול כוח הדיבור וצלם האלוקים שבאדם; וגלות, הבאה על שלוש העבירות החמורות ועל השמטת הארץ. סיכמנו את שבע הפורענויות ואת שבעת גופי העבירה שכנגדן, ולמדנו את ארבעת הזמנים שבהם הדבר מתרבה - כולם מחמת הכישלון בדאגה לעניים, בין במעשר עני, בין בפירות שביעית ובין במתנות העניים שבכל קציר.