אנו מגיעים לפרק ה' משנה ו' (ובחלק מן הנוסחאות ממוספרת היא כמשנה ח'), האחרונה שבסדרת משניות ה'עשרה' שבפרק. המשנה פותחת: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" - עשרה דברים שנבראו ברגעיה האחרונים של הבריאה, בעת המעבר מן היום השישי אל יום השבת.
מהו "בין השמשות":
בין השמשות הוא זמן הביניים. בימינו נוהגים להגדירו כזמן שמן השקיעה ועד צאת שלושה כוכבים; ייתכן שזו אכן הכוונה כאן וייתכן שלא. בכל אופן מדובר בפרק זמן, קצר ככל שיהיה, של מעבר: עדיין אין זו שבת, אך כבר אנו בתוך המעבר. הקב"ה, היודע היטב שעדיין אין זו שבת, ברא דברים אלו ברגע האחרון ממש. השבת היא החיבור שלנו אל מה שמעבר, אל השמים, ואף דברים אלו מחוברים במידת מה אל שמעבר.
ויותר מזה: רצונו של הקב"ה שהעולם יתנהל על פי חוקי הטבע, ובמהלך ששת ימי הבריאה ברא את חוקי הטבע שעל פיהם פועל העולם. לפיכך לא רצה שדברים מסוימים יהוו הפרה של הטבע, אלא שיהיו חלק מן הסדר הטבעי עצמו. שהרי ההבחנה בין נס לטבע תלויה במה שהאדם רגיל אליו: כשיורד גשם אין איש מתפעל מכך שמים יורדים מן השמים, שכן זהו סדר קבוע; אך כשיורד מן מן השמים, נראה הדבר מופלא ומדהים. משום כך תיכנת הקב"ה מראש בבריאה עשרה דברים אלו, הנחזים כעל-טבעיים, ולמעשה הם חלק מן הסדר הטבעי שנקבע כבר בששת ימי בראשית.
עשרת הדברים שנבראו בין השמשות:
"פי הארץ" - פי הארץ שנפתח ובלע את קורח ואת עדתו. לפי רש"י ומפרשים נוספים, יועד מראש מקום מסוים בארץ להיות אותו פה הממתין להיפתח, ואיש לא ידע היכן הוא, והוא נפתח במקום הנכון ובזמן הנכון. אחרים מבארים - וזהו הביאור הנוח יותר להבנת המשנה כולה - שהקב"ה הטביע בבריאה כלל, שבשלב מסוים בעתיד תיפתח האדמה ותבלע את קורח.
"ופי הבאר" - אותה אבן שהתגלגלה עם ישראל במדבר ארבעים שנה ובאורח נס עקבה אחריהם לכל מקום שהלכו, כדי לספק להם מים. היא נקראת "באר מרים", על שם מרים אחותם הגדולה של משה ואהרן, שבזכותה זכו ישראל למים. אף כאן נקבע והוכרז מראש מששת ימי בראשית שאבן על-טבעית זו תלווה אותם במדבר.
"ופי האתון" - אתונו של בלעם שדיברה אליו. רוב הראשונים מבארים שלא היתה אתון מסוימת הקיימת מזמן הבריאה, אלא שנקבעה מראש האפשרות שאתון זו תוכל לדבר.
"והקשת" - הקשת בענן שנבחרה להיות האות והסימן שלא יציף הקב"ה עוד את העולם, כמסופר בפרשת נח. הרמב"ן מבאר שם שהכול מודים כי הקשת היא חלק מסדר הטבע: היא נוצרת כאשר אור, ובעיקר אור השמש, עובר דרך מים, ואף מכוס מים ניתן לראות אפקט מנסרה קטן היוצר קשת. אלא שהקב"ה בחר בתופעה קיימת זו ועשאה לסימן ולתזכורת שלא יעשה זאת שוב. יש אף סמליות בכך שהקשת מכוונת כלפי מעלה ולא כלפי מטה, כקשת של קשת וחץ. אין זה שונה מיעקב שבחר בגל אבנים להיות אות, או מן האות המתמשך של ברית מילה החקוק בגופנו. תופעת הקשת הוכנסה אפוא לבריאה בבין השמשות שלפני השבת הראשונה.
"והמן" - המן מן השמים שהזין את ישראל ארבעים שנה במדבר בדרך נס. הקב"ה קבע בבריאה שתוציא מן זה לאותה תקופה.
"והמטה" - מטהו של משה רבנו שבו עשה את הניסים. המטה נעשה מחומר מיוחד הנקרא סנפירינון, ועליו היה חקוק שם ה', יו"ד ה"א וא"ו ה"א. בפרקי דרבי אליעזר מובא מדרש ארוך על גלגוליו של מטה זה, שנברא בימי בראשית: תחילה הגיע לאדם הראשון, וממנו לחנוך, לנח, לשם, לאברהם, ליצחק, ליעקב וליוסף. לאחר מות יוסף החרימו פרעה והניחו בבית האוצר שבארמונו, ומשם הגיע ליתרו שנעצו בחצרו, ואיש לא היה יכול לגשת אליו. משה רבנו ניגש והצליח לשולפו מן האדמה, וזה היה הסימן ליתרו שהוא גואלם של ישראל, ונתן לו את ציפורה בתו.
"והשמיר" - בריה זעירה כמין תולעת, בגודל גרעין שעורה, המסוגלת לחתוך אבן. בו השתמשו לחקיקת שמות השבטים על אבני החושן שנשא הכהן הגדול. יש אף המביאים שבו השתמש שלמה המלך לחציבת אבני המקדש הראשון, שכן נאסר להניף עליהן ברזל. בריה זו התקיימה מסוף היום השישי של הבריאה ולאחר מכן נעלמה.
שלושת האחרונים - עניינם של הלוחות:
שלושת הדברים האחרונים קשורים ללוחות, אותם לוחות שהקב"ה בכבודו ובעצמו חצב ונתן למשה רבנו להורידם לאחר עלייתו הראשונה להר סיני. הלוחות היו מעשה ידיו של הקב"ה, כביכול, ועשויים מחומר שהוא כמעין חתיכה מן השמש. גושים גדולים היו: שישה טפחים אורך, שישה טפחים רוחב (אמה על אמה) ושלושה טפחים, חצי אמה, עומק. ושניים היו, כך שצורתם מלבנית ולא כתמונות המוכרות מציורי האמנים, בעלות החלק העליון המעוגל.
ניסיותם של הלוחות אינה רק בחומר שממנו נעשו ובכך שניתן היה לגוללם בדרך פלא, אלא אף בכתב: את עשרת הדיברות שעליהם ניתן היה לקרוא מארבעת הכיוונים. שכן החומר היה כמעין זכוכית שניתן לראות דרכה, ומכל צד שהתבוננו נראה הכתב כשהוא ישר ולא הפוך כתמונת ראי. ועוד: אותיות מסוימות, כגון סמ"ך, צורתן עיגול, וכאשר חוקקים עיגול בתוך גוש אבן אמור החלק האמצעי ליפול; ואף זה היה מנס הלוחות, שהאמצע נשאר במקומו.
"הכתב" - הכתיבה עצמה, ובכלל זה החללים שבתוך המ"ם סופית והסמ"ך שאינם נופלים.
"והמכתב" - אופן הכתיבה, כלומר צורת האותיות, שאותה ניתן היה לראות מכל ארבעת הכיוונים.
"והלוחות" - הלוחות הפיזיים עצמם, העשויים מאותו חומר פלאי.
כל אלו הוכנו והמתינו מששת ימי בראשית, ונעשו בפועל בהר סיני.
"ויש אומרים" - תוספות לרשימה:
"אף המזיקין" - כוחות רוחניים שליליים ומזיקים. מובא שהקב"ה עשה אותם ברגע האחרון, באופן שהספיק הזמן לעשות את הרכיב הרוחני שלהם, את הווייתם הרוחנית, אך לא הספיק לעשות את רכיביהם הגשמיים; ולפיכך אין להם גוף, והם כוחות רוחניים חסרי גוף המשוטטים בעולם.
ולכאורה יש להקשות: מה פירוש שלא הספיק לקב"ה הזמן לעשות את גופם? הרי הקב"ה אינו כבול בזמן, ויכול היה לעשות זאת מוקדם יותר. אלא שהתשובה לכך היא לימוד עבורנו: בכוונה עשה הקב"ה את המזיקין ברגע האחרון ממש, כביכול לא נותר זמן לעשיית גופם אלא רק רכיבם הרוחני, כדי ללמדנו שכך הדבר אצלנו ביחס לשבת. אדם העוסק במלאכתו, וכשמגיעה השעה ונכנסת השבת, עליו להניח את העט מידו ולעצור באמצע, אף אם עבודתו לא הושלמה - בדיוק כשם שהקב"ה לא סיים את בריאת המזיקין והותירם חצי גמורים, כביכול.
"וקבורתו של משה" - מקום קבורתו של משה רבנו, שהיה נסתר ובלתי נראה, ואיש לא ידע היכן הוא. הגמרא אומרת שכאשר הביטו אנשים על אותו מקום, ראוהו כמי שנמצא במקום אחר; הוא היה מוסווה בדרך פלא. מקום קבורה ניסי זה יועד מראש מששת ימי בראשית.
"ואילו של אברהם אבינו" - האיל ששימש את אברהם כתחליף בשעת עקדת יצחק, שקרנו הייתה אחוזה בסבך. אף כאן יש הלומדים, וכך דעת רובם, שהקב"ה הועיד מראש שיהיה איל כזה בעתיד. אך אחרים, וכן מובא בילקוט שמעוני, לומדים שאיל זה נברא עוד בגן עדן ומאז הסתובב בעולם, והוא אותו איל בן אלפיים שנה שהמתין לאברהם אבינו. מדרשים רבים נאמרו על האיל ומשמעותו, על קרניו ועל עניין הבאת המשיח.
"אף הצבת בצבת עשויה":
בדעה נוספת זו נחלקו במסכת פסחים. הצבת היא מלקחיים. העוסק בעבודת מתכת, כחרש ברזל, זקוק למלקחי מתכת כדי לעבוד עם הכבשן; ומאחר שמלקחי מתכת עשויים ממתכת, מי עשה את המלקחיים הראשונים? דעה אחת סוברת שאין דרך לייצר מלקחיים ממתכת בלא מלקחיים ממתכת, ולפיכך הכרחי שהקב"ה עשה זוג מלקחיים ראשון עוד בששת ימי בראשית. הדעה השנייה חולקת וסוברת שאין בכך קושי: ניתן לצקת את הברזל המותך לתוך תבנית ולהניחו להתקרר, ומשיתקרר יהיו בידיו מלקחיים. לדעה זו אין צורך בצבת כדי לעשות צבת, והצבת נעשית בידי אדם.
לסיכום: זוהי רשימת הדברים שברא הקב"ה בין השמשות שבסוף ששת ימי בראשית. הלקח המרכזי העולה מכאן נוגע לטבעו של הנס ולטבעו של חוק הטבע עצמו: אין לטעות ולחשוב שדבר החוזר ונשנה שוב ושוב אינו ניסי, שכן הכול ניסי במידה שווה.
זהו גם אחד התירוצים לשאלתו הידועה של הבית יוסף: מדוע מדליקים שמונה נרות חנוכה, והרי היה שמן ליום אחד, ולפיכך היו צריכים להיות שבעה ימי נס בלבד? מבין מאות התירוצים, מביא הבית יוסף גם את התירוץ שכל הטבע כולו ניסי, ועצם העובדה שהשמן בוער היא נס כשלעצמה.
הנקודה היא אפוא שעלינו לראות את העולם כפי שבראו הקב"ה מלכתחילה. הקב"ה מנהיג את העולם על פי תכנונו וסדרו הטבעי, אך אין הוא כפוף ומשועבד, חס ושלום, לחוק הטבע; אלא הוא העושה את הטבע והקובע כיצד יתפקדו כל נפלאות עולמנו על פי מעשהו - וכל זאת עשה מלכתחילה, כבר בששת ימי בראשית.