אנו עומדים בפרק ה במסכת אבות, משנה ז (ובחלק מהנוסחאות: משנה ט), ובה אנו עוברים מן העשרות אל השבעות: "שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם". המשנה מונה שבעה סימנים מזהים המורים שאדם הוא חכם, לעומת הגולם.
מהו גולם?
המילה 'גולם' מורה על דבר שעדיין גס בקצוותיו - חפץ שיוצרו החל במלאכתו אך טרם הושלם ולוטש עד תום. חז"ל מזכירים במקומות אחרים שני סוגים נוספים של אנשים שאינם חכמים: עם הארץ ובור.
בור - פירושו המילולי שדה שאינו חרוש, שכן אדם זה אינו מעובד כלל, ובשני ממדים: מבחינה שכלית הוא בור בתורה ואינו משכיל, ומבחינת מידותיו אינו מעודן ואינו מחונך חברתית. אין בידו אף אחד משני הדברים.
עם הארץ - היהודי הפשוט, שאינו בקי בהלכה וחסר את החינוך התורני, אך מסוגל לחיות בחברה. יש לו מידות ואופי טוב, והוא אדם מנומס המשתלב בחברה. חסרונו הוא בלימוד התורה בלבד - הרי שיש בידו אחד מן השניים.
גולם - עומד אי שם באמצע. יש בו מקצת חכמה ומקצת התנהגות חברתית: הוא יודע יותר מעם הארץ ומעודן במידותיו יותר מן הבור, ואף על פי כן אינו שלם. חינוכו רחוק עדיין מלהגיע ליעדו, וכן פיתוח אישיותו, מידותיו, התנהגותו החברתית ונימוסיו - כולם רחוקים מלהתגבש.
מהם, אם כן, שבעת המאפיינים שבהם ניכר החכם לעומת הגולם? המשנה מונה אותם בהקשר החיובי, במה שהחכם עושה, ולבסוף קובעת: "וחילופיהן בגולם". אף שהמשנה פותחת ומזכירה את הגולם לפני החכם - שכן זהו תהליך המתחיל מהיותנו גולמים, וכולנו התחלנו כגולמים בדרכנו להיעשות חכמים בעזרת השם - עיקר דבריה נאמרים בלשון חיובית, כדרכה של תורה לדבר על החיובי ולא על השלילי.
שבעת סימני החכם:
"חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה" - אין הוא מדבר ראשון בנוכחות מי שיודע יותר ממנו. הטעם לכך, כלשונו של סטיבן קובי, שיש לחתור תחילה להבין בטרם מבקשים להיות מובנים. כאשר ישנו ממי ללמוד, יש לעשות זאת לעניין וללמוד ממנו בטרם מתחילים לספר לו מה חושבים. הברטנורא מבארה על דרך המדרש, בהקשר של בית המדרש: כאשר בא אדם לשאול שאלה, מדוע ידבר הקטן ויתן תשובה בשעה שהחכם יכול לדבר במקומו? אך ניתן להכליל זאת אף מחוץ לכותלי בית המדרש: בהימצא אדם עם מי שיש לו מה ללמדו, מוטב שיקשיב ויהיה מאזין פעיל בטרם יפתח בדיבור. אין הכוונה שאסור לו לדבר, להשיב ולשאול שאלות, אלא שיניח לגדול ממנו לדבר ראשון, ישמע את דבריו וילך אחר הובלתו, שכן בהקשבה לומדים הרבה יותר מאשר בדיבור.
בחלק מגרסאות המשנה מופיע גם "ובמניין" - לא רק שהלה גדול ממנו בחכמתו, אלא אף במניינו, והכוונה לגילו. לפי גרסה זו, המצויה ברש"י, המבוגר ממנו קודם לדבר, שהרי עם הגיל באה החכמה. אולם בגרסאות רבות אין תיבה זו מופיעה, ולפיהן מדובר במי שיודע יותר ממנו, בין שהוא מבוגר ממנו ובין שהוא צעיר ממנו.
"ואינו נכנס לתוך דברי חברו" - אין הוא קוטע את חברו בשעת דיבורו. הברטנורא מתאר זאת בבית המדרש: כאשר מתנהל דיון ומתווכחים על נקודה מסוימת, והחברותא מציג את צדדיו, אין לקטוע אותו באמצע אלא להניח לו להשלים את מחשבתו בשלמותה, שכן כך מגיעים אל האמת. בקטיעת דבריו בטרם סיים, עלול הוא להתבלבל, להסתבך, שלא לומר את כל אשר רצה לומר, או לשכוח את מה שהתכוון לומר. על כן יש להניח לאדם לדבר, ורק לאחר מכן תגיע שעת התשובה.
"ואינו נבהל להשיב" - אינו חש דחיפות להשיב מיד, אלא נוטל את זמנו לחשוב בטרם יענה. בהקשר של בית המדרש: כאשר מגיעה אליו שאלה, הוא מהרהר בה בטרם ישיב. ובאופן כללי, כאשר דנים בעניין, אין לירות מן המותן, אלא לשקול את התשובה בזהירות ובנחת. 'נבהל' מלשון בהלה: אל לו לאדם לחוש לחוץ להרשים את זולתו בכך שהתשובה תהא מצויה על קצה לשונו בלא שחשב עליה עד תום. נטילת הזמן היא מדרכו של חכם.
"שואל כעניין ומשיב כהלכה" - יש הלומדים זאת כשני סימנים נפרדים: "שואל כעניין" - שואל שאלות שהן בנושא; "ומשיב כהלכה" - כשהוא משיב על שאלות, משיב לעניין, בהתאם להלכה וכפי הנוגע לנדון. ואילו הברטנורא לומד ששני חלקי המשפט עניין אחד הם: "שואל כעניין" - כשהוא נמצא בתוך שיעור, שואל שאלות שהן בנושא הנלמד ואינו שואל את הרב שאלות מנושא אחר, וממילא הרב מצוי בתוך הנושא ומוכן לדיון; ומתוך כך "משיב כהלכה" - כשהרב משיב, תהיה התשובה נכונה מלכתחילה, שהרי הוא מוכן לה ואינו נצרך לנחש, להמציא או להתבלבל.
"ועונה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון" - לדעת רש"י, כאשר נשאל שלוש שאלות, משיב תחילה על הראשונה ואחר כך על השנייה והשלישית. אחרים חולקים על כך, וביניהם רבנו יונה, המבאר כי הכוונה לסדר ההסבר: בבואו להסביר עניין, עליו לבנותו מלמעלה למטה ולבססו כראוי, שכן ישנה דרך הגיונית להציג רעיון באופן שיהיה ברור מלכתחילה - לדבר על העקרונות הכלליים בטרם הפרטים. הרי שבהסברת דבר או במענה על שאלה יש לדבר ברצף הגיוני, כדי שהמאזין יוכל להבין ככל שההצגה נבנית מיסודה ההגיוני: הדבר הראשון ראשונה, והפרטים המאוחרים לאחר מכן.
"ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי" - הברטנורא מבאר זאת אף הוא בבית המדרש: אדם המוסר שיעור, נשאל שאלה ומשיב עליה, ויתכן שתשובתו מיוסדת על סברה שעלתה בדעתו זה עתה. אם אין הוא מבהיר זאת ואינו אומר "משער אני", יניחו השומעים שהדברים מסורים בידו מרבותיו וייחסו להם משקל יתר. לפיכך חשוב שיאמר: "שאלה טובה היא, מעולם לא שמעתיה, אך אפשר שזו התשובה", כדי שיהיה ברור למאזינים שאין זו תשובה מיוסדת על מסורת. ובהכללה, אף מחוץ לבית המדרש: אין האדם ירא לומר "איני יודע, לא שמעתי על כך, שאלה טובה היא ואין בידי תשובה טובה". כך ראוי לומר, ולא לטשטש את הדברים. החכם אינו מטשטש ואינו ירא לומר "איני יודע".
"ומודה על האמת" - מוכן הוא להודות על האמת. בהקשר של דיון בבית המדרש: אביי ורבא נושאים ונותנים מי צודק ומי טועה, וכאשר מעלה אביי נקודה תקפה, יכול רבא להשיב עליה ולהוסיף לטעון לטובת שיטתו - אך אין ראוי לו לעשות כן. ובלשון ברורה יותר: בניהול מחלוקת עם הזולת, בבית המדרש או מחוצה לו, אפשר להיות מעוניין להגיע אל האמת ואל הנכון, ואפשר להיות מעוניין לצאת צודק, בלא קשר לשאלה אם הדברים אמת ונכון. הנקודה כאן היא שכאשר ברור שהצד שכנגד צודק, יש לומר "צודק אתה", ולא להוסיף ולהגן על העמדה, שהרי תמיד ניתן להעלות טענות להגנת העמדה, אף כאשר יודעים עמוק בפנים שהאמת אינה עמנו.
וחילופיהן בגולם:
אלו הם שבעת הדברים המעידים על אדם שהוא חכם, ובגולם - ההפך. נסכם את המשנה בחזרה על שבעת הסימנים כפי שהם נראים אצל הגולם, האדם שאינו מעודן:
מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה.
קוטע את חברו בשעת דיבורו.
נחפז להשיב בלא שחשב על תשובתו כראוי.
שואל שאלות שאינן לעניין, וגורם שתצא תשובה שאינה נכונה.
מדבר שלא בסדר הגיוני, אינו מציג הצגה ברורה, ואינו עונה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
אומר דברים שבדה מליבו ואינו מודיע שבדאם, או משיב על שאלות שאין בידו תשובה עליהן.
מתקוטט לשם הריב ואינו מודה על האמת כשהוא טועה.