אבות פרק חמישי, משנה חמישית: "עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש". עשרה ניסים אלו התרחשו בזמן שבית המקדש היה קיים, ונחלקו הדעות אם מדובר בבית המקדש הראשון בלבד או אף בבית המקדש השני. ייחודם של ניסים אלו הוא בכך שאין הם משקפים רק את נוכחות השכינה במקום - שמכוחה אירעו ניסים רבים - אלא כולם נעשו לתועלתם של בני האדם, המשרתים בבית המקדש או הבאים בשעריו, ועל כן ראתה המשנה לציינם ולמנותם.
המסר העולה ממשנה זו אינו הוראה מעשית כשלעצמה: אין כאן עניין הלכתי, ואף לא ציווי שניתן מהר סיני, אלא תיאור בדיעבד של מה שהתרחש. עם זאת, ההתבוננות במה שעשה הקדוש ברוך הוא עבורנו והכרת הטוב על הניסים שנעשו לטובתנו, הן בוודאי דבר הראוי להנצחה ולזיכרון. ובוודאי שאנו מצפים לבניין בית המקדש השלישי, שבו נזכה, בעזרת השם, שייעשו עבורנו ניסים אלו פעם נוספת.
ואלו הם עשרת הניסים:
"לא הפילה אשה מריח בשר הקודש" - אשה מעוברת מעולם לא הפילה את עוברה מריח בשר הקרבן הצלוי. חז"ל קבעו כי כאשר אשה מעוברת מתאווה למאכל מסוים, אין זו גחמה בעלמא אלא עדות לצורך אמיתי, וההלכה מתחשבת בכך ומתירה לה לאכול ממה שנפשה משתוקקת אליו. אלא שבשר הקרבן מוגבל באכילתו, ואשה שאין הקרבן שלה ואינה מבני משפחת כהונה אינה יכולה לאכול ממנו.
כך היה עלול להיווצר מצב עגום: אשה מעוברת מריחה את ריח צליית הבשר בתחומי בית המקדש, מתאווה לו בכל נפשה, ואין באפשרותנו לתת לה ממנו - דבר העלול לסכן אותה ואת עוברה. מבחינת ההלכה, אילו אכן היה הדבר קורה ולא הייתה מתיישבת דעתה, היה מותר לה לאכול מבשר הקרבנות מפני פיקוח נפש, שכן אין מסכנים חיים בכגון זה. אך מעולם לא הגיעו הדברים לידי כך.
"ולא הסריח בשר הקודש מעולם" - נס זה נוגע לשני עניינים. האחד, האימורים המונחים להישרף על המזבח החיצון: אירע שבשר הונח בערב שבת ולא הספיקו להקטירו לפני כניסת השבת, ונאלץ להישאר מונח על המזבח עד לאחר השבת. השני, בשר הנאכל, כגון שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד. מי שהביא שלמים בבוקר יום שני, אוכל מהם כל אותו יום, כל הלילה וכל יום המחרת עד השקיעה - כשלושים שעות. בירושלים, ובימי הקיץ החמים, בשר המונח ללא קירור פרק זמן כזה עלול להתקלקל. אף על פי כן, מעולם לא הסריח, ושוב נס לתועלת האנשים שלא יידרשו להתמודד עם ריח או עם בשר נרקב.
"ולא נראה זבוב בבית המטבחיים" - במפת בית המקדש מצוי מקום המיועד לשחיטת הבהמות. שם מפשיטים אותן, מדיחים את הקרביים, ושם מצוי דם. זהו מקום שחיטה לכל דבר, ובאופן טבעי היה מקום זה עתיד למשוך זבובים, והעבודה בו הייתה נעשית בלתי נסבלת עבור הכהן השוחט. אך בדרך נס מעולם לא נראו שם זבובים, ועבודת הכהן בבית המטבחיים הייתה נוחה ונעימה.
"ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים" - מעולם לא נפסל כהן גדול מלשמש בבוקרו של יום הכיפורים מחמת קרי. התלמוד אמנם דן בתרחישים נוספים שבהם היה הכהן הגדול עלול להיפסל ולהיבצר ממנו לשמש, אולם עניין זה היה כרוך בבושה גדולה עבור הכהן הגדול, ובושה זו נמנעה ממנו לחלוטין.
ראוי לציין כי במסכת יומא מתוארים מאמצים מרובים שהושקעו כדי למנוע מקרה כזה: לא נתנו לו לישון בלילה, מנעו ממנו מאכלים העלולים לגרום לכך, והכינו כהן ממתין שישמש כמחליף במקרה הצורך. כל זאת מפני הכלל של "אין סומכין על הנס" - אין להניח מראש שהקדוש ברוך הוא ימשיך לעשות לנו את הניסים הללו. בפועל, הדבר מעולם לא אירע, וזהו חסד נוסף שעשה הקדוש ברוך הוא לשמירת כבודו של הכהן הגדול, וממילא של כלל ישראל הקשורים בו.
"ולא כיבו גשמים אש של עצי המערכה" - המזבח החיצון פתוח לשמיים, וכשיורד גשם הוא יורד עליו. העצים והאש שעליו היו עלולים להיכבות, ואילו כבתה האש היו נגרמים עיכוב ואי נוחות לציבור, שכן לא ניתן להקטיר את אימורי הקרבן ולא ניתן לאכול את בשרו. אף שהאש בערה תחת כיפת השמיים, ובירושלים ירדו גשמים עזים, מעולם לא כיבו הגשמים את אש המערכה.
עניין דומה מצינו באליהו הנביא בהתמודדותו בהר הכרמל, ששפך מים על המזבח והאש ירדה ופעלה את פעולתה. וכן, בדומה לנס הזבובים שנמנה לעיל, מצינו באלישע הנביא, תלמידו, שזבובים לא הגיעו אליו, כמובא בגמרא בברכות דף י.
"ולא נצחה הרוח את עמוד העשן" - העשן שעלה מן המזבח עלה כעמוד ישר כלפי מעלה. אילו הייתה הרוח מנצחת אותו, היה העמוד מיטלטל מצד לצד כעץ דקל ברוח. הכהן העובד במקום, המקיף את ארבע פינות המזבח לתת את הדם על קרנותיו בקרבן חטאת, היה מוצא עצמו בתוך ענן עשן. כידוע לכל היושב סמוך למדורה, אין מבקשים לשבת בכיוון הרוח, שכן העשן חודר לעיניים וצורב. בבית המקדש הדבר מעולם לא אירע: לא היה אוויר מלא עשן שבו נדרש הכהן לשרת מתוך אי נוחות לעיניו, לפיו ולגרונו. העשן פשוט עלה ישר כלפי מעלה.
"ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים" - שלושה דברים שנעשו בבית המקדש מן התבואה, ובכל אחד מהם היה הפסול גורם לתקלה שאין לה תקנה:
העומר: קרבן מן השעורים המובא ביום השני של פסח, ומאותו יום מתחילה ספירת העומר עד שבועות. בלילה שלפני היום השני, הלילה שלאחר ליל הסדר, יוצאים לקצור את תבואת השעורים הטרייה, וממנה מכינים את מנחת העומר. הקרבתו מתירה את התבואה החדשה באכילה. מאחר שחובה להקריבו דווקא ביום השני של פסח, ודווקא משעורים שנקצרו בלילה שלפניו, כל תקלה - פסול בכהן, פסול בהכנה, חשיפה לטומאה או לקיחה שלא מן המקום הראוי - הייתה מותירה את הציבור ללא עומר, שהרי למחרת כבר אין זה היום השני, והלילה שלפניו כבר עבר. הדבר מעולם לא אירע.
שתי הלחם: שתי הלחם לא הוקרבו על המזבח כמנחות, אלא היו שתי ככרות לחם חמץ מן החיטים, שהרי אין חמץ עולה על המזבח, והן הונפו יחד עם שלמי הציבור בחג השבועות. תפקידן היה להתיר את היבול החדש לשימוש במנחות, כלומר לא לאכילת אדם אלא לאכילת המזבח. שתי הלחם מעולם לא נפסלו, שכן אילו נפסלו לא היה ניתן להכין ככרות חדשות ביום טוב.
לחם הפנים: שתים עשרה החלות שהיו מונחות על השולחן שבקודש, כלי מכלי בית המקדש, והיו מתחלפות מדי שבת. אילו נפסל לחם הפנים, לא ניתן היה להניח חלות חדשות עד השבת הבאה, שהרי אין אופים בשבת, והשולחן היה נותר ריק - דבר עצוב לכלל ישראל. בפועל, הדבר מעולם לא אירע.
"עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" - בשעה שכל הציבור התאסף בעזרה, בשלוש הרגלים או ביום הכיפורים, הייתה העזרה גדושה עד אפס מקום, ומקום עמידה בלבד היה בה, כשהעומדים דחוקים זה בזה. אלא שהיו זמנים שבהם נדרשו הכול להשתחוות, כגון ביום הכיפורים בשעה שהכהן הגדול היה מזכיר את שם השם. השתחוויה אינה כפיפה בלבד, אלא שכיבה על הרצפה בפישוט ידיים ורגליים, הדורשת מקום רב.
בדרך נס היה מקום לכולם להשתחוות, ולא עוד אלא "רווחים" - די מרווח כדי שכל אחד יאמר את בקשותיו ותפילותיו הפרטיות מבלי שהעומדים לצדו ישמעו אותן. באורח נס היה מקום בשפע לכרוע ולהשתחוות בפרטיות ובנוחות, על אף שקודם לכן היה המקום גדוש עד אפס מקום.
"ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם" - מעולם לא אירע שנחש או עקרב הזיקו לאדם בירושלים. נחלקו הראשונים אם מדובר בהיזק ממש או רק בהמתה. על כל פנים, הנחשים והעקרבים לא היוו סכנה בירושלים, אף שבדרך כלל סכנה הם, מפני הגנה מיוחדת שהעניק הקדוש ברוך הוא לבאים אליה.
"ולא אמר אדם לחברו: צר לי המקום שאלין בירושלים" - מעולם לא אמר עולה רגל כי המקום שבו הוא לן בירושלים צר לו ואין בו די מקום. ירושלים היא מקום מצומצם יחסית, ואליה נהרו המוני בית ישראל לעלייה לרגל, וניתן היה לשער שלא יימצא מקום לכולם. אך ארץ ישראל היא "ארץ הצבי", המתרחבת לפי צורכי יושביה. המקום הספיק לכולם, לא רק בשעת ההשתחוויה אלא לאורך כל שהותם בירושלים. איש לא חש דוחק, ואף זהו עניין חשוב לאווירה, לתחושת המלכות וההוד שבהתייצבות בירושלים ולשמחה שבה. שמחה זו נועדה להיות לא רק שמחה רוחנית אלא אף שמחה גשמית, ובפועל שהו האנשים בבתיהם בנחת.
לסיכום: עשרת הניסים הללו נעשו עבור עם ישראל לטובתם ולתועלתם, ומשום כך הונצחו במשנה שלפנינו - כדי שתהיה בנו הכרת הטוב להשם יתברך על מה שעשה, שנזכור את הניסים הללו ונצפה לחזרתם בבניין בית המקדש, בעזרת השם במהרה בימינו.