אנו ממשיכים במסכת אבות, פרק ה' משנה ב', ואף היא בנויה על המספר עשרה:
"עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם".
המשנה מבקשת ללמדנו עד כמה סבלן הקב"ה: כל אותם דורות הוסיפו והכעיסו לפניו, ואף על פי כן המתין להם - עד שהביא עליהם את מי המבול. ולאחר מכן שוב עשרה דורות, עד שבא אברהם אבינו וקיבל את שכר כולם.
רשימות הדורות:
הרשימה הראשונה, מאדם ועד נח, כוללת את נח עצמו:
אדם.
שת.
אנוש.
קינן.
מהללאל.
ירד.
חנוך.
מתושלח.
למך.
נח.
ברשימה השנייה אין מונים את נח פעם נוספת, אלא פותחים בבנו שם:
שם.
ארפכשד.
שלח.
עבר.
פלג.
רעו.
שרוג.
נחור.
תרח.
אברהם.
מה מחדשת המשנה?
לכאורה, את עצם היותו של הקב"ה ארך אפיים ומאריך אף קודם שהוא מביא עונש כבר למדנו מן הפסוקים. אלא שהמשנה באה ללמד את המידה - עד כמה ארך אפיים הוא. מדובר בעשרה דורות, ודורות ארוכים: מלידת אדם ועד המבול חלפו אלף שש מאות חמישים ושש שנים, וכל אותה תקופה המתין הקב"ה בסבלנותו.
ראוי לציין כי עיקר ההתדרדרות מתחילה כבר מן הדור השלישי, דורו של אנוש נכדו של אדם הראשון, שעליו נאמר כי בימיו הומצאה עבודה זרה, ומשם ואילך הידרדר המצב מאוד. אף בדורות שקדמו לו נמצא חטא: אדם הראשון אכל מן העץ, וקין הרג את הבל אחיו. עשרה דורות רצופים הלכו והורעו - ואף שנמצאו בהם יחידים טובים, כחנוך וכיוצא בו, בכללותם היו דורות רעים, ואף על פי כן לא העניש אותם הקב"ה עד תום עשרה דורות. משהגיעו הדברים לגבול, הביא עליהם את מי המבול והחל מחדש. וגם אז חזר הדבר על עצמו: עשרה דורות שהלכו והורעו, ואף שהיו בהם יחידים טובים, בכללותם היו רעים - עד שבא אברהם אבינו בדור העשירי ותיקן את הדברים.
"ארך אפיים" - מדוע בלשון רבים?
כאשר מדובר בכעס, נוקטת התורה בדרך כלל בלשון "חרון אף" - אף בלשון יחיד. מדוע כאן "אפיים" בלשון רבים? משום שישנן שתי בחינות, שני מצבים שבהם מאריך הקב"ה את אפו: הוא סבלן וארך אפיים קודם שהוא מביא עונש, והוא סבלן וארך אפיים אף כדי להביא שכר. עשרת הדורות הראשונים הסתיימו בסופו של דבר בעונש - דור המבול; ואילו בעשרת הדורות שלאחריהם האריך אפו והמתין כדי להעניק את שכר כולם לאברהם אבינו. שני מצבים שונים של סבלנות, ועל כן לא "אף" אלא "אפיים".
ההבדל בין שתי הקבוצות:
הנקודה החשובה ביותר להבנת ההבדל היא דמותו של נח. נח עצמו היה "איש צדיק תמים", צדיק מושלם, ואף על פי כן לא קיבל את שכר הדורות שקדמו לו; אדרבה, בימיו בא המבול. ואילו אברהם אבינו קיבל את שכר כולם. ההבדל הוא שנח אמנם לא עשה דבר רע, אך כצדיק לא טרח לעשות דבר טוב:
נח: לא נטל אחריות על העולם. לא ביקש להיות חלק ממשהו גדול יותר, לא השתדל להחזיר את העולם בתשובה ולהצילו מן המבול, אלא ביקש להציל את עצמו בלבד, כפי שנצטווה. לפיכך אין הוא מקבל את שכר כל השאר, אף שהיה צדיק גמור.
אברהם: נטל אחריות על העולם כולו. הוא קרא בשם ה', עורר אנשים למציאותו והחזיר את העולם אליו ככל שהיה בכוחו. ומכיוון שנטל על עצמו אחריות זו, כאילו תכלית העולם כולו מתקיימת דרכו, ולפיכך הוא מקבל את שכר כולם.
כפי שאמרנו במשנה הקודמת, העולם הוא מערכת אחת שכל חלקיה מחוברים זה בזה, ומוטל על האדם ליטול אחריות לא רק על שלמותו האישית אלא על שלמות העולם. משום כך המתין הקב"ה, כביכול, למי שיקום ויאמר "הנני" - אני לוקח אחריות על העולם. זה מה שעשה אברהם אבינו, בשונה מנח.
המסר העולה מן המשנה כפול:
הקב"ה סבלן להפליא, ומאריך אפו דורות על דורות.
המתנתו אינה רק קודם העונש, אלא גם כדי להעניק שכר: הוא ממתין דורות כדי לראות מי יהיה זמין לקבל את שכר נטילת האחריות על העולם.
וכפי שהזכרנו במשנה הקודמת בעניין ראש השנה ותכלית הבריאה - הרגע שבו אומר האדם: אני מקבל על עצמי את חזונו של הקב"ה, ורוצה להיות חלק ממנו. זה מה שעשה אברהם אבינו, וזה המוטל עלינו.
הקדוש ברוך הוא ממתין לנו שנפנה את הפינה ונאמר "הנני" - אני נוטל אחריות על עם ישראל ועל העולם כולו, ואעשה כפי יכולתי, החל מעצמי, ממשפחתי ומקהילתי, ועד עם ישראל וכל המין האנושי, להביאם לקראת שלמותם. כולנו נדרשים לכך, והקדוש ברוך הוא ממתין בסבלנותו להעניק לנו את השכר על האומץ, על המאמץ ועל המחויבות לעשות את אשר ביכולתנו כדי להביא את העולם אל שלמותו.