אנו פותחים את הפרק החמישי במסכת אבות, במשנה א'. פרק זה בנוי במתכונת שונה מן הפרק הקודם: ברובו אין לפנינו תנא מסוים המוסר את עצתו, אלא אמירות הסובבות סביב מספרים - עשר, שבע, ארבע - ללא ייחוס לתנא מסוים כמקורה של אותה תורה. לנקודה זו עוד נשוב בסוף הפרק. נפתח, אפוא, בעשיריות.
נוסח המשנה:
"בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר? והלא במאמר אחד יכול להיבראות. אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות".
שתי שאלות עולות מן המשנה:
מסורה בידינו שהעולם נברא בעשרה מאמרות - ומדוע לא היה הקב"ה בורא את העולם במאמר אחד?
מדוע חשוב לנו לדעת זאת? הרי דברים רבים מספור נעשו בבריאת העולם ואין לנו כל ידיעה עליהם, ולא היה הכרח שנדע אותם; ואילו כאן דווקא נמסר לנו שהיו עשרה מאמרות. מה טעם בדבר?
שני עקרונות יסוד בגישה למשנה:
העיקרון הראשון: מטרת המשנה, ככל המשניות שבפרקי אבות, היא ללמדנו מידות טובות ולסדר לאדם את המוסר וההשקפה שלו. אין היא באה ללמדנו את תורת הסוד וצדדיה המיסטיים של התורה, אף על פי שרוב דברי חז"ל סביב עשרת המאמרות סובבים על רעיונות קבליים, על הספירות וכיוצא בהן. המשנה שלפנינו נלמדת מתוך חיפוש אחר הלקח המוסרי - מהו המוסר העולה מפיסת מידע זו.
העיקרון השני: תפיסת התורה ביחס למספר עשר. עשר בתורה מבטא מערכת שלמה. מערכת פירושה אוסף של רכיבים הפועלים יחד בהרמוניה ויוצרים דבר משמעותי יותר מן החלקים הבודדים שאינם פועלים בהרמוניה; זוהי תכונה הצומחת מתוך הדברים עצמם בשעה שהם פועלים כאחד.
שעון המורכב מעשרה חלקים ימחיש זאת: הקפיצים המונחים על השולחן אינם אלא אוסף קפיצים. משמרכיבים אותם בדיוק בצורה הנכונה, הם עושים דבר שהוא יותר ממה שקפיץ עושה - הם מורים את הזמן. אך הדבר מותנה בכך שכל הרכיבים יפעלו בהרמוניה, ואם קפיץ אחד מפסיק לתפקד, שוב אין כאן שעון אלא שעון שבור, שאינו עולה במאומה על אוסף קפיצים המונח על השולחן. רק תפקודם המשותף של כולם יוצר את אותה תכונה מתהווה שהמערכת מסוגלת להוליד.
רעיון זה של המספר עשר, כדבר הגדול מסך חלקיו, נמצא לאורך כל השקפת התורה:
עשרה אנשים נדרשים למניין.
עשרה מאמרות שבהם נברא העולם.
עשרת הדיברות, שחז"ל מתייחסים אליהן כאל מערכת - וכפי שרב סעדיה גאון, לדוגמה, משבץ את כל תרי"ג המצוות בתוך אותן עשר.
אברהם אבינו ביקש עשרה צדיקים כדי להציל את סדום.
עשר הוא רעיון שיש בו יותר מיחיד: זוהי מערכת הפועלת יחד ומסוגלת ליצור דבר שיחיד, או קבוצת יחידים הפועלים לבדם, אינם יכולים ליצור.
עשרת המאמרות שבמעשה בראשית:
כדי לרדת לעומקה של המשנה יש להיכנס מעט לצד הטכני ולברר באילו עשרה מאמרות מדובר. בפרשת בראשית מופיע "ויאמר אלוקים" עשר פעמים. שמונה מהם מוסכמים על הכול:
"יהי אור" - בריאת האור.
"יהי רקיע" - השמים.
"יקוו המים מתחת השמים" - היקוות המים יחד.
"תדשא הארץ דשא" - צמיחת הצמחייה.
"יהי מאורות ברקיע" - המאורות, הכוכבים, השמש והירח.
"ישרצו המים שרץ נפש חיה" - שרצו החיים במים.
"תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה" - התרבות חיי בעלי החיים על הארץ.
"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" - בריאת האדם.
שני המאמרות הנוספים אינם מוסכמים על הכול, אף שיש בהם לשון "ויאמר":
"ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע" - הקב"ה נותן לאדם את החיים הצומחים למאכל, וכהמשך הפסוק: "אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, לכם יהיה לאכלה".
"ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" - כאן הלשון שונה מעט, שכן אין זה "ויאמר אלוקים" אלא "ה' אלוקים", בשם הוי'ה.
שורש המחלוקת נעוץ במסורת אחרת, שלפיה הראשון מבין העשרה קודם ל"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", היינו בריאת העולם עצמו. אף שאין אזכור מפורש לאמירה, הטעם לכך הוא שלפני שברא הקב"ה דבר לא היה קיים מאומה, אף לא עולם; והאמירה, פעולת הדיבור והתקשורת, מחייבת במידה מסוימת מישהו או משהו בצדה השני של התקשורת. עד שיש "בראשית", אין למי לומר. זוהי אחת הגישות להסבר העניין.
משנמנה מה שקודם ל"בראשית" בכלל העשרה, מתקבלים לפנינו אחד עשר מאמרות, ונשאלת השאלה מהו העשירי - שהרי שני האחרונים אינם דומים לשאר, ואין בהם בריאת דבר במישרין:
שיטת הגר"א: העשירי הוא "ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע". כפי שעולה מדברי תלמידו ב'רוח חיים', עשרת המאמרות קשורים להשתלשלות מן הרוחני ביותר עד הפחות רוחני, כנגד עשר הספירות; ולפיכך האחרון שבהם יורד כבר אל פרטי עולם המעשה הגשמי, אל החיים שבהם בני אדם אוכלים.
שיטת הרשב"ץ ואחרים: המדרשים משמיטים מאמר זה מן הרשימה, ומונים כעשירי את "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" - שאין טוב שיהיה האדם יחיד, אלא ראוי לו להיות בן זוג, ולכן ברא הקב"ה את חוה שתהיה עמו.
"ומה תלמוד לומר":
מה בא הדבר ללמדנו? ושוב, השאלה היא איזה מוסר השכל והשקפה נלמדים מכאן, כדרכם של פרקי אבות, ולא הצדדים הקבליים. "והלא במאמר אחד יכול להיבראות" - הקב"ה כל יכול, ואילו רצה היה בורא את העולם במאמר אחד בלבד. מהו, אם כן, הרעיון שבעולם של עשרה מאמרות ולא של מאמר אחד? "אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות" - הרשעים, שאינם מיישרים קו עם תוכניתו של הקב"ה, נענשים לא רק על מעשיהם שלהם, אלא על שהחריבו עולם שנברא בעשרה מאמרות.
הרעיון הוא שעולם העשוי מעשרה מאמרות הוא עולם מורכב, שהכול בו שזור זה בזה ותלוי זה בזה. כולנו אוסף של קפיצים הפועלים יחד להרכבת אותו שעון מטפורי. וכשם שקפיץ אחד שחדל לתפקד מעכב את השעון כולו - כלומר, כל קפיץ הוא חיוני, ואם הוא ממלא את תפקידו הריהו אחראי לכך שכל הדבר פועל, ואם אינו ממלאו הריהו אחראי לכך שכל הדבר אינו פועל - כך הוא בעניין הרשעים והצדיקים. הרשע העושה את הדבר הבלתי נכון, שאינו מיישר קו עם תוכניתו של הקב"ה ואינו ממלא את תפקידו בבריאה, לא זו בלבד שעשה דבר רע לעצמו, אלא הוא נושא כעת באחריות לכך שכל המערכת אינה פועלת.
מנגד, "וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות" - כל אחד מאיתנו העושה את הדבר הנכון זוכה בזכות שאינה מוגבלת למעשהו הפרטי בלבד, אלא לכך שבלעדיו לא היה העולם מגיע אל היעד שאליו נועד להגיע. נמצא שיש לו טענה וזכות בכל הצלחת העולם.
זהו, אפוא, עולם של עשרה מאמרות ולא עולם של מאמר אחד: עולם של תלות הדדית, שבו מעשיו של האדם מרחיקי לכת הרבה מעבר לבחירותיו הפרטיות ולשכרו ולהשלכותיו האישיות. יש כאן השפעת שרשרת - מעשיו של האדם משפיעים על העולם כולו לטוב או למוטב, ולפיכך השכר או העונש נקבעים לפי ההשלכות: לא רק לפי מעשיו המצומצמים הנוגעים לעצמו, אלא לפי מידת חיוניותם להצלחת הבריאה כולה.
ביטויו של הרעיון בהלכה למעשה:
רעיון זה מקבל ביטוי גם בהלכה, ובאופן הבולט ביותר בראש השנה - יום השנה לבריאת אדם הראשון, שהוא תכליתה ומטרתה של הבריאה, כפי שאנו למדים כאן, שהרי המאמר האחרון עוסק באדם וחותם את מעשה בראשית. בתפילת מוסף אנו אומרים פסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות, ולכתחילה עשרה פסוקים בכל אחד מהם, כנוסח שבסידורים. הטעם למספר עשר דווקא הוא שהוא מזכיר את עשרת המאמרות שבהם ברא הקב"ה את העולם. אנו קוראים אותם מחדש משום שזוהי בדיוק הנקודה: אנו מקבלים על עצמנו את חזונו של הקב"ה ומבקשים להיות חלק מן המערכת - הקב"ה הוא המלך, ואנו מבקשים להיות הכלי, כאותו קפיץ העושה בדיוק את המוטל עליו כדי לסייע לעולם להגיע לשלמותו.
ולמעשה, גם בקריאת התורה בימי שני וחמישי קוראים עשרה פסוקים בסך הכול בין שלוש העליות, ומספר זה בא אף הוא מעשרת הדיברות, המקבילים לעשרת המאמרות שבהם ברא הקב"ה את העולם - עניינים הקשורים זה בזה קשר אמיץ.