אנו עומדים בפרק ד' במסכת אבות, משנה כ' (ולפי חלוקות מסוימות אנו עדיין בתוך משנה ט"ו). דבריה של משנה זו הם דבריו של רבי מתיא בן חרש.
רבי מתיא בן חרש ובית מדרשו ברומא:
רבי מתיא בן חרש היה בן זמנו של רבי עקיבא וחי בתקופת גזירות אדריאנוס. לאחר תום המלחמה, משנת 135 ואילך, כאשר רבים מגדולי הדור נאלצו להסתתר - כרבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה - נמלט על נפשו ועבר להתגורר בעיר רומא. שם הקים בית מדרש, ולו ולקהילתו הייתה השפעה חשובה.
הדבר עשוי להפתיע: רומא הרי הייתה האומה הנוראית שהחריבה את בית המקדש, ובפעם השנייה - בדיכוי מרד בר כוכבא - מחצה והחריבה את ארץ ישראל באופן קשה עוד יותר. ואולם הסיפור מורכב יותר מכך. מלבד אותם אירועים נוראיים, ואף אירועים נוראיים רבים אחרים, היו הרומאים באופן כללי סובלניים כלפי היהודים ואף תומכים בהם ברחבי האימפריה; ובמשך חלק ניכר מתקופת בית שני - למעט סופה - חיו רוב היהודים באימפריה הרומית בחירויות יוצאות דופן.
אין כאן המקום להאריך בכך, אך כבר בשנת 139 לפני הספירה, באמצע שושלת החשמונאים ובתקופות הטובות ביותר של בית שני, שגשגו קהילות יהודיות בעיר רומא - עד כדי כך שבסופו של דבר גורשו ממנה משום שהצליחו יתר על המידה. בשנת 63 לפני הספירה, עם פלישת פומפיוס ותחילת שלטונה של רומא ביהודה, הובאו לשם עבדים יהודים, אך גם מהגרים מרצונם קבעו את ביתם ברומא - עשרות אלפי יהודים שחיו שם בשגשוג.
בשנת 14 לספירה, עם עלייתו של טיבריוס לשלטון, חיו למעלה מחמישים אלף יהודים בעיר רומא עצמה - לא באימפריה כולה אלא בעיר - בקהילות משגשגות. טיבריוס גירש אותם והם שבו; לאחר מכן גירש אותם קלאודיוס והם שבו. היהודים משכו מתגיירים במספרים גדולים, היו בעלי השפעה רבה, ופרחו ברומא ובסביבותיה וברחבי האימפריה.
רבי מתיא בן חרש, אפוא, מצא מקלט מגזירות יהודה שבאמצע המאה השנייה דווקא ברומא, והקים בה את בית מדרשו. ראוי לציין כי הקשר בין ארץ ישראל לרומא באותם ימים היה מצומצם, אך בהחלט התקיים.
"הוי מקדים בשלום כל אדם":
הדבר הראשון מבין שני הדברים שאומר רבי מתיא הוא "הוי מקדים בשלום כל אדם" - להקדים ולומר שלום לכל אדם, ובכלל זה אף זר, אדם שאינו יהודי שנפגשים בו ברחוב. על האדם להיות הראשון המברך לשלום, וזו נקודה חשובה מאוד.
מקובל לחשוב שהאב-טיפוס להנהגה זו היה רבי יוחנן בן זכאי, גדול הדור שלאחר חורבן בית שני, שחי על פיה. אך הגמרא עצמה מציגה זאת כדרישה המוטלת על כל אדם ואדם (ברכות י"ז): "לעולם יהא אדם... מקדים בשלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק":
"עם אחיו ועם קרוביו" - בני משפחתו וקרוביו.
"ועם כל אדם" - כל בן אנוש.
"ואפילו עם נכרי בשוק" - אף זרים וגויים שנפגשים בהם ברחוב.
והתכלית: "כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה" - שיהא אהוב בעליונים ובתחתונים כאחד, "ויהא מקובל על הבריות" - שהבריות יקבלוהו ויאהבוהו.
ועל רבי יוחנן בן זכאי אמרו: "שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק". גדול הדור הקפיד בכך עד שמעולם לא הצליח אדם להקדימו בשלום. ואף אם לא תמיד נזכה להיות הראשונים, ראוי לומר שלום בסבר פנים יפות לכל אדם שנפגשים בו.
אמירת שלום אינה עולה דבר, וזהו עניין שרבים צריכים לעבוד עליו: חיוך על הפנים וקבלת פני הבריות. הדבר מיטיב עם האומר ועם השומע כאחד, ואינו עולה מאומה - מצב של רווח לכל הצדדים. עצם העובדה שהמשנה נזקקה לצוות על כך מלמדת שאין זו נטייתו הטבעית של האדם: קיים היסוס לעשות את הצעד הראשון ולפתוח בשיחה - לקבל את פני הבא בשערי הקהילה, לפנות אל הרב, אל התלמיד, אל המצטרף החדש בבית הכנסת. שמא אין הוא מעוניין לשוחח? ודאי שהוא מעוניין.
ראיתי דבר יפה בבית כנסת בשיקגו: בקידוש שערכו הוצבו כוסות רבות, וביניהן ערימה אחת של כוסות אדומות, ולצידה שלט גדול: "אם אתה חדש כאן ואתה רוצה שאנשים יאמרו לך שלום, קח כוס אדומה כדי שנדע". זהו סימן מובהק ומערכת מצוינת, אך למען האמת לא היה צריך להזדקק לה כלל. מוטל על כל אחד לעשות מאמץ מיוחד לומר שלום לבריות, אף לזרים שעוברים על פניו ברחוב, ובמיוחד בשבת ובמיוחד ליהודי. היה הראשון לומר שלום; ואם לא הראשון - היה השני.
"הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים":
יש לדייק בלשון: המשנה אינה אומרת שעדיף להיות זנב לאריות מלהיות ראש לשועלים, אלא מצווה ואומרת: "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים".
ה'אריות' שבמשל הם, ככל הנראה, תלמידי חכמים - במקומות אחדים בדברי חז"ל נקראים תלמידי חכמים אריות. לפי זה הפירוש הפשוט הוא: השתדל להתחבר אל הרבנים, אל הגדולים ואל האנשים המרוממים כמיטב יכולתך, והיה חלק מחבורות של אנשים העושים את הדבר הנכון, כאלה שניתן להעריצם. השפעתם הטובה תפעל עליך.
לעומת זאת, אל תהיה חלק מן ה'שועלים' - הערמומיים והתחמנים, הנחותים וחסרי התועלת - גם אם תוכל לעמוד שם בראש.
וטעם הציווי: הנהגה זו אינה טבעו של האדם. טבענו הוא לרצות בהכרה ובתחושת חשיבות; ומשום כך, כאשר חבורה של אנשים הפחותים מאיתנו ממליכה אותנו לראש ומעניקה לנו הכרה, אנו נמשכים אחריה. אך זו טעות, שהרי זנבו של האריה - חלק מן האריה הוא.
על כל אדם להשתדל כמיטב יכולתו להיות מוקף באנשים הטובים ביותר שביכולתו. המביט סביב החדר וסבור שהוא החכם שבנוכחים או הטוב שבהם - סימן שהוא נמצא בחדר הלא נכון. השתדל אפוא להימנות עם האריות ועם האנשים הטובים ולהיטפל אליהם, להיות חלק מחבורתם; ואם משמעות הדבר להיות הזנב, עדיין חלק מן האריה אתה, וכל הזכות עומדת לך.
לסיכום: במשנה זו מלמדנו רבי מתיא בן חרש, שמצא מקלט מגזירות אדריאנוס בבית מדרשו שברומא, שני יסודות בהנהגת האדם: "הוי מקדים בשלום כל אדם" - ליזום ולהקדים ברכת שלום לכל בן אנוש, אף לנכרי בשוק, כדרכו של רבי יוחנן בן זכאי שמעולם לא הקדימו אדם בשלום; ו"הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים" - להיות מוקף באנשים גדולים וטובים ולהיטפל אליהם, ולא לבקש שררה והכרה בחבורה של פחותים.