אבות פרק ד', משנה י"ב - היא משנה 412, ובחלק מן המניינים 410. כעת אנו מגיעים לרבי מאיר, אף הוא אחד מחמשת תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא. אמרו עליו שהיה הגדול שבדורו בכישרונו ובכוח סברתו, כעוקר הרים, וככזה הוכר כגדול שבהם. מערכת המסורות שקיבל מרבי עקיבא היא המהווה את עמוד השדרה של המשנה, ומכאן הכלל: 'סתם משנה' - כל משנה שאין בה ייחוס מפורש לתנא מסוים - ניתן להניח שהיא תורתו של רבי מאיר.
רבי מאיר חי חיים מורכבים למדי. מלבד היותו התלמיד המוביל של רבי עקיבא, היה גם תלמידו של אלישע בן אבויה, שהיה אפיקורוס מפורסם, מין בלשון הגמרא, שהחל כרב גדול ומורו של רבי מאיר, וסופו שיצא לתרבות רעה לגמרי. אף על פי כן המשיך רבי מאיר ללמוד לפניו, בטענה שהוא יכול ליטול את הטוב ולהיפטר מן הפסולת. אותו מלמד, אלישע בן אבויה, ידוע בכינוי 'אחר', ואילו רבי מאיר עצמו מכונה לעיתים קרובות 'אחרים' - כלומר, אין נותנים כל קרדיט לדעתו החולקת, אלא אומרים סתם: "אחרים אומרים".
מה טעם הכינוי 'אחרים'?
קשריו עם אלישע בן אבויה.
סיפור אחר: בשלב מסוים ניסו רבי מאיר ורבי נתן להשתלט על הסנהדרין, ורבי מאיר ביקש לכהן כנשיא במקומו של רבן שמעון בן גמליאל השני הצעיר - בנו של רבן גמליאל דיבנה ואביו של רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה. הניסיון נכשל: רבן שמעון בן גמליאל גבר על רבי מאיר, ולבסוף הרחיקו מבית המדרש, ורבי מאיר היה מאזין מבעד לחלונות. מאותה שעה הפך לאנונימי - הוא נקרא "אחרים", ורבי נתן נקרא "יש אומרים".
בסופו של דבר יצא רבי מאיר לגלות שכפה על עצמו, בשל כך ואולי גם מסיבות נוספות, אל אסיה הקטנה - טורקיה של ימינו, וסיים את חייו בדרך מנוכרת. הוא היה נשוי לברוריה בתו של רבי חנינא בן תרדיון, גדולת תלמידות החכמים של תקופת התלמוד, שאף לה היו חיים קשים משלה. זהו הרקע לדבריו של רבי מאיר שלפנינו.
לשון המשנה ופירושה:
"רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" - על האדם למעט בכמות עבודתו, ולמלא את הזמן הפנוי בלימוד תורה.
"והוי שפל רוח בפני כל אדם" - על האדם להיות שפל רוח במיוחד, עניו ברוחו וללא גאווה, בפני כל אדם.
"ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך" - אם אדם מבטל את התורה ואינו לומד כשהוא יכול, יש כנגדו בטלים הרבה. ראוי לשים לב ללשון: 'בטל' שימש כשם תואר, ולעיתים אף כפועל (לבטל דבר), וכאן הוא הופך לשם עצם - דברים המשאירים את האדם בטל ומבטלים אותו.
"ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה ליתן לך" - אם אכן עמל בלימוד התורה, הקדוש ברוך הוא יש לו שכר רב ועצום לתת לו.
מהו החידוש ב"הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה"?
לכאורה אין כאן דבר חדש, שהרי כבר שנינו:
ביסוד המשנה הקודמת - "מבטל את התורה מעושר".
בפרק הראשון - שמאי אומר "עשה תורתך קבע".
בפרק השני - הלל אומר "ולא כל המרבה בסחורה מחכים", שאם אדם מבלה את זמנו בעבודה לא יוכל להחכים.
תשובה אפשרית היא שזו הפעם הראשונה שמוצע שעל האדם לפעול באופן אקטיבי: לא די בקביעת עתים לתורה, ואף לא די במילוי כל רגע פנוי בלימוד. עליו להפחית ממש את כמות העבודה ולהחליפה בלימוד תורה. הרעיון הוא שבכך מבטא האדם ומדגים את אהבתו לתורה מעל לכול - אפילו אם הוא אוהב את עבודתו, והעבודה טובה ונהדרת, מכל מקום היא צריכה להיות כפופה ללימוד התורה. צמצום שעות העבודה והחלפתן בשעות לימוד מראה את האהבה והמחויבות לתורה, וזהו החידוש.
"והוי שפל רוח בפני כל אדם":
אף כאן נראה שכבר שמענו זאת, שהרי נאמר בפרק זה במשנה הרביעית: "מאוד מאוד הוי שפל רוח". מה בא להוסיף? אלא שמכיוון שרבי מאיר עוסק בתלמוד תורה, הוא אומר שעל האדם להיות שפל רוח בפני כל אדם - כלומר, להיות מוכן ללמוד מכל אחד. אל לו לחשוב שהוא גדול, טוב או חכם יותר מהם ועל כן אינו יכול ללמוד מהם; אדרבה, ניתן ללמוד מכולם. זהו חידוש ביחס לדבריו הקודמים, אך בכך נעשית מימרא זו עקבית עם דברי בן זומא בתחילת הפרק: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם".
"ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך":
שתי גישות בסיסיות נאמרו במשנה זו:
המחפש תירוצים - אין להם סוף. אם ימצא אדם דרך להצדיק סיבה שלא ללמוד, תהיה לפניו אספקה בלתי נגמרת של סיבות, שכן יש כל כך הרבה דברים שצריכים להיעשות בעולם הזה, ולעולם לא יספיק לעשות את כולם. אם זו גישתו, לעולם לא יגיע ללימוד.
יש כאן היבט עונשי: הבוחר שלא ללמוד תורה כשהוא יכול, תוצאת הדבר שהקדוש ברוך הוא יעניש אותו וישלח עוד דברים שיסיחו את דעתו מן הלימוד. הברטנורא מפרש בפירושו השני ש"בטלים" הם הרשעים וחיות רעות - אנשים נוראיים וחיות פרא - ודרכם יעניש הקדוש ברוך הוא וימנע ממנו ללמוד, כעונש על שלא התחייב לתורה, בדרך "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך".
"ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה ליתן לך":
מעבר להבנה הפשוטה, יש הלומדים שגם דברים אלו הולכים בקו אחד עם עמדתו בדבר החלפת עבודה בלימוד. אדם עלול להרגיש שהוא מפסיד מחמת שהוא לומד ועובד פחות, ועל כן מבטיחה המשנה שאף בעולם הזה, במובן הגשמי והחומרי, יכול הקדוש ברוך הוא לגמול לו ולפצותו על כך: או שתבוא הפרנסה ממקום אחר, או שמלאכתו נעשית על ידי אחרים, או שיהיה יעיל יותר, או שתשרה ברכה בפרנסה שהוא כן עושה. נמצא שאין כאן הפסד.
הגישה האחרת היא שהשכר שמדובר בו כאן הוא שכר בעולם הבא: לקדוש ברוך הוא שכר מרובה בעולם הבא עבור המתמסרים לתלמוד תורה כאן. והחידוש שבדבר - הלשון "יש לו", כלומר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. כאשר הקדוש ברוך הוא נותן שכר על תלמוד תורה, בשונה מעונשים ובשונה מסוגים אחרים של מצוות, הוא מעורב באופן אישי: אין שליח ואין מלאך, ושום דבר אינו מתווך בין מקבל הטוב ובין מקור הטוב, אלא הדבר בא ישירות מן הקדוש ברוך הוא אל המקבל.
נקודה אחרונה שיש להצביע עליה: נאמר "אם עמלת בתורה", ולא נאמר "אם למדת תורה הרבה". "עמלת" משמעו התאמצות ועבודה קשה, בניגוד למידת הכמות שנלמדה בפועל. הדבר מתיישב עם הכלל "לפום צערא אגרא", שנגיע אליו בהמשך - לפי הצער, המאמץ וההתאמצות, כך השכר. אף כאן, כל עוד השתדל האדם כמיטב יכולתו, בלי קשר לתוצאה שיצאה בידו, כמידת עמלו כך יזכה לשכר מן הקדוש ברוך הוא, בעזרת השם, בעולם הבא.