אנו עומדים במשנה י"א בפרק ד' (ובחלק מנוסחאות המשנה היא ממוספרת ד:ט), ובה דבריו של רבי יונתן. רבי יונתן הוא תנא שלא נודע עליו רבות, לא על חייו האישיים ולא על קורות ימיו. הוא חי במאה השנייה לספירה, בתקופת גזירות אדריאנוס, ובשל אותן גזירות עזב את הארץ, אך בסופו של דבר שב אליה מחמת אהבתו אל ארץ ישראל.
וכך הוא אומר: "כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר; וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני". כלומר: מי שמקיים את התורה מתוך מצב של עוני, או מחמת מצב של עוני, סופו שיזכה לקיימה ולשומרה מתוך מצב של עושר. ולעומתו, מי שאינו מקיים את התורה מתוך עושרו ובשל עושרו, סופו שיאבד גם את עושרו ויגיע לידי עוני.
שורש הדברים בפסוקי התוכחה:
מוקד המשנה פשוט למדי, ויסודו בפסוק שבתורה - בפרשת כי תבוא, בתוכחה. זוהי כנראה השורה המוכרת ביותר מאותו קטע: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", ולפיכך "ועבדת את אויביך" - והפסוק ממשיך ומתאר שיהיה זה "ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל". דברים מבהילים, ותמציתם: מי שאינו עובד את ה' בשעה שהיכולת בידו, ואינו שמח בעבודתו, סופו לאבד את אותה יכולת עצמה. זהו יסודה של המשנה שלפנינו.
במה עוסקת המשנה - לימוד, קיום או תמיכה?
ראשית יש להעיר כי אין הדברים אמורים בהכרח בלימוד תורה דווקא. יש המפרשים את הלשון כמכוונת ללימוד, והרמב"ם אכן מדבר במפורש על תלמוד תורה - כלומר, כל הלומד תורה מתוך עוני, סופו שיינצל מאותו עוני וימשיך בלימודו שלא מתוך עוני. אך ניתן לפרש "המקיים" כקיום המצוות בפועל, וניתן לפרשו אף כתמיכה בתורה, כגון החזקת ישיבות. יש כאן, אפוא, מרחב פרשני.
דיוק בדברי הרמב"ם:
הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק א', הלכה ח') כותב שכל איש מישראל חייב במצוות תלמוד תורה, "בין עני ובין עשיר". הרמב"ם מבין ששתי סיבות עשויות להקשות על האדם ללמוד תורה מחמת מצבו הכלכלי: העני מוסח מלימודו מפני הצורך לפרנס את עצמו, והעשיר מוסח מפני עסקיו המרובים. ומלשונו נראה שהאתגר הגדול יותר, המצב הקשה יותר, הוא דווקא העושר ולא העוני - מי שעסקיו מסובכים, הם המסיחים את דעתו וממעטים את זמנו.
אף שהדבר עשוי להישמע מנוגד לאינטואיציה, אין זה דיוק נאה בלבד בדברי הרמב"ם אלא אמת מציאותית. אילו נערך סקר סוציולוגי פשוט בקרב אנשי מונסי או בני ברק, והיו משווים בין החיים בעוני לבין העשירים המופלגים, ניתן להניח כי דווקא החיים בעוני משקיעים שעות רבות יותר בתלמוד תורה מן העשירים המופלגים. זוהי נקודה חשובה שהרמב"ם מעלה שם בהלכות תלמוד תורה.
אם העושר מכשול, מדוע ייגמל בו העני?
לכאורה יש לשאול: אם העושר הוא מכשלה כה גדולה, מדוע יזכה העני לעושר כשכר על קיום התורה? התשובה היא שכאשר אומרת המשנה שהמקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, אין הכוונה שיהפוך למיליונר. כוונת הדברים היא שישוחרר מאותם קשיים העומדים בפני תלמוד תורה של מי שהוא עני מרוד. לא עשיר מופלג יהיה, אלא לא יהיה רעב ולא יהיה נתון בלחץ ובייאוש של פרנסה. וכן הוא מן הכיוון ההפוך, אצל העשיר המוסח מלימודו.
דיוק בלשון המשנה - אות המ"ם:
הלומד את המשנה בדקדוק ימצא כאן תמיהה לשונית: המשנה נוקטת בקידומת מ"ם - "מעוני", "מעושר" - ולא בקידומת בי"ת, שהיה מתאים יותר לתיאור מצב (בעוני, בעושר). בביאור הדבר נאמרו שתי גישות:
לפי התוספות יום טוב: המ"ם היא כמו "מחמת", כלומר ציון הגורם. במילים אחרות, האדם עשיר, ועושרו גרם לו שיהיו לו עסקים מסובכים - עליו לטפל בעורכי הדין שלו, ברואי החשבון ובסוכני הנדל"ן, וממילא נגרמה היסח דעתו מתלמוד תורה.
לפי רבנו יונה (וכן נראה מן הרמ"א ומפירוש המשניות): המ"ם היא כמו "מתוך", מִן המצוות עצמן. כלומר, אין זו סיבה עקיפה אלא ישירה: מפני שהאדם עשיר, הוא מבלה זמן רב יותר בחופשות הסקי שלו, בסעודות בנות שלוש המנות ובקינוחים שאינם חסרים משולחנו. חיי המותרות ואורח החיים המפואר גורמים בעצמם לכך שישקיע פחות זמן בקיום התורה. ולפיכך ההשלכה היא שהקדוש ברוך הוא יסלק ממנו את עושרו, רחמנא ליצלן.
קושיה מן המציאות:
שאלה בסיסית וברורה עולה כאן: בעולם המעשה כולנו רואים אנשים עניים הלומדים תורה ומקיימים אותה כל ימי חייהם ונשארים עניים עד יומם האחרון. ובאותה מידה אנו רואים יהודים עשירים, עשירים מופלגים, שאינם שומרים תורה ואינם לומדים אותה, ומסתלקים מן העולם עשירים אף יותר משהיו. אם כן, מהו הפשט במשנה?
תשובה אחת היא שהמשנה מדברת תמיד בכללים, ובמקרה הפרטי עשויים להיות גורמים נוספים:
אדם שעמד בניסיון ולא נתן לעוניו להפריע לתלמוד תורה שלו, אך הקדוש ברוך הוא רואה שאם יתעשר יאבד את מעלתו - ולפיכך מגן עליו ומותירו במצבו.
ייתכן שיש לו עבירות אחרות בחשבונו, המונעות ממנו לזכות בשני העולמות כאחד.
ובאותה מידה, העשיר שהתרשל בשמירת התורה - ייתכן שאין לו חלק לעולם הבא, וכל מעשה טוב חייב לקבל את שכרו; ואם אין הוא בא על שכרו בעולם הבא, הריהו מקבלו בעולם הזה.
יש אפוא ריבוי סיבות מדוע הדבר עשוי להתרחש, ולכן אף שהכלל נכון באופן כללי, יכולים להיות יוצאים מן הכלל רבים.
גישה שונה לגמרי:
יש המפרשים כי העושר והעוני שבמשנה אינם כלכליים כלל, אלא עוני והעשרה של השכל במונחים של חכמה. לפי זה מדובר באדם המתחיל את דרכו במאבק ובדלות, וסופו שיהיה עשיר בחכמה; ולעומתו אדם שניחן במשאבים שכליים מרובים ואינו משתמש בהם כראוי, סופו שיאבד את כישוריו השכליים.
לסיכום: אף שזו גישה שונה בהבנת המשנה, הרעיון הכללי אחד הוא: גם העושר וגם העוני מציבים ניסיונות, ניסיונות שונים זה מזה, ועל האדם לעשות כמיטב יכולתו להתגבר עליהם - יהיה מי שיהיה - וללמוד, לתמוך ולקיים את התורה. ואם לא יעשה כן, עלול מצבו להשתנות לרעה; ואם יעשה כן, בעזרת השם ישתנה מצבו לטובה.