לפנינו משנה י"ג בפרק ד' (ובחלק מן המהדורות היא מופיעה כמשנה י"א), ובה אנו פוגשים את רבי אליעזר בן יעקב. ככל הנראה מדובר בשני חכמים נפרדים הנושאים שם זה: האחד חי בסוף תקופת בית שני, והוא מקורן של משניות במסכת מידות; השני היה תלמידו של רבי עקיבא, ועליו נאמר "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי" - תורתו מדודה ומדויקת ("קב"), ונקייה ממילים מיותרות ("נקי"). הוא מחברה של המשנה שלפנינו.
"העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד":
כל העושה מצווה - כל מצווה שהיא - קונה לעצמו פרקליט. המילה "פרקליט" שאולה מיוונית (parakletos), ומשמעה מליץ יושר בבית הדין. הרעיון הוא שכל מעשה מצווה בורא מלאך המלווה את האדם ותפקידו להיות לו מליץ. המקור לכך בפסוק באיוב: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו" - די בכך שיהיה לאדם מלאך אחד המליץ עליו. וכך על כל דבר טוב שאדם עושה.
"והעובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד":
כל עבירה בודדת שאדם עושה בוראת קטגור חדש. אף המילה "קטגור" מקורה ביוונית (kategoros), ומשמעה מאשים או תובע. נראה כי חז"ל שאלו מונחים אלו מן היוונית משום שמערכת המשפט היהודית, בית הדין, אינה מערכת יריבותית: אין בה תביעה והגנה, אלא מותב הדיינים החוקר ושואל את השאלות. משום כך נדרשו מונחים יווניים כדי לתאר את סדרי הדין שלהם.
הזוהר מאריך בכך שכל מעשה רע של האדם בורא "משחית", כוח הרסני - והוא הקטגור שבמשנתנו - שעל האדם להתמודד עמו. מציאות החטא היא מציאות ממשית, ואין מנוס מן ההתמודדות עמה: אם לא בעולם הזה בדרך של תשובה, הרי בעולם הבא או בעולמות הביניים שלאחר פטירתו, שם מתעמת האדם עם מעשיו הרעים, רחמנא ליצלן.
מעבר להאנשת המעשים הטובים והרעים, כאילו הם בוראים ממש מלאך וכוח רוחני, ראוי לשים לב שהמשנה נוקטת בלשון "קונה" - האדם הוא בעליו. אין מדובר ברישום בעלמא של מעשים טובים ורעים על גבי לוח חשבון, אלא בבריאת דבר ממשי - כוח, מלאך, מה שיהיה - הסנגור שלו או הקטגור שלו, והוא קניינו. כלומר, זו אחריותו, לטוב או למוטב, לאורך כל חייו.
"ותשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות":
התשובה והמעשים הטובים משמשים כ"תריס". הגמרא מכירה תריסים כמעין תריסי חלון, אך המילה "תריס" אף היא שאולה מן היוונית (thureos), ומשמעה מגן - אותו מגן עגול שהחייל אוחז בו. התשובה והמעשים הטובים מגינים אפוא על האדם מפני הפורענות. "פורענות" משמעה דברים רעים הבאים עליו, ולאו דווקא בעולם הבא, אלא אף בעולם הזה.
ויש להיות ברורים בנקודה זו, שכבר עמדנו עליה ונשוב ונחזור עליה: הצדק האלוקי הבסיסי מחייב שכל מעשה טוב יקבל שכר וכל מעשה רע ייענש. הדרך שבה יכול האדם להגן על עצמו מפני השלכות החטא היא התשובה, והיא המשמשת לו מגן.
יש המקשים: בעבירות החמורות, שנמנו בארבעה חילוקי כפרה - עבירות שיש בהן כרת או עונש מיתה וכדומה - נאמר שאין התשובה מועילה לבדה, אלא תשובה ויום הכיפורים תולים עד שיבואו ייסורים, וסופה של הפורענות שהיא באה עליו. אם כן, איזה תריס הוא זה אם הדבר רק תולה?
יש הלומדים שזהו עצמו התירוץ: התשובה לפחות מונעת מן הדברים הרעים להתרחש וממעטת אותם, יהיה הסיפור אשר יהיה.
ויש הלומדים שאין הדבר נוגע לענייננו כלל: התשובה מבטלת את הבעיה מעיקרה, ומונעת מן האדם להתמודד עם ההשלכות בהמשך.
ומה בעניין המעשים הטובים? אין לפרש שמעשיו הטובים של האדם מגינים עליו מפני תוצאות מעשיו הרעים - אין זה הכלל. הרמב"ם מסביר: נניח שלאדם, באופן היפותטי, אין חטאים כלל; על ידי המעשים הטובים קונה הוא זכות, וכפי שמצינו במאמרי חז"ל השונים, זכותו של אדם מגינה עליו. מי שיש לו זכויות המגינות עליו - כשהסלע נופל, אין הוא פוגע בראשו אלא מחטיא אותו, מעין נס הבא בזכות מעשיו הטובים. מכאן אף הדיונים בשאלה כיצד אין דברים רעים קורים באמת לאנשים טובים, משום שהם מוגנים. הגנה זו באה כתריס, כמגן המגונן על האדם מכוח מעשיו הטובים.
לסיכום: במשנה זו מלמדנו רבי אליעזר בן יעקב כי כל מצווה בוראת פרקליט - מליץ יושר לפני בית דין של מעלה - וכל עבירה בוראת קטגור, והאדם "קונה" אותם והם באחריותו. עמדנו על מקורן היווני של המילים פרקליט, קטגור ותריס, ועל דברי הזוהר שכל מעשה רע בורא משחית ממשי. עוד למדנו כי התשובה היא המגן מפני השלכות החטא, ואילו המעשים הטובים - כביאור הרמב"ם - קונים לאדם זכות המגינה עליו מפני הפורענות.