משנה י' בפרק ד' של מסכת אבות (ובחלק מן הנוסחאות היא משנה ח'), פותחת במילים "הוא היה אומר" - והכוונה לרבי ישמעאל בנו של רבי יוסי בן חלפתא שנזכר במשנה הקודמת. במשנה הקודמת לימד כי על האדם לעשות כמיטב יכולתו להימנע מלשמש כדיין: עליו לדחוף לפשרה בין בעלי הדין, או למסור את תפקיד השיפוט לאחרים אם רק ניתן. אף על פי כן, שיפוט הוא מצווה מן התורה, וכאן מודה התנא כי לעיתים אכן יידרש האדם לדון.
"אל תהי דן יחידי":
אם אכן הוא בא לדון, מורה המשנה: "אל תהי דן יחידי" - לעולם אל יפעל אדם כדיין יחיד, אלא בהרכב של שלושה, כבית הדין הרגיל. מעיקר הדין, מומחה המוכר לרבים בהלכות אלו רשאי מבחינה טכנית לדון ביחידי, לכל הפחות בדיני ממונות ובסכסוכים כספיים; ואף על פי כן אומרת המשנה שלא לנהוג כן.
הטעם לכך: "שאין דן יחידי אלא אחד" - יש רק אחד היכול לדון לבדו, והוא הקדוש ברוך הוא. הוא היחיד הרואה את כל צדדי הסיפור ומבין את מלוא ההשלכות; הוא הדיין והוא אף חבר המושבעים, והוא המכיר את העדים. כל אדם אחר אינו כן, ולפיכך הבא לשמש כדיין יצרף אליו שניים נוספים.
"ואל תאמר קבלו דעתי":
ממשיכה המשנה: "ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה" - הדיין הבכיר, המוכר ורשאי לתפקד בכוחות עצמו, אינו רשאי לומר "קבלו את דעתי". מיהם "הן" ומיהו "אתה"? שתי גישות ישנן בביאור המשנה:
שיטת הברטנורא: מדובר בדיין הרשאי לדון ביחידי, אלא שבחר לצרף אליו שני אנשים נוספים לבית הדין כדי לקיים את הוראת המשנה. הוא יודע שהוא המומחה הבכיר, והם אינם. מה יהיה אם לאחר בירור התיק תהיה לשניים דעה החולקת על דעתו? על כך אומרת המשנה שאין הוא רשאי לומר להם: "אני המומחה המכריע כאן, ולא צירפתי אתכם אלא לשם קיום המשנה ולשם ענווה; יודע אני שהדין עמי, ואין לכם לחלוק עליי". שהרי כלל הוא "אחרי רבים להטות" - פסוק בספר שמות הדורש שבבית דין הולכים אחר הרוב. משכך, כאשר עומדים שניים כנגד אחד, הולכים אחר השניים ולא אחר האחד, אף אם השניים זוטרים והאחד בכיר. לפיכך אינו רשאי לומר להם "קבלו דעתי": "שהן רשאין" - הם רשאים לחלוק, "ולא אתה" - ואילו הרב הבכיר אינו רשאי לחייבם להסכים עמו, ואם חלקו עליו, ההלכה נפסקת כמותם.
שיטת רש"י: רש"י מבין שלפנינו נקודה שלישית. הנקודה הראשונה נאמרה במשנה הקודמת - שעל האדם להימנע מלשמש כדיין; הנקודה השנייה נאמרה במשנה שלפנינו - שאם הוא בא לדון, לא ידון ביחידי; והנקודה השלישית היא, שכאשר עומדים לפניו בעלי דין שיש ביניהם מחלוקת הטעונה בירור בפני דיין או הרכב דיינים, אין הוא רשאי לכפות עליהם שהוא האיש הנכון לתפקיד. אף אם הוא סבור שהוא המומחה הגדול בעיר, ושאצלו יזכו ליחס ההוגן ביותר והדין ייצא דין אמת - אין הוא רשאי לעשות כן. הזכות נתונה לבעלי הדין להחליט לאיזה בית דין ילכו, והם רשאים לפנות לכל בית דין שיחפצו, ולאו דווקא לשלו. לפיכך "אל תאמר קבלו דעתי" - אין הדיין המומחה רשאי לומר לבעלי הדין לקבל את דעתו לעומת דעתו של בית דין אחר. "שהן רשאין" - הם רשאים להביא את מחלוקתם לכל בית דין שיבחרו, "ולא אתה" - ואין לך זכות לכפות עליהם לקבלך כדיין המכריע במחלוקתם.
לסיכום: במשנה זו ממשיך רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי את דבריו על מלאכת הדיינות. תחילה לימד להימנע מלדון; כאן הוא מוסיף שאם בכל זאת דן - לא ידון ביחידי, שכן "אין דן יחידי אלא אחד", הקדוש ברוך הוא בלבד. ובסיום: "ואל תאמר קבלו דעתי" - לברטנורא, אין הדיין הבכיר רשאי לכפות את דעתו על שני הדיינים שצירף אליו, שהרי "אחרי רבים להטות"; ולרש"י, אין הוא רשאי לכפות את עצמו על בעלי הדין, שהרשות בידם לבחור את בית הדין שלפניו יתבררו.