פרק ד', משנה תשיעית - ובחלק מן הנוסחאות היא המשנה השביעית. שנינו בה את דברי רבי ישמעאל, בנו של רבי יוסי בן חלפתא. ראוי לשים לב: השם "רבי ישמעאל בן" כבר הופיע לפנינו לפני שתיים-שלוש משניות (במשנה ו' או ה', לפי הגרסאות), ושם ציינו כי לפי התוספתא הושמטה מן הנוסח המילה "בן", וייתכן שמדובר באותו רבי ישמעאל עצמו. כאן, מכל מקום, מפורש שהוא בנו של רבי יוסי בן חלפתא.
"החושך עצמו מן הדין":
נחלקו המפרשים בכוונת הדברים:
לדעת הברטנורא: מי שנמנע ומתחמק מלשמש כדיין.
לדעת רש"י: מי שנמנע מלהתדיין וללכת לדין תורה כדי לריב ולטעון את טענותיו.
"פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שווא":
פירושו שהוא מסיר מעצמו שלושה עניינים:
איבה: כינוס דין תורה מעמיד את הצדדים כיריבים זה לזה, והמפסיד כועס ונושא טינה - לפי הברטנורא כלפי הדיין, ולפי רש"י כלפי בעל הדין שכנגדו.
גזל: לעיתים עלול הדיין לפסוק בטעות, ונמצא שהוא שותף בכך שאדם יפסיד את אשר אין ראוי שיפסיד. הרי זה כעין גזל וגניבה.
שבועת שווא: כפשוטו - שהביא אנשים לידי שבועה שאין בה צורך. ואחרים לומדים, וכרש"י, שהכוונה לשבועת שקר: שהביאם להישבע לשקר, ונקראת שבועת שווא לפי שנאמרה לשווא.
מהי אותה הימנעות מן הדין?
דחיית התפקיד לאחרים: הוא אומר "יש כאן מי שיכול לעשות זאת, מה אתם רוצים ממני?", ומעביר את תפקיד הדיינות לדיינים אחרים.
הצעת פשרה: אף שהוא עצמו יכול לדון, הוא מציע לצדדים גישור ופשרה - להגיע לנקודת אמצע מוסכמת, במקום התדיינות שיש בה מנצח ומפסיד ברורים.
ראוי להדגיש, ונקודה זו חשובה מאוד: על אף כל האמור, אחת ממצוות התורה היא לשמש כדיין ולדון דין אמת. לפיכך, אדם הראוי לתפקיד, כשאין אחר שניתן להעביר אליו את העניין ולסמוך עליו, והצדדים המתדיינים אינם מסכימים להתפשר - מצווה עליו מן התורה לשבת בדין.
"והגס לבו בהוראה":
אדם המתייהר ובטוח בעצמו יתר על המידה בתפקידו כדיין, ופוסק את פסיקתו כיורה מן המותן, בלא לחשוב את הדברים עד תומם. התנהגות זו עומדת בניגוד גמור למשנה הראשונה במסכת - "הוו מתונים בדין". הלה נוהג בהיפך: מכריע בקלות ובמהירות, מתוך תחושה שאינטואיציה טובה לו, שהוא יודע טוב מכול, ואין הוא נדרש לעיין ולהעמיק. עליו אומרת המשנה: "שוטה רשע וגס רוח".
"שוטה": טיפש הוא, שכן הוא מביא על עצמו את כל האיבה הזו וגורם לאנשים לעשות דברים רעים. ועוד: מי הוא שיהיה חכם כל כך? הרי לכל סיפור שני צדדים.
"רשע": שגרם לאנשים להפסיד ממון - וזהו צד הגזל שבדבר. אין לו יראת שמיים, ואין לו אכפתיות מכך שאדם יפסיד בעקבות הכרעה מהירה ופזיזה שהתבררה כמוטעית.
"גס רוח": אדם יהיר הוא. מי הוא חושב שהוא? רבים וגדולים קדמוהו ועיינו בסוגיות מסוג זה יותר ממנו ולעומק, והוא מבקש בעיקר שיכירו בו כאדם החשוב שבידו לקבוע את ההכרעות. יומרה זו, והמחשבה שהוא חכם כל כך, משקפות את כישלונו כאדם מלא גאווה - ועל כך מוקיע אותו רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שבחו של החושך עצמו מן הדין - בין כדיין ובין כבעל דין - הפורק מעצמו איבה, גזל ושבועת שווא, ואת סייגה של הלכה זו: כשאין אחר ראוי לדון ואין הצדדים מסכימים לפשרה, מצווה מן התורה לשבת בדין ולדון דין אמת. לעומתו, המכריע בהוראה בגסות הלב ובפזיזות, בניגוד ל"הוו מתונים בדין", נקרא שוטה, רשע וגס רוח.