אנו עוברים למשנה ח' בפרק ד' (ובחלק מהנוסחאות היא מסומנת כמשנה ו'), ובה אנו פוגשים את הדור הבא של התנאים - ברובם תלמידיו של רבי עקיבא. הראשון שבהם הוא רבי יוסי, ולשונו במשנה: "כל המכבד את התורה גופו מכובד לבריות, וכל המחלל את התורה גופו מחולל לבריות". כלומר: כל המכבד את התורה זוכה בעצמו לכבוד מן הבריות, ואילו המזלזל בתורה ומבזה אותה - הוא עצמו מתבזה בעיני אחרים.
רבי יוסי ודורו:
רבי יוסי הנזכר כאן הוא רבי יוסי בן חלפתא, אותו רבי יוסי המופיע לאורך כל המשניות. הוא אחד מחמשת תלמידיו המאוחרים של רבי עקיבא, ועובדה זו חשובה להבנת השתלשלות התורה. לרבי עקיבא היו שנים עשר אלף זוגות תלמידים, וכולם מתו בערך בזמן מרד בר כוכבא, בתקופת גזירות אדריאנוס (הפרטים המדויקים אינם ברורים לנו). אף על פי כן, לאחר מכן קיבל רבי עקיבא חמישה תלמידים מרכזיים נוספים, מן הדור הבא, ומהם נבנתה התורה בעיקרה. אלו התלמידים שהפכו לשמות המרכזיים המופיעים במשנה:
רבי יוסי - שלפנינו כאן במשנה.
רבי מאיר - הכוכב של המשנה.
רבי יהודה - החולק עליו לאורך המשניות.
רבי שמעון - המופיע במסכת ברכות.
רבי אלעזר בן שמוע.
חמישה אלו הם שהחיו את תורתו של רבי עקיבא, ותלמידיהם היו רבותיו של רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה. זהו הקו שממנו הגיעה אלינו התורה. בהקשר זה ידועה הגמרא בסנהדרין י"ד על רבי יהודה בן בבא, שנתן סמיכה בתקופת הגזירות הרומיות כדי לשמור על המשך שרשרת המסורה, לפני שנהרג בעצמו. הדברים מתרחשים בערך בין שנת 135 לשנת 138 לספירה, לאחר סיום מרד בר כוכבא ולאחר פטירתו של רבי עקיבא, וחמשת התלמידים הללו הם הממשיכים. ראוי לציין כי לרבי יוסי מיוחס גם ספר 'סדר עולם', שהוא תיאור היסטורי של תולדות היהודים מן ההתחלה ועד גזירות אדריאנוס.
מהו כיבוד התורה?
אומר רבי יוסי: "כל המכבד את התורה" - כל המראה כבוד ראוי לתורה, ההשגחה העליונה מסדרת שהוא עצמו יזכה לכבוד כראוי. אך מה פירוש לכבד את התורה? ישנם שלושה סוגים של כבוד, והדברים הם בעלי אופי הלכתי:
כבוד התורה עצמה: שהאדם לומד תורה, לוקח אותה ברצינות ומשתדל לקיים את הוראותיה. מי שיכול, דורש את התורה ומראה כיצד כל מילה ומילה שבה משמעותית. בכך הוא מראה שהתורה חשובה בעיניו ומתייחס אליה ככזו, מצד עצם התורה המופשטת שבלימוד, בהוראה ובקיום.
כבוד חכמי התורה: כבוד לרבנים שהם מחסן התורה - לקום בפניהם ולנהוג בהם בכבוד הראוי מחמת התורה שבהם. ומי שהוא עצמו רב, מוטל עליו לוודא שמוסד הרבנות יהיה מכובד: לשים לב כיצד הוא מדבר, כיצד הוא מתלבש וכיצד הוא מתנהג, כדי שאנשים יכבדו אותו ואת התורה.
כבוד ספרי הקודש: שלא להשאיר מגילות או ספרים על הרצפה, הפוכים, או על כיסאות שאנשים יושבים עליהם; שלא לכתוב ספר תורה בקולמוס גרוע כך שלא ייראה יפה; וללמוד תורה בידיים נקיות - נקיות פיזית, שלא ילכלכו את הדפים - וכל כיוצא בזה.
ובשכר זאת: הגמול והצדק שבהתייחסות אל התורה בכבוד הוא שמן השמים מסודר שהאדם עצמו יזכה לכבוד ולהערכה מאחרים, על פי הפסוק שכבר עמדנו עליו: "כי מכבדַי אכבד" - אלו המכבדים אותי, אני אכבדם.
וההפך אף הוא נכון: "וכל המחלל את התורה גופו מחולל לבריות". מי שנוהג בהיפוכם של דברים, ואינו נוהג כראוי בלימוד התורה, בכבוד הרבנים או בכבוד ספרי הקודש - הרי הוא בקטגוריה של מחלל את התורה, ולפיכך תוצאתו שיהיה מחולל לבריות, כהמשך אותו פסוק: "ובוזַי יקלו" - אלו המבזים אותי, יקלו בעיני הבריות.