פרק ד', משנה ז' (בחלק מהגרסאות ממוספרת משנה זו באופן אחר). בעל המימרא שלפנינו הוא רבי צדוק, המוכר מן הגמרא: כאשר ביקש רבן יוחנן בן זכאי שלוש בקשות מאספסיאנוס, הייתה אחת מהן שיינתן טיפול רפואי לרבי צדוק. רבי צדוק הוא הצדיק שישב כארבעים שנה בשערי ירושלים והתענה בכל יום, כדי לזכות את ישראל ולמנוע את החורבן - שבסופו של דבר התרחש בכל זאת. הוא היה כהן וצדיק עצום, ואף שהיה מתלמידי בית שמאי, פסק תמיד כבית הלל. אף במשנתנו הוא מצטט את הלל במפורש, וגם במקום שאינו מצטט - מבטא הוא את גישתו של הלל.
ראוי לציין כי ישנן גרסאות המצרפות למשנה זו גם קטעים מן המשניות הקודמות שבפרק. גרסה שלפנינו אינה כוללת אותם, ואף אם ראוי היה לצרפם, כבר עמדנו על אותם קטעים במקומם.
לשון המשנה:
רבי צדוק אומר: "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם". ה"בהם" שבמשנה מוסב על דברי תורה: אין לעשות את דברי התורה עטרה - כתר שבו יפאר האדם את עצמו, ואף לא קרדום לחפור בו.
המילה "קרדום" מתורגמת לעיתים כאת חפירה, אך פירושה המדויק הוא גרזן. נראה כי בכך עצמו טמונה נקודה: לצורך חפירה, גרזן הוא בחירה גרועה של כלי. המשנה נוקטת דווקא בכלי הבלתי מתאים למלאכה, ללמדנו שהתורה אינה כתר להתפאר בו, ואף אינה כלי שבאמצעותו יתפרנס האדם.
"וכך היה הלל אומר":
רבי צדוק ממשיך ומצטט את הלל, שחי כמאה שנים לפני החורבן: "ודישתמש בתגא חלף". זהו ציטוט מן המשנה בפרק א', משנה י"ג. הלשון ארמית: "תגא" הוא כתר (וכפי שהזכרנו שם, המקראות גדולות של התימנים מכונים "תאג'"), ו"חלף" - יחלוף. כלומר, המשתמש בכתר התורה - יחלוף. יש המפרשים שימות בלא עתו, ויש האומרים שמאבד את עולם הבא.
מכאן מסיק רבי צדוק במפורש: "מכאן אתה למד, כל הנהנה מדברי תורה - נוטל חייו מן העולם". כל הנהנה מדברי תורה הנאה אישית - בין כעטרה, ככתר לכבודו האישי, ובין כקרדום, ככלי להתפרנס בו - נוטל חייו מן העולם. רבים מפרשים שהכוונה שמת בלא עתו, ורבים אחרים, ובהם רש"י והרמב"ם, מפרשים שהכוונה לעולם הבא.
עולה מן המשנה כי התורה ניתנה כדי ללומדה ולקיימה. השימוש בה כעטרה, כאמצעי להאדרה עצמית ולכך שאנשים יקראוהו רבי וכיוצא בזה, הוא דבר חמור ביותר, ויש בו כעין מעילה בקודש. יתרה מזו אומר רבי צדוק: אף אל תעשה את דברי התורה כלי לפרנסתך, קרדום לחפור בו - כלומר שתהיה פרנסתך כרב, כראש ישיבה או כדיין.
שתי הערות שיש להקדים:
הראשונה: ידועה הגמרא בפסחים, שאדם צריך להתחיל בעיסוקו במצוות אף שלא לשמה, שכן מתוך שלא לשמה בא לשמה. דברים אלו אמורים באדם צעיר שאינו מבין עדיין, וזהו טבע האדם: הילד זקוק לתמריץ, והעשייה מן הסיבות הנכונות - השמע ואהבת ה', כפי שהסברנו במקומו במסכת - מופשטת מדי עבורו. לפיכך מתחילים בנתינת תמריץ. אולם כל זאת בתנאי שכוונתו להגיע בסופו של דבר לעשייה מן הסיבות הנכונות. אדם המונע מן הסיבות הלא נכונות בלא כוונה להגיע ללשמה - לעולם לא יגיע לכך. אנו רואים אנשים רבים הלומדים תורה ומקיימים מצוות מן הסיבות הלא נכונות, ואינם מגיעים לעולם ללשמה. חובה שתהיה הכוונה להגיע ללשמה, ואין זה עניינה של משנתנו.
שיטת הרמב"ם:
ההערה השנייה: הברטנורא כאן מפרש כשיטת הרמב"ם, המפורסמת בכך שאין לאדם מקום כלל לעשות שימוש אישי בתורה. הרמב"ם אף מדבר קשות באדם המתכוון להיות תלמיד חכם הנתמך מכספי צדקה - מה שמכונה בימינו לימוד בכולל.
וכך לשונו בהלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה י': "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא". כלומר, מי שזו תוכניתו - להיות לומד תורה במשרה מלאה, בלא לעבוד, ולהתפרנס מן הקהילה - עובר על חילול השם, שהוא החמור שבעבירות, כפי שעמדנו על כך במשניות הקודמות, שכן הוא גורם שלא ייקח הציבור את דבר ה' ברצינות. נוסף על כך הוא מבזה את התורה, מכבה את מאור הדת, גורם נזק בלתי הפיך לעצמו, ונוטל את חייו לא רק מן העולם הזה אלא אף מן העולם הבא - והרמב"ם נוקט בלשון משנתנו בתוספת המילים "עולם הבא".
וממשיך הרמב"ם ומנמק: "לפי שאסור להנות מדברי תורה בעולם הזה" - איסור גורף לקבל כל תועלת שהיא מדברי תורה בעולם הזה. והוא מצטט את משנתנו: "אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם", וכן "אל תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם". ומוסיף: "ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" - שיאהב אדם את העבודה וישנא את הרבנות. ולסיום: "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות" - מי שאינו מפרנס עצמו במלאכה, סופה של התורה עצמה להתבטל ולהיאבד ממנו, והיא גוררת אותו לידי עוון, עד שסופו לגזול את הבריות.
זוהי כמובן האשמה חמורה ביותר, אך זוהי השיטה, המיוסדת בעיקרה על משנתנו ועל המשניות שהזכרנו קודם, וכך מפרש אף בעל הטורים. לדעת הרמב"ם אין כל היתר לקבל שכר על היות אדם מלמד, רב, ראש ישיבה וכיוצא בזה.
כיצד, אם כן, מקבלים מלמדים ודיינים שכר?
הגמרא עצמה מכירה במציאות שבה יושבים אנשים ומלמדים ומקבלים על כך שכר, ובשתי גישות יסוד היא מיישבת זאת:
שכר על שירות נלווה: המלמד אינו מקבל שכר על מסירת התורה עצמה, אלא על שמירת הילדים מפני נזק, על חינוכם למידות טובות ועל כך שדואג שילמדו לקרוא - עניינים שאינם חלק ממסירת התורה כשלעצמה. יסוד הדבר נלמד מן הפסוק, שמשה רבנו לימד את התורה בלא לגבות תשלום: "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלוקי", ודרשו חכמים: "מה אני בחינם - אף אתם בחינם". כשם שמשה רבנו לימד בלא שכר, כך על כל אדם למסור את המסורה בלא לגבות תשלום. לפי גישה זו, המלמדים בתלמודי תורה והרביים מקבלים שכר על דבר אחר שמלבד לימוד התורה.
שכר בטלה: אדם היושב כדיין רשאי לקבל שכר בטלה - פיצוי על כך שאינו עוסק במלאכה אחרת.
כך מפרש הרמב"ם, וראוי לציין שהרמב"ם עצמו היה כל ימיו רב קהילה מסור, וחייו היו מורכבים; אך מעולם לא נטל פרוטה עבור שום שירות שנתן לקהילה כדיין, כרב וכיוצא בזה.
שיטת הכסף משנה:
לעומת זאת, הכסף משנה - הוא רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, שחיבורו הגדול הראשון היה הכסף משנה, בו עבר על הרמב"ם מתחילתו ועד סופו, הגיה, ציין את המקורות ודן בהם - חולק בתקיפות על הרמב"ם. לדבריו כך היה הדבר מאז ומעולם: היו רבנים ומנהיגי תורה בקהילות שהתפרנסו מן הצדקה, וזוהי הדרך שבה הדבר נעשה. ואף אם הרמב"ם צודק ובתאוריה אין זה ראוי, למעשה הרי זה בכלל 'עת לעשות לה''. אין לנו ברירה בדבר, שכן אלמלא שילמנו לרבנים, למלמדים, לראשי הישיבות ולדיינים, לא היו יכולים לעסוק בכך, ולא היו לנו מלמדים וראשי ישיבות - ולא היינו יכולים להעביר את התורה והמסורה.
לסיכום: זוהי המחלוקת המפורסמת בין הרמב"ם לכסף משנה, ואין בידינו להכריע ביניהם. אולם הגישה הפשוטה במשנה זו, וכך היא בוודאי לברטנורא, היא שאסור לאדם לבקש להשתמש בתורה בשום צורה שהיא - לא לתפארתו האישית ולא כדרך להתפרנס ממנה כלל.