לפנינו המשנה השישית בפרק ד' (בחלק מן הנוסחאות היא ממוספרת כמשנה ה'). בגרסה שלפנינו פותחת המשנה בלשון "רבי ישמעאל בנו אומר", ובנקודה זו עצמה נחלקו הגרסאות.
גרסאות שונות בשמו של התנא:
"רבי ישמעאל בנו אומר" - לפי גרסה זו "בנו" מוסב על התנא הקודם, ומדובר ברבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא.
בגרסאות רבות אין המילה "בנו", והכוונה לרבי ישמעאל הידוע - רבי ישמעאל בן אלישע, מן התנאים המרכזיים המופיעים במקומות רבים בש"ס.
ברבנו יונה הגרסה היא "רבי שמעון אומר".
בסידורים רבים מופיע "רבי ישמעאל בר רבי יוסי אומר".
אנו ננקוט בגישה שמדובר ברבי ישמעאל הידוע, משום שהיא מוסיפה למשנה נדבך מעניין שיתבאר בהמשך; אך יש לדעת שקיימות גם גרסאות אחרות.
לשון המשנה:
"הלומד על מנת ללמד - מספיקין בידו ללמוד וללמד" - מי שלומד מתוך שאיפה ללמד, מסייעים בידו מן השמיים שתהיה לו היכולת ללמוד וללמד כשאיפתו.
"והלומד על מנת לעשות - מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות" - מי שלומד מתוך שאיפה שלא רק ללמוד אלא גם לעשות, מסייעים בידו ללמוד, ללמד, לשמור (במשמעות של זכירה ושינון, כפי שיתבאר) ולעשות.
כלל העולה מכאן: כפי שאיפותיו של האדם, כך מסייעים בידו מן השמיים למלא אותן.
בגרסה שלפנינו ממשיכה המשנה הלאה, אך נעצור כאן, שכן גרסאות רבות מביאות את המשך הדברים כמשנה עצמאית - פרק ד' משנה ז' - וכך נלמד אותם. נמצא שעניינה של משנתנו הוא היסוד של רבי ישמעאל: הלומד על מנת ללמד מול הלומד על מנת לעשות.
הקושי בהבנה הפשוטה:
מתוך ההנגדה שבין השניים נראה לכאורה כי השני מתכוון ללמד וגם לקיים את המצוות, ואילו הראשון מתכוון ללמד בלבד ולא לקיים את המצוות. אלא שהבנה זו קשה: מדוע יזכה אדם כזה לסייעתא דשמיא, בשעה שאין בכוונתו לקיים את המצוות, שהיא החובה היסודית המוטלת על כל אדם? על כרחנו שאין זו דרך הלימוד במשנה.
שתי גישות בתלמוד תורה:
הדרך הפשוטה בהבנת המשנה היא ששתי גישות לפנינו בתלמוד תורה. יש שהם שואפים ללמוד וללמד - וכמובן, מובן מאליו שהם מקיימים את המצוות, שהרי זו חובתם היסודית. קיים דין יסודי של "והגית בו יומם ולילה", חובת תלמוד תורה תמידית, אך בוודאי שכל מצווה שאי אפשר שתיעשה על ידי אחר, מוטל על האדם לעשותה בעצמו. אין מקום להניח את ההיפך. ה"לעשות" שבמשנה עניינו, אפוא, גמילות חסדים עם הזולת - לצאת ולעשות מעשים טובים מלבד לימוד התורה ולימודה לאחרים. שתי גישות הן במהותם של החיים האידיאליים ובמה שראוי לאדם לשאוף אליו.
רבה ואביי (ראש השנה י"ח):
הברטנורא מציין לגמרא בראש השנה דף י"ח, העוסקת ברבה ואביי - רבה היה דודו של אביי, אביו המאמץ ורבו (ואין הכוונה לרבא בר פלוגתיה של אביי). שניהם היו מצאצאי עלי הכהן, ונגזר עליהם למות בצעירותם, עד גיל עשרים. אלא שרבה נעשה תלמיד חכם מגדולי הדור, וזכות תלמוד תורה הוסיפה על חייו עשרים שנה, ונפטר בגיל ארבעים. ואילו אביי, שמלבד היותו מגדולי הדור היה מעורב מאוד בגמילות חסדים עם הזולת, לא זכה לעשרים שנה בלבד כדודו ורבו, אלא לארבעים שנה נוספות, וחי עד גיל שישים.
הגמרא שם מדברת אפוא בשתי גישות, ושתיהן לגיטימיות: יש מקום לאדם המבקש להיות תלמיד חכם ומלמד תורה במשרה מלאה, בלא לחפש ביוזמתו הזדמנויות של חסד, ויש מקום למי שמבקש לעשות את שניהם כאחד. וזו כוונת המשנה: מי שלומד מכל הסיבות הנכונות ומבקש להקדיש את חייו לתלמוד תורה - ומובן מאליו שהוא עושה הכל כשורה, לרבות החסד המזדמן לידיו - הקדוש ברוך הוא ייתן לו סייעתא דשמיא ללמוד וללמד. ומי ששאיפותיו גדולות יותר, ללמוד, ללמד ולצאת ביוזמתו לעשות חסד, יזכה מן השמיים לעשות גם את זה.
"לשמור" - שלא ישכח תלמודו:
המילה הנוספת "לשמור" רומזת לכאורה לפסוק בדברים "ושמרתם ועשיתם", ולשון "ושמרתם" מרמזת על המשנה - השינון והחזרה על התורה. הרעיון הוא שאדם עלול להסס לנקוט בגישה היוזמת, כדרכו של אביי, ולצאת ולחפש הזדמנויות של חסד, שכן משמעות הדבר פחות זמן ללימוד תורה ופחות זמן לחזרה, ומתוך כך לא יזכור את כל תלמודו. באה המשנה ואומרת: לא כך. מי שיוצא מתוך שאיפה ללמוד, ללמד וגם לחפש בפועל הזדמנויות של חסד - הקדוש ברוך הוא ייתן לו את ההזדמנויות הללו, ובנוסף יזכה בכוח "לשמור", בסייעתא דשמיא מיוחדת שלא ישכח את תלמודו. זו גישתו הבסיסית של הברטנורא במשנה.
רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי (ברכות ל"ה):
ראוי לשים לב לכמה דברים. ראשית, רבי ישמעאל - אם הוא התנא שלפנינו - מפורסם כבר פלוגתא של רבי שמעון בר יוחאי בברכות ל"ה. שם מציג רבי שמעון בר יוחאי את שיטתו הידועה, שכל החיים עניינם תלמוד תורה, ואילו הצורך להתפרנס, כלשון הפסוק בקריאת שמע "ואספת דגנך", הוא למעשה קללה, האמורה באנשים שאינם מקדישים עצמם לתלמוד תורה. כתוצאה מכך ייענש האדם בכך שיצטרך לעבוד לפרנסתו על חשבון התמסרותו לתורה. לשיטתו, אפוא, העבודה היא בדיעבד.
רבי ישמעאל חולק שם על רבי שמעון בר יוחאי וסובר שהעבודה היא לכתחילה: תוכניתו של הקדוש ברוך הוא היא שהאדם לא יהיה תלמיד חכם השקוע כל כולו בתורה בלבד, אלא גם יחיה את החיים ויעשה את הדברים ש"רגילים" בני אדם לעשות - להחזיק בעבודה, להקים משפחה, לטפל בילדים, להשתתף בוועד ההורים, ללכת לפגישות מורים והורים ולעשות חסד בקהילה. כל אלה חלק מן החיים, וזהו האידיאל של התורה.
לפי זה יתכן מאוד שרבי ישמעאל שבמשנתנו הוא אותו רבי ישמעאל, ואז ניתן להבין את "לעשות" במובן רחב הרבה יותר: לא רק "לעשות" חסד, אלא "לעשות" - לחיות. אדם השואף להיות לא רק תלמיד חכם, אלא גם גדול בחסד, גדול בצדקה ועמוד התווך של קהילתו, הקדוש ברוך הוא ייתן לו סייעתא דשמיא ויזכה לעשות את כל הדברים הללו.
גרסת רש"י:
לסיום יש להעיר כי לפי גרסת רש"י נקראת המשנה באופן אחר: "הלומד את התורה על מנת ללמד - אין מספיקין בידו ללמד". לגרסה זו מדובר במי שלומד מתוך כוונה ללמד בלבד ולא לעשות, כגון הלומד כדי להיות מפורסם, ראש ישיבה או בעל תואר - ובו נאמר שאין מספיקין בידו, ואין הקדוש ברוך הוא נותן לו סייעתא דשמיא. נמצא שהאדם שאמרנו לעיל כי אינו פשט המשנה, הוא־הוא נושא המשנה לגרסתו, ובדרך של עונש: מי שאין בכוונתו לקיים את התורה אלא רק ללמוד אותה - כמי שמעשן את הסיגר שלו בשבת אחר הצהריים ומשמש פרופסור לתלמוד באוניברסיטה המקומית - לא תהיה לו הסייעתא דשמיא אפילו ללמד תורה לאמיתה.