אנו עומדים במסכת אבות, פרק ד', משנה ה' (במהדורות משניות מסוימות היא נכללת בסופה של משנה ד'). דובר המשנה הוא רבי יוחנן בן ברוקא. אין בידינו ידיעות רבות אודותיו, אך הוא מוזכר במשניות רבות; הוא היה עמיתו של רבי אלעזר חסמא, ושניהם היו תלמידיו של רבי יוחנן בן חנניה.
המשנה קצרה ביותר: "כל המחלל שם שמים בסתר - נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם". כל מי שמחלל את שם שמים בסתר, ייענש בגלוי; ואין הבדל בעבירת חילול השם בין העושה בשוגג, בטעות, לבין העושה במזיד, בכוונה תחילה.
שני חידושים ייחודיים באיסור חילול השם:
בדרך כלל הגמול פועל במידה כנגד מידה; כאן נאמר שאף אם נהג האדם בסתר - הפירעון נעשה בפרהסיה.
בדרך כלל מבחינים בין שוגג למזיד: המחלל שבת בכוונה אינו דומה כלל למי שעשה זאת בטעות. אך בחילול השם אין הבחנה זו קיימת.
עלינו לבאר, אפוא, מהו חילול השם ומדוע הוא נדון בחומרה כה רבה.
ביאור המילים "חילול השם":
המילה "השם" כאן אינה מתייחסת לשם ההוי"ה שאין הוגים אותו, כפי שאנו נוהגים לכנות את הקב"ה "השם". כאן הכוונה היא לאופן שבו בני האדם מתייחסים לקב"ה - וזוהי משמעותו של שם. הקב"ה כשלעצמו הוא מה שהוא ואינו משתנה, בין אם מישהו חושב עליו ובין אם לאו; אך האופן שבו האנשים מתייחסים אליו - זה הנקרא שמו. כשם שאדם נקרא בשמות שונים לפי הקשר שיש לזולת עמו - דוד למישהו, אח לאחר, בן או חבר - כך ניתן להתייחס אל הקב"ה בדרכים שונות. "השם", אם כן, הוא האופן שבו מתייחסים אל הקב"ה כאן למטה.
מצוות קידוש השם ואיסור חילול השם הן שני צדדים של מטבע אחד. הן שתי מצוות נפרדות מתוך התרי"ג, והן נלמדות מאותו כתוב עצמו: מצד אחד אומר הקב"ה "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ומאותו מקום עצמו נלמד גם האיסור לחלל את שמו של הקב"ה. נבאר את שני המושגים, שכן האחד מלמד על חברו:
קדושה: חיבור אל מה שמעבר ולמעלה. לכן אנו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו" - דרך המצוות יש לנו חיבור אל שלמעלה. כשמקדשים דבר, פירושו שהוא מחובר אל מה שמעבר.
חילול: הסרת אותו חיבור. זהו גם המונח ההלכתי הטכני: מעות מעשר שני שמושקעת בהן קדושה ומבקשים להוציאה מהן - הדבר נקרא חילול, הסרת הקדושה.
שורש העניין במילה "חלל" - חי"ת, למ"ד, למ"ד. משמעות שם העצם היא ריק, כמו חללו של עולם, דבר שהתרוקן. גם בן כהן שנולד מקשר אסור נקרא "חלל" - הוא התרוקן ממעמד הכהונה שלו. "חילול השם", אם כן, פירושו שהאדם מרוקן את נוכחות השם מן העולם. קידוש הוא לקחת את העולם הזה ולחברו אל השם, וחילול הוא ריקון החיבור הזה וניתוקו.
קידוש השם - הצהרת המשימה של עם ישראל:
המטרה שלשמה קיימת האומה שלנו היא קידוש השם, וכל השאר פרט הוא. כאדם פרטי, האדם נועד להיות דברים מסוימים - אלו הן שש המצוות התמידיות: לחיות באהבת השם, ביראתו וכיוצא בזה; ומבחינת מה שהוא נועד לעשות יש לו תרי"ג מצוות פרטיות. אך בתור עם ישראל כקולקטיב, יש לנו משימה אחת ספציפית: קידוש השם.
לפיכך מביא הרמב"ם את מצוות קידוש השם ממש בתחילת הדברים - בהלכות יסודי התורה, בראש הפרק החמישי. לאחר שביסס מיהו הקב"ה, כיצד הוא מתייחס אל העולם דרך המלאכים והיקום הגשמי וכיצד יש להתייחס אליו, הדבר הראשון שהוא כותב הוא ש"כל בית ישראל" - כל עם ישראל יחד - מצווים על קידוש השם ומוזהרים מחילול השם. זה מה שאנו כאן בשבילו.
העושה קידוש השם מקיים אפוא את התכלית העליונה של עם ישראל. ומנגד, המחלל שם שמים - הגורם שאנשים ייקחו את הקב"ה פחות ברצינות, שיתייחסו אליו כמי שאינו כאן באמת ואינו משנה באמת, רחמנא ליצלן - זהו חילול השם, והוא החמור שבכול. הירושלמי אומר במפורש (נדה ג:ט) שחילול השם הוא העבירה החמורה ביותר שיש, וכן כותב רבנו הלל בשבועות פרק י"ב, שחילול השם הוא החמור שבעבירות; ומכלל הן אתה שומע לאו - שצדו ההפוך, קידוש השם, הוא החשוב שבמצוות.
כמה מצוות יש שעליהן נדרש אדם למסור את נפשו?
מקובל לחשוב שהתשובה היא שלוש, אך אין הדבר כן. יש רק אחת - מצוות קידוש השם; ואם תרצה, שתיים - מצוות קידוש השם ואיסור חילול השם. כל הגדרים של מתי חייב אדם למסור את נפשו ומתי אינו חייב, כולם הלכות בקידוש השם ובחילול השם, ואין להם קשר מהותי לשפיכות דמים, לגילוי עריות או לעבודה זרה; אלו אינם אלא פרטים. אין כאן המקום להיכנס לכך, אך לעיתים חייב אדם למסור את נפשו במצבים מסוימים אפילו על דבר קל, שכן אין זה כלל בעבירה עצמה אלא כלל בקידוש השם ובחילול השם.
יש בכך כדי ללמדנו יסוד גדול: כל מסגרת התורה נועדה לכך שהאדם יקיים "וחי בהם" - שיחיה וישיג את הקשר הנצחי עם הקב"ה. זה מה שאנו כאן כדי לעשות: לפתח קשר עם הקב"ה ולחשל אותו, שיהיה חלקנו בעולם הבא לנצח. ואף על פי כן יש דבר חשוב עוד יותר מכך - קידוש השם וחילול השם - ולכן לעיתים נדרש האדם למסור את נפשו ולא לעבור על דברים מסוימים.
מהו מעשה של חילול השם?
לאחר שהגדרנו את המונחים "חילול" ו"השם", עלינו להגדיר מהו המעשה עצמו: גרימה לכך שהקב"ה ייתפס פחות ברצינות, פחות נוכח, פעיל ורלוונטי בעולם - בין בתודעתו של הזולת ובין בתודעתו של האדם עצמו. ומכאן עולה השאלה על משנתנו: המשנה עוסקת במי שמחלל שם שמים בסתר, בצנעה, כשאיש אינו רואהו. כיצד, אם כן, הוא משפיע על תודעתם של אחרים, בשעה שאין שם מי שיראה אותו?
התשובה לשאלה זו חשובה עד מאוד, שכן רבים אינם מבינים נכונה את מהות קידוש השם וחילול השם. יש הסבורים שקידוש השם נעשה רק כאשר אנשים מתבוננים ביהודי ואומרים: "ראו כמה נאים מעשיהם של היהודים", ולעיתים מצמצמים זאת לגויים המתבוננים ביהודים. אך אין הדבר כן כלל: לחילול השם ולקידוש השם אין בהכרח קשר לשאלה מי מתבונן. כך פוסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה', הלכה י':
"כל העובר מדעתו... בשאט בנפש להכעיס" - העושה עבירה על אחת מכל המצוות האמורות בתורה מרצונו, בלא שאנסו אותו, ומתוך זלזול - הרי זה מחלל את השם. מדוע? משום שהדבר מתרחש אפילו בתוך ראשו שלו: האופן שבו הוא מתייחס אל הקב"ה נחלש, והוא לבדו מספיק לכך. הוא אומר לעצמו: "ראו, אני עובר עבירות והקב"ה אינו עושה דבר, שום ברק אינו מכה בי, שום דבר אינו קורה - כנראה אין זה מעניין אותו", או שמא אף "אולי הקב"ה אינו אמיתי", חס ושלום. זהו חילול השם בתוך תודעתו שלו.
"וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה... לא מפני דבר בעולם - לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד - אלא מפני הבורא" - הנמנע מעבירה או מקיים מצוות עשה שלא מחמת שום גורם חיצוני: לא משום שהוא מבקש להימנע מעונש, לא משום שאינו רוצה להיראות רע, ולא משום שהוא רוצה שיחשבו עליו שהוא אדם טוב. הדבר היחיד המניע אותו - ואין הרמב"ם מדבר כאן על אהבה או יראה - הוא שהקב"ה קיים, והקב"ה אמר "עשה כך" או "אל תעשה כך", ומשאמר הקב"ה, כך אעשה. הרי זה מקדש את השם.
הרעיון הוא, שאפילו בתוך דעתו של עצמו האדם לוקח את הקב"ה ברצינות: הקב"ה אמר - ואני עושה. הדבר מחזק את נוכחות הקב"ה ומקדש שם שמים, וגורם לעולם הזה להיות מחובר יותר לתודעת ה', אפילו כשהדבר מתרחש בראשו של האדם בלבד. וזהו קידוש השם, אף שאין איש מתבונן - וזוהי הנקודה של משנתנו.
לפיכך אומרת המשנה שקידוש השם וחילול השם חמורים כל כך עד שהיחס אליהם שונה מכל שאר העבירות. באשר לצד השלילי, החילול: אפילו עשה אדם את מעשהו בצנעה גמורה ואין רואה, הקב"ה ייפרע ממנו, וייתכן מאוד שבפרהסיה, כדי שהדבר יצא לאור וידעו הכול את אשר עשה. הפרטים תלויים באופן שבו הקב"ה מחשב את חשבונותיו על פי גורמים מרובים, אך הנקודה היא שאף שבדרך כלל היה האדם זוכה להקלה - אין הדבר כן בחילול השם. וכיוצא בזה, אין נפקא מינה אם התכוון לחלל את השם אם לאו: אם התוצאה היא התוצאה - ההשלכה היא ההשלכה, שלא כשאר הדברים.
ארבעה חילוקי כפרה:
בסוף הפרק הראשון בהלכות תשובה מונה הרמב"ם את ארבעה חילוקי הכפרה - ארבע דרגות של עבירות והאופן שבו הן מתכפרות - והדרגה האחרונה, החמורה שבכולן, היא חילול השם. הוא כותב שהעובר עבירה חמורה מן הסוגים החמורים ביותר, שיש בהם חיוב מיתה או כרת, צריך לעשות תשובה, והתשובה תולה עד יום הכיפורים, ואף לאחר יום הכיפורים עדיין נדרשים ייסורים. אך הוא מסייג: "במה דברים אמורים - בשלא חילל את השם", כלומר כשאין במעשה שום מרכיב של חילול השם.
אבל מי שחילל את השם - אף על פי שעשה תשובה, והגיע יום הכיפורים, והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו ייסורים - אף שעשה כל שביכולתו, שלושתם תולים בלבד. הם עומדים ותלויים, והוא נותר עם הנזק וההשפעה שגרם חילול השם, ואין הדבר מתכפר עד המיתה. שכן כל עוד הוא מהלך על פני האדמה, הוא עצמו תזכורת חיה לאותו מעשה של חילול השם. משמת - ובלבד שעשה כמובן את השלבים הקודמים - אין לו עונש נוסף בעולם הבא, אך כפרתו וטהרתו השלמות אינן מושגות עד הסוף ממש, שכן חילול השם הוא העבירה החמורה שבכולן.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני חידושים בעבירת חילול השם: המחלל בסתר נפרעים ממנו בגלוי, ואין הבדל בין שוגג למזיד. ביארנו ש"השם" הוא האופן שבו מתייחסים לקב"ה כאן למטה, שקידוש הוא חיבור אל שלמעלה וחילול הוא ריקון החיבור; עמדנו על כך שקידוש השם הוא הצהרת המשימה של עם ישראל כקולקטיב, שממנו נגזרים כל דיני מסירות הנפש; ולמדנו מן הרמב"ם שחילול השם וקידושו מתרחשים אף בתוך תודעתו של האדם עצמו, גם כשאין איש מתבונן.
ומכאן, כמאמר המשנה "אחד שוגג ואחד מזיד" - אין נפקא מינה אם נעשה הדבר בכוונה או בטעות, ולפיכך ראוי לאדם להיזהר זהירות יתרה שלא לבוא לידי חילול השם, חס ושלום.