לפנינו משנה ד' בפרק ד' של מסכת אבות, ובה מלמדנו התנא יסוד מרכזי בעבודת המידות: עד היכן נדרש האדם להרחיק לכת בהתרחקותו מן הגאווה.
לשון המשנה:
"רבי לויטס איש יבנה אומר: מאוד מאוד הוי שפל רוח, שתקוות אנוש רימה" - היה שפל רוח במידה מרובה, מתוך ביטול עצמי, שכן תכליתו ועתידו של כל אדם היא הרימה.
שמו של התנא:
רבי לויטס נזכר בכל הש"ס אך ורק כאן. ישנן אמנם משניות נוספות בפרקי אבות משמו של אלעזר, אך בתלמוד אין הוא מופיע שוב.
ברצוני להציע תיאוריה שהיא כולה שלי, ואין לתלות בה משקל רב: השם "לויטס" בבירור אינו שם עברי, אלא המילה הלטינית levitas, כפי שדיברו בה באימפריה הרומית, שהיא ההפך מ-gravitas. במשניות הקודמות עסקנו בעניין כיבוד כל אדם, ואכן "כבוד" מלשון משקל הוא gravitas - אדם הנושא עמו כובד ומשקל. לעומתו levitas, מלשון levity ו-levitate, מציין אדם קליל וקל דעת. אם כן, "רבי לויטס" פירושו המילולי בלטינית: רבי קלות הדעת, רבי הקליל.
ייתכן, ושוב - זהו רעיון שלי בלבד, כי חז"ל לעיתים כאשר יש בידם מימרא יוצאת דופן מפיו של אדם מסוים, שמו כמו משקף את אותה דעה עצמה, ולעיתים מדברים החכמים בלשון סגי נהור, בדרך עוקפת, המציינת את ההפך ממה שקורה באמת. כך למשל שמואל הקטן, שוודאי נקרא "הקטן" בעת שהיה הגדול שבדורו. אף כאן, "רבי קלות ראש" כפשוטו של השם, ודווקא הוא זה המדבר על עניין שאין קליל ממנו רחוק יותר.
עוד נאמר עליו "איש יבנה", ולשון "איש" - האיש מיבנה - משמעה שהיה הדמות הרבנית המובילה של אותה עיר. מכאן יש להניח שמדובר בתקופה שקדמה להקמת כרם ביבנה על ידי רבן יוחנן בן זכאי ולהתיישבות הסנהדרין ביבנה, שכן לאחר מכן לא היה הוא גדול הדור.
"מאוד מאוד הוי שפל רוח":
הרמב"ם בהלכות דעות מבאר כי בכל מידה ומידה קיימת קשת שלמה, מקצה אחד ועד הקצה השני. וכפי שלמדנו בתחילת הפרק השני של אבות בגישת הברטנורא, כשיטת הרמב"ם, הדרך הישרה שיבור לו האדם היא הדרך האמצעית - נקודת האמצע שבין שני הקצוות.
הרמב"ם מבחין שם בין שתי מדרגות:
ענווה: נקודת האמצע שבקשת המידה.
שפלות רוח: הקצה של ביטול עצמי מוחלט.
וקובע הרמב"ם: אף שבכל מידה על האדם לשאוף אל האמצע, היוצא מן הכלל לחוק זה הוא בכל הנוגע להתרחקות מן הגאווה. משום שהגאווה רעה ומאוסה כל כך, מנוגדת לתורה ודוחה את הקב"ה - פשוטו כמשמעו וגם מבחינה רעיונית - וכל אדם נופל במלכודת זו והיא מובילה אותו לחטאים רבים. לפיכך אל לו לאדם לשאוף אל האמצע שבין גאווה לשפלות רוח, אלא עליו לנטות לכיוון הביטול העצמי. זהו בדיוק לשון משנתנו, והרמב"ם מצטט אותה.
מהו עניו? אדם שהתעלה מעל האגו שלו: החלטותיו אינן פונקציה של מי שהוא או של מה שאנשים חושבים עליו, אלא של מה שראוי לעשות בלבד. הוא שליח של רצון השם, ומי הוא ומה הוא אינו רלוונטי; הוא צינור, ותחושת העצמי שלו אינה נכנסת לחשבון.
על משה רבנו נאמר בבמדבר שהיה "עניו מאוד", ומבאר הרמב"ם שתיבת "מאוד" מלמדת שלא היה עניו סתם. הוא לא רק התעלה מעל האגו שלו, אלא הרחיק לכת מכך והיה נטול אנוכיות לחלוטין, לכיוון שפלות הרוח. זוהי כוונת המשנה שלנו: אין די בדרך האמצע. ה"מאוד מאוד" מלמד שבמידה מסוימת זו, מידת היהירות והגאווה, על האדם לנטות ככל יכולתו לעבר הביטול העצמי ולהתעלות כליל מעל האגו, שכן ההפך הוא מלכודת שהכול נופלים בה והיא מובילה לדברים רעים מאוד.
ראוי לציין לשם השלמות כי בהלכות דעות (פרק שני, הלכה ג') מונה הרמב"ם לא רק את ההתרחקות מן הגאווה וההטיה לעבר ההתעלות מעל האגו, אלא אומר שאותו דין חל גם על הכעס. ייתכן בהחלט שהכעס אינו אלא ענף וביטוי של תחושת העצמי והגאווה, וייתכן שאלו שתי מידות נפרדות; מכל מקום, אף מן הכעס יש להתרחק עד הקצה.
"שתקוות אנוש רימה" - מלשון נוכח ללשון נסתר:
יש לשים לב כי רבי לויטס פותח בלשון נוכח - "הוי שפל רוח", תהיה שפל רוח - וממשיך בלשון נסתר: "שתקוות אנוש". אין הוא אומר שעתידך שלך הוא הרימה, אלא שבני אדם בכלל הולכים אל הרימה.
הטעם לכך: המילה "תקווה" מורה בדרך כלל על ציפייה לדבר חיובי, כפי שהיא מופיעה בהמנון הלאומי הישראלי, "התקווה". על כן לא היה זה מתאים לומר שהאדם יושב ומצפה, שואף ומקווה לרימה. אין המשנה אומרת שתקוותך ושאיפתך היא הרימה, ודאי שלא, אלא היא מהרהרת במצבו של האדם: כל בשר ודם, הדבר היחיד שהוא יכול לצפות לו - משום שזוהי ודאות - הוא שיגיע בסופו של דבר אל האדמה בקבר וייאכל על ידי הרימה.
המפרשים מבארים שזהו כלי להשריש באדם את הביטול העצמי: להבין שהחלק הגשמי שבו אינו אלא מאכל לתולעים, ומתוך כך לדעת מהו ולא להתייחס אליו ברצינות יתרה, אלא להתעלות מעליו ומעל האגו לחלוטין, ולהתמקד במה שנכון ובעל משמעות - במה שהנשמה נדרשת לו בהיותה שליח לשקף ולהביא את רצון השם לעולם.
לסיכום: במשנה זו למדנו מפיו של רבי לויטס איש יבנה כי מידת הגאווה יוצאת מכלל הדרך האמצעית: על האדם לנטות עד הקצה לעבר שפלות הרוח והביטול העצמי, כדרך שנאמר במשה רבנו "עניו מאוד", וכן בעניין הכעס. הכלי להשגת מדרגה זו הוא ההתבוננות ב"תקוות אנוש רימה" - הכרת סופיותו של הגוף הגשמי, המביאה את האדם להתעלות מעל עצמו ולהתמקד בשליחותו להביא את רצון השם לעולם.