אנו ממשיכים בפרק ד' במסכת אבות, ובמשנה ב' אנו פוגשים את בן עזאי. כמו בן זומא שבמשנה הקודמת, גם לבן עזאי אין תואר 'רבי' לפני שמו, משום שנפטר בטרם עת, בטרם הספיק לקבל סמיכה. עם זאת, הגמרא ברורה בכך שהיה גדול כאחד מגדולי דורו. הוא היה תלמידו ולאחר מכן כתלמיד חבר ובן דורו של רבי עקיבא, ונודע במיוחד בשקדנותו, בלהיטותו ובעוצמת לימוד התורה שלו, וכן בחסידותו וביראת השמיים שלו.
מעלותיו של בן עזאי:
שקדנותו: המשנה במסכת סוטה (פרק ט', משנה ט"ו) אומרת: "משמת בן עזאי בטלו השקדנים" - משנפטר, לא נמצאו עוד אנשים בעלי לימוד תורה עז ורצוף מתוך התלהבות גדולה.
חסידותו: הגמרא במסכת ברכות אומרת: "הרואה בן עזאי בחלום - יצפה לחסידות". הרואה אותו בחלום באופן סמלי, ראוי לו לצפות לחסידות, משום שבן עזאי היה ירא שמיים מופלג וחסיד.
הדבר שבו נודע יותר מכול הוא העובדה שמעולם לא נשא אישה. בתוספתא ביבמות מודגשים דבריו על חשיבות הנישואין והבאת ילדים לעולם, ואף על פי כן הוא עצמו לא עשה כן. בעניין זה קיימות שתי מסורות לכאורה סותרות: לפי האחת לא נשא אישה כלל, ואילו הגמרא בכתובות (דף ס"ג) אומרת שהיה גרוש מבתו של רבי עקיבא. פתרון אפשרי לסתירה: היו לו אירוסין עם בתו של רבי עקיבא, ואף שמבחינה מסוימת היו נשואים באופן חוקי מכוח האירוסין, מעולם לא נישאו בפועל בנישואין. בן עזאי סבר שהוא בבחינת אנוס - הנישואין לא היו אפשריים עבורו, שכן היה מסור כל כולו ללימוד התורה ולא היה בו מרחב הראש והמרחב הרגשי לאישה, ולא היה זה הוגן כלפיה. לפיכך נשאר, כביכול בעל כורחו, מסור במשרה מלאה ללימוד בבוקר, בצהריים ובלילה.
אף אופן פטירתו מופיע בגמרא מפורסמת בחגיגה (דף י"ד ע"ב): "ארבעה נכנסו לפרדס" - ארבעה חכמים העמיקו בחלקים הנסתרים והמיסטיים של התורה, מתוך מעין מצב מדיטטיבי. שלושה מהם לא יצאו בשלום ולא שרדו את החוויה, ורק רבי עקיבא יצא בשלום. השלושה היו אחר (אלישע בן אבויה), בן זומא ובן עזאי. בן עזאי שבמשנתנו נפטר כחלק מאותו תהליך, ובכך נפטר בגיל צעיר.
לשון המשנה:
"הוי רץ למצווה קלה, ובורח מן העבירה" - על האדם לרוץ אל מצווה הנראית קלת ערך, ולברוח מן העבירה. בחלק מן הנוסחים מופיע "הוי רץ למצווה קלה כבחמורה", אולם התוספות מציין שברוב הנוסחים אין תיבות אלו, ואף הוא משמיטן, ולפיכך נותיר זאת מחוץ לנוסח.
לאחר מכן מוסיפה המשנה שני טעמים לדבר:
"שמצווה גוררת מצווה, ועבירה גוררת עבירה".
"ששכר מצווה מצווה, ושכר עבירה עבירה" - שכרה של מצווה הוא מצווה, ושכרה של עבירה הוא עבירה נוספת.
ראוי לציין כי בתחילת הפרק השני כבר לימדנו רבי יהודה הנשיא: "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". כאן אומר בן עזאי יותר מכך: לא די בהיזהרות בעשיית המצוות ובהימנעות מעבירות, אלא יש לרוץ לקראת המצוות ולברוח מן העבירות - ואף לכך הוא נותן טעם, ולמעשה שני טעמים.
הטעם הראשון - מצווה גוררת מצווה:
מדובר בתהליך טבעי, או לכל הפחות בתהליך פסיכולוגי טבעי: אדם ההולך בכיוון של מצוות נכנס להרגל, ומכאן ואילך הוא נמשך באופן טבעי, כחלק מטבע האדם, לרדוף אחר מצוות נוספות. הוא נכנס לתלם והולך עם המומנטום. חז"ל ייחסו משקל מכריע לכוח ההרגל ולאימון העצמי של האדם בעשיית הדבר הנכון ובהיכנסו להרגלים טובים. הטעם הראשון לרוץ אל המצוות הוא אפוא שהריצה מטמיעה באדם רצון והרגל ללכת אחר המצוות, וממילא ימשיך ללכת אחריהן - וזו טובתו.
וכן להיפך: עבירה גוררת עבירה, ולכן יש לברוח מן החטא, שכן ההולך אחר עבירה אחת - אחרת באה בעקבותיה, ואחריה נוספת. גם כאן מדובר בתופעה טבעית שבפסיכולוגיה של האדם: הנכנס להרגל רע הולך ומידרדר, ודבר אחד מוביל למשנהו. תחילה אין האדם שם לב לדבר שנראה לו חסר משמעות, כגון טלטול מוקצה, ובטרם ישים לב הוא מחלל שבת, ובטרם ישים לב הוא כבר פורק עול לגמרי וקופץ מן הכול.
הטעם השני - שכר מצווה מצווה:
נוסף על התהליך הפסיכולוגי הטבעי של הכניסה להרגלים טובים וההימנעות מהרגלים רעים, שיש להם השפעה טובה לטווח ארוך, קיימת תופעה נפרדת ועל טבעית: הקדוש ברוך הוא מזמן לאדם הזדמנויות למצוות נוספות כחלק משכרו. מי שרוצה לעשות מצוות, אומר הקדוש ברוך הוא: "יש לי עוד מצווה שצריכה להיעשות, אשים אותה בדרכו של אדם זה, כדי שיהיה לו שכר נוסף". ובאותה מידה, שכר עבירה עבירה: כשיש לפניו יתברך דבר רע שצריך להיעשות, הוא מזמן את אותן עבירות לפני אדם שהוא בעל עבירות, ככלי שימושי - וכך הולך אותו אדם וחופר את בורו עמוק יותר. זוהי גישתו הראשונה של הברטנורא.
הברטנורא מביא גם גישה שנייה, מדהימה ממש. מוכר לרבים המושג 'שמחה של מצווה' - השמחה שבעשיית המצוות. כאן אומר הברטנורא שהשמחה שבמצווה, ההנאה וההתענגות שהאדם מקבל מעשיית המצווה, הן עצמן מצווה בפני עצמה. כלומר: אדם המכין לעצמו משקה נאה לכבוד שבת יקבל את שכרו על קיום השבת כראוי, ואם ייהנה מכך - יקבל שכר גם על ההנאה. וכן בכל מצווה: הנהנה מנתינת צדקה ומרגיש טוב על שנתן למישהו, יקבל שכר גם על אותה הרגשה טובה.
וכך לשונו: "פירוש אחר, שכר מצווה מצווה - שכל מה שאדם משתוקק ומתענג בעשיית המצווה, נחשב לו למצווה בפני עצמו, ונוטל שכר על המצווה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה". האדם מקבל תשלום בעולם הבא לא רק על המצווה עצמה, אלא תשלום שני, כביכול, על כך שנהנה מעשיית המצווה. לפי פשט זה, ראוי לרוץ אף אל מצווה קלה, שהרי ההנאה ממנה מזכה בשכר כפול. וברור שככל שהאדם רץ יותר לעבר דבר מה, כך ייהנה ממנו יותר - שוב, זהו טבע האדם - וממילא הרווח צומח באופן מעריכי. לפיכך יש לרדוף אחר כל מצווה קטנה, שכן תועלתה גדולה.
גישה שלישית - המצווה כצוותא:
קיימת כאן גישה שלישית, מופשטת יותר ובעלת אופי קבלי, והיא גישתו של רבנו בחיי. מהו השכר שמקבל האדם בגן עדן? אין זו משכורת, ואין זה דבר חיצוני ונפרד ממנו, אלא עצם הקשר שיצר עם הקדוש ברוך הוא. המילה 'מצווה' מובנת בדרך כלל מן השורש צד"י-וא"ו-ה"א, שמשמעו ציווי, אך יש בה פשט נוסף מלשון 'צוותא' - חיבור. המצוות הן הדרכים שבהן יוצר האדם בפועל את הקשר עם הקדוש ברוך הוא; ובעולם הבא, כשהוא נהנה מן הקשר הזה - זו היא המצווה עצמה. במילים אחרות, השכר אינו דבר חיצוני: עשיית המצווה היא הקשר, והיא עצמה השכר. וזהו פירוש המילים "ששכר מצווה מצווה" - השכר האולטימטיבי שאדם מקבל מן המצווה הוא המצווה עצמה. לפיכך ראוי לרדוף אחר כל מצווה קטנה, אפילו מצווה קלה שאינה דורשת מאמץ או ממון, שכן אף היא יוצרת דרך חדשה של חיבור אל הקדוש ברוך הוא - וזו תכליתו של האדם כאן מלכתחילה. כל דבר קטן נחשב, וכשם שראוי לרדוף אחר כל מצווה קטנה, כך ראוי להימנע מכל עבירה, מאותם הטעמים עצמם.
יש להעיר לבסוף: אף ששכר עבירה עבירה ועבירה גוררת עבירה, אין לשכוח שתמיד קיימת התשובה. העושה תשובה מיראה - עבירותיו מתבטלות כביכול, ואינו נענש עליהן, והוא שובר את המעגל. ואם עושה תשובה מאהבה - עבירותיו הופכות למצוות.
המשנה בהלכה למעשה:
משנה זו מוצאת את מקומה בהלכה עצמה. השולחן ערוך באורח חיים (סימן ס') עוסק בהליכה לבית הכנסת בבוקר וכותב: "מצווה לרוץ כשהולך לבית הכנסת" - וכן "ולכל דבר מצווה", שיש מצווה לרוץ לעשות כל מצווה, כדברי משנתנו. ויתרה מזו: "אפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה" - אף שבשבת אין לפסוע פסיעות גסות ואין לרוץ, מותר לרוץ בה לצורך מצווה. ובאותו מקום נאמר שביציאה מבית הכנסת אין לרוץ החוצה, שכן נראה כבורח מבית הכנסת ומבזה אותו - אל תברח מן המצווה.
לסיכום: למדנו את דברי בן עזאי, שאין די בזהירות במצוות אלא יש לרוץ אליהן ולברוח מן העבירה. ראינו שני טעמים לדבר: התהליך הטבעי שבו מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, והשכר שהוא עצמו מצווה - בין כהזדמנות נוספת שמזמן הקדוש ברוך הוא, בין כשכר על ההנאה שבמצווה (הברטנורא), ובין כעצם החיבור אל הבורא שהוא השכר האולטימטיבי (רבנו בחיי). ובעזרת השם, שנזכה לחיות לפי הצו הזה.