אנו פותחים את הפרק הרביעי של מסכת אבות, הנפתח בדבריו של בן זומא. ראוי לשים לב כי לבן זומא אין תואר 'רבי' לפני שמו - שמו היה שמעון בן זומא - משום שנפטר בצעירותו ולא הספיק לקבל סמיכה. אף על פי כן מדגישים חז"ל את מעמדו כאחד מגדולי דורו באמת, דורו של רבי עקיבא, ואין זה דבר של מה בכך.
המשנה במסכת סוטה (פרק ט', משנה ט"ו) אומרת: "משמת בן זומא בטלו הדרשנים" - עם פטירתו נסתלקו הדרשנים הגדולים, הדורשים את התורה, והוא היה הגדול שבהם. דרשותיו מפורסמות כבר בפרק הראשון של מסכת ברכות, וכן בהגדה של פסח, שם בן זומא הוא הבא לתמוך בשיטתו של רבי אלעזר בן עזריה בעניין הזכרת יציאת מצרים בלילות, ודרשתו היא שהצילה את המצב, אם תרצו. אף בגמרא בברכות, בעניין פתרון חלומות, נאמר: "הרואה בן זומא בחלום - יצפה לחכמה", שכן נודע כחכם יוצא דופן ומבריק.
לשון המשנה, שהיא מן המפורסמות שבמסכת אבות:
"בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר 'מכל מלמדי השכלתי'. איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר 'טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר'. איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' - אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו'".
פשוטם של דברים: החכם הוא הלומד מכל אדם, שהרי "מכל מלמדי השכלתי" - מכל מוריי רכשתי חכמה ונעשיתי חכם יותר; הגיבור הוא הכובש את יצר הרע, שכן ארך האפיים גדול מגיבור מלחמה, והמושל ברוחו גדול מכובש עיר; העשיר הוא השמח בחלקו, האוכל מיגיע כפיו ומסתפק בעצמו - אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא; והמכובד הוא המכבד את זולתו, כדברי הקב"ה בספר שמואל: מכבדיי אכבד, והמבזים אותי ומזלזלים בי יקלו.
שלוש גישות לביאור המשנה:
גישת האברבנאל (ואין הוא היחיד בה): ארבעה דברים אלו הם ארבעת הדברים שאדם שואף להשיגם בעולם הזה. ייתכן שהדבר נובע ממקום של חוסר ביטחון, אך כל אדם מבקש לפחות לשכנע את עצמו שהוא ראוי וטוב, ואלו הם ארבעת המימדים שבני אדם רודפים אחריהם: להיות חכם, גיבור, עשיר או מכובד, או כל אלה יחד.
לפי גישה זו, הנקודה של המשנה היא שרדיפה אחר חכמה, כוח או עושר באופן סובייקטיבי וחיצוני - להיות חכם יותר מן האדם הבא, עשיר יותר ממנו - היא משימת שווא, שכן אין זו אלא בדיחה. האדם סבור שהוא חכם, אך אין הוא חכם כמו צ'אטבוט של בינה מלאכותית; סבור שהוא חזק, ואמבה קטנה אחת מסוגלת להפילו; סבור שהוא עשיר, ולעומת עשיר אמיתי או לעומת מדינה אין בידו דבר, ואף העשיר שבעשירים אינו כלום לעומת קרן עושר ריבונית; ואם דומה עליו שמכבדים אותו - מכבדים אותו רק משום שמבקשים להשיג ממנו דבר מה. אם אלו פני הדברים, אין כאן אלא הטעיה עצמית שאין בה ממש. לפיכך באה המשנה להגדיר מחדש אחר מה על האדם לרדוף כשהוא מבקש להיחשב חכם, גיבור, עשיר או מכובד.
אין הכוונה שאין אלו דברים ראויים לרדוף אחריהם. ה'רוח חיים', רבי חיים מוולוז'ין, מציין את הגמרא בנדרים, שבה אומר רבי יוחנן כי אין השכינה שורה אלא על מי שהוא גיבור, עשיר, חכם ועניו - שלושה מארבעת הדברים שבמשנתנו, וכנגד 'מכובד' נזכרת הענווה. נמצא שאף הקב"ה, כביכול, נמשך לדברים אלו, וראוי לרדוף אחריהם, והאדם זקוק להם אם ברצונו שיהיה לו חיבור נכון אל הקב"ה.
מכאן עולה השאלה: כיצד הדבר הוגן, וכיצד יוכל האדם לעמוד בכך? הלוא לא כל אדם יכול להיות עשיר ולא כל אדם יכול להיות חכם; יש הנולדים באופנים ובנסיבות מסוימות שאין להימלט מהן.
גישת ה'רוח חיים': הפתרון טמון בדבר הרביעי - הענווה. אין אדם יכול להיות עניו אלא אם כן יש לו במה להיות עניו; בלא זאת אין הוא אלא מציאותי. להיות עניו פירושו שהאדם מבין כי יש בידו הכוחות הללו, העוצמה, העושר והחכמה, אך הוא מתייחס אליהם מתוך ענווה, יודע מיהו באמת ומהו ההקשר האמיתי של הדברים, ואינו מנפח את עצמו מעבר לכל פרופורציה - שזהו היפוכה של ענווה. לפי גישה זו, כל מה שהמשנה מלמדת הוא: אכן חשוב להיות גיבור, עשיר וחכם, אך הדרך לעשות זאת היא כאדם של ענווה.
גישת הברטנורא: הפסוק בירמיהו מדבר בשלושה מארבעת הדברים הללו: "אל יתהלל חכם בחכמתו" - אין החכם צריך לשבח את עצמו על חכמתו, ואין הגיבור צריך להתהלל בכוחו, ואין העשיר צריך להתהלל בעושרו. רק בדבר אחד ראוי לשמוח ולהתגאות: במה שבא לאדם מכוח קשרו עם הקב"ה, בהבנתו ובידיעתו את הקב"ה. לפי זה, דברי המשנה מהדהדים את הפסוק בירמיהו: החכמה היחידה שמדובר בה היא החכמה המקרבת אל השם, הכוח היחיד הוא הכוח המקרב אל השם, והעושר היחיד הוא העושר המקרב אל השם - וזה מה שראוי להתפאר בו. נושא הכבוד, הרביעי, נותר לדיון נפרד, שכן אינו נזכר בפסוק שבירמיהו.
"איזהו חכם? הלומד מכל אדם":
לפי הברטנורא: זהו סוג החכמה שראוי, כביכול, לשבח את עצמו עליה - חכמה המקרבת את האדם אל השם, ולא חכמה לשם עצמה. אדם שחכמתו מקרבת אותו אל השם הוא מי שמתייחס אל כל אדם כאל מי שיש בידו מה ללמד; לפיכך יכול השם להעביר לו את מסריו, והוא מבין את העולם כולו כמי שנועד ללמדו כיצד להתייחס אל השם.
לפי האברבנאל: אין להשוות את עצמו לאדם שלידו. מה שהאדם יודע אינו אלא טיפה בים לעומת הקב"ה ולעומת מה שיש ללמוד. אך אם מה שמגדיר אותו הוא היותו לומד ואוהב חכמה - הרי הוא חכם באופן מהותי. כל אדם יכול להיות חכם ברגע זה ממש, אם פניו מכוונות אל החכמה, ואין הדבר תלוי בכמות ידיעותיו.
לפי ה'רוח חיים': כך ייראה אדם עניו ביחסו אל החכמה - אין הוא סבור שהוא פיקח כל כך, ויש בו די ענווה להבין שנותר לו עוד הרבה ללמוד, ושלכל אדם סביבו יש מה ללמדו.
ידוע שנמשלה התורה למים: הצמא אינו מקפיד מהיכן באים המים, אלא מבקש מים בכל מקום שימצאם. כך מי שנפשו צמאה לחכמת התורה - ישמח לקבלה מכל מקום שיוכל.
אשר למקור ההוכחה - וראוי לציין כי מקורות ההוכחה בכל ארבעת המקרים כאן מעניינים במיוחד, שכן אין הם מוכיחים ממש את דברי המשנה אלא מוסיפים עליה - נאמר: "מכל מלמדי השכלתי", פסוק מדברי דוד המלך בתהילים: מכל מלמדיי נעשיתי חכם יותר. ברובד השטחי הנקודה היא שיש להתייחס אל כל אדם כאל מורה. אך אותו פסוק עצמו מסתיים במילים "כי עדותיך שיחה לי" - תורתך ועדותיך הן נושא דיבורי; ובאותו פרק (קי"ט), מעט לפני כן, נאמר: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". נמצא שהאדם שבו מדובר מכוון להיות מי שמתעניין בדבר אחד בלבד - תורת ה' - ובכל מקום שימצאנה ומכל אדם שהוא, מוכן ללמוד. זהו סוג החכמה שראוי להשתבח עליה, לדברי הברטנורא; זו גישתו של העניו שאינו נח על זרי הדפנה ואינו מסתפק בידיעותיו, לדברי ה'רוח חיים'; וזו החכמה המהותית שאינה תלויה בהיקף הידע, לדברי האברבנאל.
"איזהו גיבור? הכובש את יצרו":
"כובש" אין פירושו ביטול. אין הכוונה לבטל את יצר הרע; הגמרא מדברת על כך שיצר הרע הוא בבחינת רע הכרחי - בלעדיו לא היו בני אדם בונים את עסקיהם, לא היו נושאים נשים ומולידים ילדים. היצר דוחף אותנו לעשות דברים הכרחיים. אך על האדם להיות כובש: לדכא, להיות בשליטה, לשלוט ביצר הרע ולא שהיצר ישלוט בו.
לפי הברטנורא: הכוח שמדובר בו הוא הכוח המקרב אל השם, כלומר שליטה עצמית. שליטה בבני אדם אחרים אינה מועילה במאום לקשר עם השם, ואילו השליטה העצמית היא המאפשרת לקיים מצוות ולהימנע מעבירות, ולפיכך ראוי לדבר בה.
לפי ה'רוח חיים': כך ניגש העניו אל הכוח - לא בשליטה באחרים אלא בשליטה בעצמו.
לפי האברבנאל: מיהו גיבור אמיתי? אף החזק שבבני האדם אינו יכול לעמוד מול סוס, קל וחומר מול מקלע. אך השולט בעצמו הוא חזק באופן אובייקטיבי, וזהו הכוח שיש לבקש ולהגיע אליו.
פסוק ההוכחה: "טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר". אף כאן מוסיף הפסוק יותר משהוא מוכיח, ויש בו שתי דרגות:
"ארך אפיים" - סבלנות. מי שיכול לנקום ממי שהרע לו ואינו פועל מתוך דחף, אלא לומד לשלוט בדחפיו ולדחות את התגובה לאחר זמן. זה טוב מ"גיבור", מגיבור מלחמה שיש לו רובים גדולים ושרירים גדולים.
"מושל ברוחו" - דרגה גבוהה יותר: מי ששולט לחלוטין ברוחו ואינו נסחף אחר רגשותיו כלל. הוא טוב ממי ששולט בעיר שלמה, שכן הוא שולט בעצמו ולמעשה אינו נוקם לעולם, מפני שהוא יודע מה נכון ומה אינו נכון.
ניתן לחשוב כאן על דברי הרמב"ם בהלכות דעות בעניין מידת האמצע: האדם עומד בדיוק באמצע, אין לו נטייה כלפי דעה או מידה מסוימת, שום תכונה מיוחדת, אלא הוא רציונלי ועושה את הנכון והטוב - את מה שהוא מחליט שהוא טוב ומקרבו אל ה' ואל ההליכה בתורתו. אלו החלטות שכליות ולא רגשות כלל.
עניין זה מובא אף בהלכה. הדין הראשון בשולחן ערוך אומר "יתגבר כארי" - כשהאדם מתמודד עם יצר הרע בבוקר, עליו לשלוט בו ולקום, להיות חסר פחד כאריה ולא לפחד מדבר; ואף אם היצר חזק ממנו, הוא עושה זאת. והרמב"ם בהלכות דעות (סוף פרק רביעי) כותב על מי ש"אינו אוכל כלום מן המאכל הרע", כלומר אינו אוכל מאכלים שומניים, מעובדים וממותקים משום שהוא יודע שאין הם טובים לו: "הרי זה גיבור". זו משמעות הגבורה לדעת הרמב"ם, המהדהד את משנתנו: אדם שהוא בשליטה עצמית מלאה. כמה אנו קרועים בין המאכלים הטעימים לבין המאכלים הטובים לנו - זהו אתגר יום אחר יום, ומי שעומד בו וכובש את יצרו הוא הגיבור.
"איזהו עשיר? השמח בחלקו":
לפי הברטנורא, מהו העושר המקרב את האדם אל ה'? זהו העושר שבו אומר האדם: יכול אני לחדול מרדיפה אחר ממון ולהתמקד בתורה ובמצוות, שכן איני זקוק להרוויח עוד. יש לנו חיסונים, ולכל אדם, אף לעני שבעניים, יש נייר טואלט, שירותים עם הדחה, תנור ומיזוג אוויר - דברים שמלך לפני חמש מאות שנה היה עושה הכול כדי להשיגם ולא היו בידו. אז היה נחשב עשיר, ואילו אנו איננו מחשיבים את עצמנו עשירים. הנקודה היא שהאדם מתרגל לכל מה שיש לו; זהו מעין מעגל הדוניסטי.
הרב נח וינברג היה שואל, וכדאי מאוד לזכור זאת: כמה צריך לתת לאדם תמורת עיניו? התשובה המתבקשת: איני מוכר את עיניי אף תמורת חמישים מיליון דולר - ואף שאדם יודע כי לא ירוויח סכום כזה בכל חייו, אין כדאי לוותר על העיניים אפילו תמורתו. אם כן, אמר הרב נח, מי שמסוגל להשתעמם מכך שיש לו עיניים, לקחתן כמובן מאליו ולא להעריך את מה שיש לו - יכול להשתעמם מכל דבר. אם העיניים אינן מרגשות אותו בבוקר, האם מכונית מזראטי בחנייה תגרום לו להתרגש מן הקימה? טעות. השמח בחלקו מעריך את מה שיש לו ולכן נהנה ממנו; ומי שאינו שמח בחלקו - כל אשר לו אינו שווה לו דבר.
פסוק הראיה: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" - "אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא". אין מזל טוב מזה ואין מצב טוב מזה שאדם יכול להיות בו בעולם הזה, מאשר להיות עצמאי ובלתי תלוי: "יגיע כפיך" - בעבודת ידיו שלו, "כי תאכל" - היא המפרנסת אותו. זה הישג שראוי לדבר עליו, ומה עוד יבקש? "וטוב לך לעולם הבא" - שאדם כזה יזכה לטוב אף לעולם הבא. טוב לו משום שאינו תלוי באחרים ואינו נדחף לחטוא; אי אפשר לפגוע ביושרו, שכן אינו חש שעליו להתפשר במוסרו ובעקרונותיו מפני שהוא זקוק לדברים - כפי שרבים אכן חשים. מי שאינו שמח בחלקו מוכן לקצץ פינות ולעשות את שאינו נכון כדי להשיג את מה שנדמה לו שהוא זקוק לו, ואין זו אלא טעות.
אף זה מובא בהלכה. הטור ביורה דעה (סימן רמ"ו) אומר: "מה גדול המתפרנס במעשה ידיו" - מדרגה גדולה היא למי שיכול להיות עצמאי ולפרנס את עצמו, "ובזה כל הכבוד": בדרך זו זוכה האדם לכל הכבוד ולכל הטוב שיש לזכות בו בעולם הזה. מה עוד יבקש? הוא מפרנס את עצמו, וכל השאר אינו אלא בדיחה. זהו העשיר: השמח בחלקו, מסתפק ועצמאי - וכל היתר רדיפה אחר טעות.
"איזהו מכובד? המכבד את הבריות":
לפי הברטנורא זהו עניין העומד בפני עצמו, שכן ירמיהו לא הזכיר את הכבוד לאחרים. ולשם מה רודף האדם אחר חכמתו, גבורתו ועושרו? משום שהוא רוצה כבוד, רוצה שיביטו אליו מלמעלה ויעריצוהו. אך זו טעות: הרודף אחר הכבוד אינו מגיע לשום מקום, והכבוד בורח ממנו. המכובד, הראוי לכבוד, הוא המכבד את הבריות - מי שמכבד את זולתו.
מה פירוש להיות ראוי לכבוד באופן פנימי? כבוד הניתן לעשיר, לחכם או לבעל כוח, ניתן משום שרוצים ממנו דבר מה או משום שיראים מפניו, ואין זה בהכרח כבוד אמיתי. מי שיבחן את ניסיונו האישי ימצא שהאנשים שהוא חושב עליהם כראויים באמת להערצה ולכבוד הם אלה הטובים לזולתם והמכבדים אחרים. והמבחן הוא במצב שבו האדם מכבד, אדיב ומתחשב כלפי אנשים שקל מאוד לזלזל בהם ולצאת נקי: כיצד הוא מתייחס לשומר המעילים, למלצר בשולחנו, לאיש הדלפק בשדה התעופה בעת הצ'ק אין? אנשים אלה נמצאים שם כדי לשרת, וניתן איכשהו להתעלם מהם או לזלזל בהם בלא שיקרה דבר. אך "המכבד את כל הבריות" פירושו המכבד את כולם, יהודי ושאינו יהודי כאחד - ולפיכך הוא הראוי לכבוד.
פסוק ההוכחה: "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" - דברי הקב"ה, ושתי דרכים להבינם:
בדרך קל וחומר: אם הקב"ה מוכן לכבד את מכבדיו, קל וחומר שכך הוא טבע האדם - שאחרים יכבדוהו אם יכבדם. יש הדוחים גישה זו, שכן להדדיות פשוטה כזו אין צורך בפסוק; כל אדם יודע מעצמו שאם ברצונו שיכבדוהו, עליו לכבד את זולתו.
לימוד מדרכיו של הקב"ה: אפשר היה לחשוב - וכי עליי לתת כבוד לבני אדם אחרים? התשובה: אף הקב"ה נותן כבוד לראויים לו, וכך צריך לנהוג גם האדם. כל אדם הוא צלם אלוקים, ולפיכך יש לעשות מנהג קבוע לכבד ולהעריך את הזולת.
ובאופן אירוני: ככל שאדם בורח יותר מן הכבוד ונותנו לאחרים, כך יבוא אליו הכבוד יותר, והוא יהיה מעצם טבעו ראוי לאותו כבוד.
לסיכום: בן זומא מגדיר מחדש את ארבעת הדברים שאדם רודף אחריהם - החכם הוא הלומד מכל אדם, הגיבור הוא הכובש את יצרו, העשיר הוא השמח בחלקו, והמכובד הוא המכבד את הבריות. ראינו שלוש גישות לביאור המשנה: גישת האברבנאל, שהרדיפה ההשוואתית היא משימת שווא ויש לבקש את הדברים באופן מהותי; גישת ה'רוח חיים', שאכן יש לרדוף אחריהם, אך מתוך ענווה; וגישת הברטנורא, שהחכמה, הכוח והעושר היחידים שראוי להתהלל בהם הם אלה המקרבים את האדם אל השם.