אנו מגיעים למשנה י"ז בפרק ג' (ובמהדורות משניות אחדות: ג', י"ג), ובה דבריו של רבי עקיבא הגדול. בלי להרחיב כאן בסיפור חייו, חשוב לדעת כי רבי עקיבא הוא נקודת המפגש והמקור שאליו מתכנסות מסורות התורה שבעל פה שהגיעו לידינו.
הגמרא במסכת סנהדרין קובעת כי החיבורים התנאיים היסודיים, הם הכתבים הראשונים של תורה שבעל פה, נערכו בידי אישים שונים:
סתם משנה - רבי מאיר.
סתם תוספתא - רבי נחמיה.
סתם ספרא - רבי יהודה.
סתם ספרי - רבי שמעון.
ואף על פי כן מסיימת הגמרא: "וכולהו אליבא דרבי עקיבא" - כולם מגיעים בשורשם מרבם, רבי עקיבא. נמצא שרבי עקיבא הוא החשוב שבתנאים המאוחרים כמקור לתורה שבעל פה.
חמישה סייגים:
במשנתנו מנויים חמישה תחומים שונים שבהם נדרש סייג. 'סייג' פירושו גדר מגן, כלשון הכתוב בשיר השירים "סוגה בשושנים" - גדר של שושנים. גדר מרחיקה את הרעים ושומרת את הטובים בפנים, וזהו תפקידן של הגדרות שלפנינו. נקרא תחילה את המשנה כולה, ונשים לב כי אף שהיא מונה חמישה סוגי סייגים, אין התחביר שלה אחיד - ודבר זה פותח פתח לביאור ולהרחבה.
"רבי עקיבא אומר: שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה. מסורת סייג לתורה. מעשרות סייג לעושר. נדרים סייג לפרישות. סייג לחכמה שתיקה".
שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לפריצות; המסורת, היא התורה שבעל פה, גדר לתורה; המעשרות גדר מגינה לעושר; הנדרים גדר לפרישות ולהיבדלות; והשתיקה גדר לחכמה. את כל אלה נבאר להלן אחד לאחד.
ראוי לשים לב לשני שינויי לשון: בסייג החמישי מתהפך התחביר - לא נאמר "שתיקה סייג לחכמה" אלא "סייג לחכמה שתיקה"; ואילו בסייג הראשון, שבו נפתח, אין המילה 'סייג' מוזכרת כלל.
"שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה":
שני אלה עניינם התבטלות בנוכחות אישה האסורה עליו. לאדם עכבות חברתיות טבעיות, וההתבטלות שוחקת ומרופפת אותן. לא בכל מקרה יוצאים הדברים משליטה, אך בכל מקרה שבו אכן יצאו משליטה, ההתחלה הייתה בהתבטלות ובצחוק, המוליכים לפלירטוט ומשם לדברים חמורים יותר. זהו מדרון חלקלק, ועל כן יש להיזהר במיוחד בגדר מגינה זו.
מדוע לא נקטה המשנה לשון של "רצינות סייג לערווה"? הטעם כפול:
נוקשות אינה מעלה כשלעצמה. רצינות אמנם דבר טוב הוא, אך אין על האדם להיות נוקשה, זעוף ואומלל; אילו הייתה המשנה אומרת שהרצינות היא סייג לערווה, היה משתמע שהנוקשות מעלה היא.
אילו הייתה המשנה אומרת שההימנעות מן הערווה היא הסייג, היה משתמע שההימנעות מליצנות אינה אלא זכות נוספת. ולא היא: ההימנעות מן הליצנות מעלה בפני עצמה, ולא רק אמצעי.
"מסורת סייג לתורה":
הברטנורא מבאר כי 'מסורת' עניינה מסורת הכתיב של המילים בספר התורה - לעיתים מלא ולעיתים חסר, אותיות יתרות או חסרות. כתיב מדויק זה הוא הסייג לתורה, המבטיח שהתורה שבכתב תישמר. ויש הלומדים שאין מדובר רק במלא וחסר, אלא גם בהיבטים נוספים של כתיבת ספר התורה: פתוחות וסתומות, חלוקות הפרשיות, ולעיתים סימנים מיוחדים שמעל מילים מסוימות.
כך או כך, המשמעות היא שהכתיבה והכתיב המדויקים הכרחיים כדי להבטיח שהמצוות יתקיימו כראוי, שכן הלכות שלמות טמונות באותן אותיות יתרות וחסרות. אין מדובר בהכרח בדרשה של אות מיותרת במובן הרגיל, אלא כדוגמה הידועה שמביא הברטנורא מסוכה: מספר הדפנות שצריכה הסוכה נלמד מכך שהמילה נכתבה שלוש פעמים בתורה, מהן מלא ומהן חסר, וצירוף הוי"ווים היתרות והחסרות הוא המלמד את מספר הדפנות. לולא הכתיב המדויק, לא היה ניתן לדעת הלכות אלו.
יש לשאול: מהי ההווה אמינא? לכאורה ספר תורה הוא ספר תורה, ומה בא רבי עקיבא לחדש? ניתן להציע שתי אפשרויות:
בטרם היה חומש מודפס מצוי בכל בית ובכל בית כנסת, היה כל אדם כותב לעצמו ספר תורה - מצווה מן התורה, האחרונה שבמצוות. אפשר שהיו שנהגו ברשלנות, מתוך מחשבה: מה בכך אם אכתוב מלא או חסר, הרי זו אותה מילה? על כך אומרת המשנה: אין זו אותה מילה. מלבד ספר תורה פסול, ייצא בידם גם עיוות בהלכות עצמן.
אפשרות נוספת: החלופה של שימוש בתרגומים. כשם שהיום רבים מגיעים לבית הכנסת ובשעת הלימוד אינם קוראים את הפסוקים אלא את התרגום שלצידם, כך בזמן חז"ל דיברו בארץ ישראל ארמית ולמדו מתוך התרגומים לארמית, ומחוץ לארץ ישראל דיברו יוונית ורבים השתמשו בתרגום השבעים, שכן לא יכלו לקרוא את המקור העברי.
לפי אפשרות זו, חידושה של המשנה הוא שדבר מה הולך בהכרח לאיבוד בתרגום. אמנם ייתכן תרגום טוב - וראיה לכך שיש הלכות, כגון קריאת שמע, שניתן לאומרן בתרגום, הרי שחז"ל מקבלים שתרגום נאמן אפשרי - אך לעולם לא ניתן לבנות דרשה של מלא וחסר ושל אותיות יתרות וחסרות אלא מן הכתיב העברי המקורי. הכתיב המדויק שבמקור הוא המגן ומבטיח שההלכות תישמרנה.
פשט נוסף מובא ב'מדרש שמואל': 'מסורת' כאן אינה כתיבת האותיות שבספר התורה, אלא המסורת שבעל פה בכללותה. עצם העובדה שיש תורה שבעל פה, ולא הכול כתוב, היא הסייג לתורה - היא המחזקת ומבטיחה שאנשים ישמרו את מסורת התורה חיה. כאשר הדבר חייב להימסר בעל פה, האדם נדרש לשנן, והשינון נעשה חלק ממנו ומונח בראשו. אך כשהוא יודע שהדבר כתוב, הוא חש מחויבות פחותה לשנן, שהרי הוא סבור שכשיזדקק לכך הדבר מצוי לפניו - ומתוך כך אינו לומד זאת מלכתחילה. נמצא שהיות התורה בעל פה, באופן הנוגד את האינטואיציה, היא המבטיחה שלא תישכח.
"מעשרות סייג לעושר":
נאמר בספר דברים: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" - זהו המעשר שאדם מפריש מתבואתו. ועל כך דורשת הגמרא במסכת תענית: "עשר בשביל שתתעשר". כלומר, הפרשת המעשר אינה מעניה את האדם, למרות המחשבה הרווחת שהנותן מכספו נעשה עני יותר; אדרבה, היא המגינה על עושרו, והיא עצמה מעשירה אותו.
ובאופן מדהים אומרת שם הגמרא שבעניין זה רשאי אדם אף לבחון את הקב"ה: הוא יכול לבחון אותו ממש בנתינת מעשרותיו, ויגלה לשמחתו שאין הוא מפסיד אלא מרוויח. יש לציין כי נחלקו המפרשים אם ההיתר לבחון את הקב"ה נאמר גם במעשר כספים, שכן נתינת המעשר מן הכסף אינה מן התורה. מכל מקום, עיקר דבריו של רבי עקיבא: אל תחשוב שנתינת התבואה או הכסף תעני אותך - אדרבה, כספך יישמר בכיסך, ולפי הגמרא בתענית אף תתעשר כתוצאה מכך.
"נדרים סייג לפרישות":
נדר הוא התחייבות שאדם נוטל על עצמו, ופרישות עניינה היבדלות והפרדה. עיקר המשנה הוא כך: אדם הנמצא בדיאטה ומקבל על עצמו שלא לאכול עוד גלידה, עלול למצוא עצמו בחברת אוכלי גלידה או לעבור על פני חנות הגלידה, ולא יעמוד בפיתוי. לאחר מעשה הוא תוהה על עצמו כיצד אכל, והרי הוא אמור להיות בדיאטה. זו תופעה נפוצה. לעומת זאת, אדם שאכל בשר ושאר המסובים אוכלים גלידה, לא יאמר לעצמו: כולם אוכלים ואוכל גם אני. ומדוע? משום שהוא יודע שקיים כאן קו אדום שאין לחצותו - הדבר אסור עליו, ואינו בגדר אפשרות כלל.
הנדר שבו עוסקת המשנה הוא נדר כנגד דבר המותר לאדם. רבנו יונה מדגיש שזוהי מעין ברירה אחרונה ובדיעבד: כאשר ניסה האדם ולא הצליח, והוא נופל שוב ושוב לאותה מלכודת - אוכל את הגלידה חרף הדיאטה והוראת הרופא, או ממשיך לשתות יין יתר על המידה ויוצא מכלל שליטה, ועליו לשים מחסום כנגד היין - אז רשאי הוא להשתמש בכלי זה. בנדרו הוא אומר שהגלידה אסורה עליו או שהיין אסור עליו, וכלי זה מסייע בידו להילחם ביצרו ולהרגיל את עצמו שלא לאכול ושלא לשתות.
"סייג לחכמה שתיקה":
מאחר שנוסח זה כתוב שלא כסדר, רבים לומדים שאין הכוונה שהשתיקה מחכימה את האדם, ואף לא שהיא בהכרח שומרת את חכמתו בפנים. הנקודה היא שלכל הפחות, מתוך שמירת השתיקה, נלווית לאדם מעין הילה והוא נראה כחכם. יסוד הדבר בפסוק במשלי, שאף כסיל, אם הוא מחריש, נחשב לחכם. וכן אמרו בגמרא בפסחים צ"ט: "יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים".
כבר עסקנו בכך פעמיים במסכת אבות: בפרק א' משנה ט"ו שנינו משמו של שמאי "אמור מעט ועשה הרבה" - מעלת ההימנעות מריבוי דיבור; ובסוף אותו פרק אמר רבן שמעון בן גמליאל שלא מצא לגוף טוב מן השתיקה. כאן אנו עוסקים בכך שהשתיקה עושה את האדם נראה כחכם.
הברטנורא מדגיש כי מובן שאין מדובר בהימנעות מדיבור בדברי תורה, שהרי מצווה היא "והגית בו יומם ולילה", ועל האדם לעסוק בדברי תורה תמיד; וכן ברור שאין מדובר בהימנעות מלשון הרע וכיוצא בו, שהרי זה איסור מן התורה. אנו עוסקים בדברים שברשות - דיבורים המותרים אך אינם הכרחיים, כגון ספורט, מזג האוויר ופוליטיקה. בהם מוטב לו לאדם לשתוק, שלא ייראה ככסיל.
ויש הלומדים שיש בשתיקה תועלת חיובית ממש. למשל, אדם היושב בשיעור ומתעוררת לו קושיה: אם יקטע את הדברים, לא ישמע את דברי הרב במלואם; הכול ישמעו אותו, אך הוא לא ישמע את מה שנועד להיאמר, ועלול להפסיד. מוטב לשתוק ולבקש תחילה להבין, לפני שמנסים להיות מובנים. וכן כאשר שואלים אותו שאלה - אל יפלוט את התשובה מיד, אלא יחשוב עליה תחילה.
לפי דרך זו, השתיקה לא רק גורמת לאדם להיראות חכם יותר, אלא עושה אותו חכם יותר באמת, שכן הוא שוקל את הדברים ואומר את הדבר הנכון. סיכוייו להיות חכם ולדבר בחכמה גדלים כאשר הוא נוטל לעצמו זמן של שתיקה כדי לחשוב על הדברים לעומק.
לסיכום: במשנה זו מונה רבי עקיבא חמישה סייגים: שחוק וקלות ראש המרגילים לערווה, ומכאן ההרחקה מן הליצנות כמעלה בפני עצמה; המסורת כסייג לתורה - בין בדיוק הכתיב של מלא וחסר, שממנו נלמדות הלכות, ובין בעצם היות התורה שבעל פה מסורה בעל פה ומתוך כך משוננת ובלתי נשכחת; המעשרות כסייג לעושר - "עשר בשביל שתתעשר"; הנדרים כסייג לפרישות - כלי של בדיעבד להצבת קו אדום במקום שבו האדם אינו עומד בניסיון; והשתיקה כסייג לחכמה - בין שהיא מקנה לאדם מראה של חכם, בין שהיא מונעת דיבורי רשות, ובין שהיא עושה אותו חכם יותר לאמיתו של דבר.