אבות, פרק ג', משנה י"ח (במהדורות שונות מופיעה במספור אחר) - משנה חשובה במיוחד. "הוא היה אומר", הוא רבי עקיבא, ובה נמנות שלוש דרגות בקשר שבין הקב"ה לאדם. נקרא תחילה את לשון המשנה על שלושת חלקיה, ולאחר מכן נעמוד על כל חלק וחלק.
לשון המשנה:
"חביב אדם שנברא בצלם" - לבני האדם מקום מיוחד בליבו של הקב"ה, כביכול, מפני שנבראו בצלם אלוקים. "חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" - ביטוי גדול יותר לאותה חיבה ולאותו מקום מיוחד: הקב"ה הודיע לאדם (והלשון יחיד - כל אדם ואדם קיבל הודעה זו) שנברא בצלם. "שנאמר: כי בצלם אלוקים עשה את האדם" - האדם, האנושות כולה, נעשה בצלם אלוקים.
"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" - לעם ישראל מקום מיוחד עוד יותר בליבו של הקב"ה, שכן הם נקראים בניו. "חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום" - הודיע להם שהם נחשבים ונקראים בניו. "שנאמר: בנים אתם לה' אלוקיכם".
"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" - דרגה נוספת של ייחוד: הקב"ה נתן להם את כלי החמדה שלו, את התורה. "חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם" - הודיע להם שנתן להם את כלי החמדה שבאמצעותו ברא את העולם. "שנאמר: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" - "לקח" הוא חלק טוב, קניין, ליקוט.
הקדמה: כיצד מתאחדים שלושת החלקים
בעל 'רוח חיים' מאחד את שלושת הנושאים שבמשנה באופן מעניין, ומחזיר אותנו לתחילתו של הפרק השלישי, שבו נאמר: "הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה":
"מאין באת" - העבר: "מטיפה סרוחה".
"ולאן אתה הולך" - ההווה: "למקום עפר רימה ותולעה".
"ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" - העתיד: העמידה לדין לפני הקב"ה.
שלושת הדברים הללו מטילים אימה על האדם. משנתנו באה כנגדם ונוטעת תקווה, ואף שכל שלושת הדברים אמת הם:
אמנם גוף האדם בא מטיפה סרוחה - אך האדם נברא בצלם אלוקים.
אמנם מיום היוולדו מועד האדם אל הקבר - אך באותה שעה עצמה הוא מתאחד עם אביו, שהרי "בנים אתם לה' אלוקיכם".
ואמנם עתיד הוא ליתן דין וחשבון - אך בידו נמסרה התורה, ובה הדרך לעמוד בדין האחרון ולזכות בו.
"חביב אדם שנברא בצלם":
המילה "חביב" קשה לתרגום. אין פירושה "אהוב" בלבד, אלא שיש למושא החיבה מקום מיוחד בלב: חום, התייחסות ייחודית ויחס של חיבה.
אף המילה "צלם" קשה לתרגום. ודאי שאין הכוונה לדמיון פיזי, שהרי אין לקב"ה רכיבים גופניים ואין הוא דומה לדבר. הכוונה היא שקיים באדם דבר מה מושגי, ייחודי לו, שבו הוא דומה כביכול לבוראו. בשאלה מהו אותו דבר קיימות שתי גישות עיקריות, ובסופו של דבר נראה שכולן מכוונות לנקודה אחת:
גישת הרמב"ם והפילוסופים: לאדם יכולת של חשיבה מופשטת, נפרדת ומובחנת מן החושים. יכולת זו ייחודית לו. ומאחר שיש מקורות שגם המלאכים חושבים, רבים מוסיפים שאין הייחוד בעצם המחשבה המופשטת בלבד, אלא בכך שהיא מאפשרת בחירה: המחשבה היא הכלי שבאמצעותו בוחר האדם לפעול ולבחור בטוב.
הגישה הקבלית: מפותחת באריכות בתחילת ספר 'נפש החיים' לרבי חיים מוולוז'ין. האדם הוא שותף לקב"ה, "צלם אלוקים", שכן "אלוקים" פירושו בעל הכוחות כולם, סך כל הכוחות. שם זה נאמר בלשון רבים, על אף אחדותו של הקב"ה, לרמז על מכלול ההשפעות היורדות לעולם, והקב"ה שולט בכולן. ואף על פי כן האדם הוא צלם אלוקים, שכן הקב"ה מסר כביכול את השליטה לידיו: כל מה שאדם חושב, אומר או עושה משפיע במישרין על אופן ירידת השפע האלוקי לעולם הזה. נמצא שבידינו היכולת להשפיע על האופן שבו הקב"ה משפיע על העולם, ובכך אנו דומים לו.
"חיבה יתירה נודעת לו":
מה ההבדל בין עצם הבריאה בצלם לבין ההודעה לאדם על כך? מדוע ההודעה היא ביטוי של חיבה גדולה יותר? במקום להתמקד במפרשים מסוימים, ננסה לאחד את הגישות השונות סביב נקודה אחת, שהיא התזה המרכזית של המשנה כולה: הצלם האלוקי הוא המנגנון שבאמצעותו יכול האדם להתייחס אל הקב"ה. אין הכוונה שבשל הדמיון "יש לנו משהו במשותף" עמו, אלא שעצם היכולת להתקשר אליו נובעת מן הצלם: בכוחנו לחשוב על הקב"ה ולבוא להכירו; בכוחנו להשתמש בבחירה ולעשות עצמנו דומים לו בקיום רצונו ובאיחוד רצוננו עם רצונו; ובכוחנו להשפיע בעולם ולווסת את השפע, ובכך להיות שותפים עמו בהבאת העולם לשלמותו.
וההודעה על כך משמעה שהקב"ה חפץ בקשר עצמו. משל לאדם אמיד ובעל לב טוב, המקבל מדי יום בקשות סיוע וחותם המחאות לכל מטרה ראויה. שולח הוא המחאה לבית היתומים - הרי אכפת לו מהם, שהרי נתן להם מכספו. ואולם אין הוא מבקש שיבואו לביתו או שיטלפנו אליו: אכפת לו מהם באופן מופשט, לא ביחס אישי שבינו לבינם.
אך אם יטלפן לבית היתומים ויאמר לאחד היתומים: "דע לך ששמי כך וכך, ובמקום פלוני אני גר, ואני הוא ששילמתי על ארוחת הבוקר שלך" - מה טעם בכך? בהנחה שאין כאן עניין של גאווה (ואצל הקב"ה ודאי אין), משמעות הדבר היא הזמנה: הריני מודיע לך היכן ניתן למצוא אותי, מי אני ומה אני, כדי שתדע שאני שם ותוכל להתייחס אליי בחזרה.
כך גם כלפי מעלה: הקב"ה יכול היה לברוא את האדם בצלם אלוקים מצד היותו מיטיב וכולו טוב, ומתוך רצונו להעניק. זו הייתה הטבה גדולה, אך ייתכן שאין בה כשלעצמה ביטוי לרצון בקשר אישי - הוא מיטיב מפני שהוא טוב. אלא שהודעתו לאדם, "דעו שבראתי אתכם בצלם אלוקים כדי שיהיה בינינו דבר משותף וכדי שתוכלו להתייחס אליי", מגלה שהוא רוצה בקשר הזה.
גישות שונות נאמרו בדבר, אך כמעט כולן חוזרות לרעיון כללי אחד: הקב"ה איפשר לנו קשר עמו - זו הדרגה הראשונה; והוא מזמין אותנו להשיב לו ולהתייחס אליו - זהו הביטוי הנוסף שבאותה דרגה. דרגה זו חלה על כל בן אדם: כל אדם נברא בצלם אלוקים, ולפיכך יש בכוחו להתקשר אל הקב"ה, והקב"ה חפץ בקשר זה עם יהודי ועם גוי כאחד.
"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום":
בדרגה השנייה מוסיפה המשנה שעם ישראל חביב במיוחד, מפני שהקב"ה מתייחס אלינו כאל בניו. אדם עשוי לרחוש חיבה ומקום מיוחד בלבו לעובדת ביתו או לספָּר שלו - הוא מחייך למחשבה עליו, לא יפנה לאחר במקומו - אך אין זו האהבה שהוא רוחש לבנו. כאן החידוש הוא שאין מדובר רק במקום מיוחד בלב, אלא באהבה מיוחדת במינה: אהבת אב לבן.
"חיבה יתירה נודעת להם" - הקב"ה הודיע לנו שהוא חושב עלינו כעל בניו, "שנאמר: בנים אתם לה' אלוקיכם". שוב אין זו רק בקשה לקשר מופשט, אלא רצון בקשר קרוב של אב ובן, ואף על כך הודיע לנו: "דעו שאני חושב עליכם כעל בניי, ורצוני שתחשבו עליי בחזרה כעל אביכם".
"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה":
הדרגה השלישית: הקב"ה נתן לנו את כלי החמדה שלו, את התורה. אין פסוק המכנה את התורה במפורש "כלי חמדה"; הקרוב לכך הוא הכתוב בתהילים על דברי תורה: "הנחמדים מזהב ומפז רב" - חביבים הם כזהב טהור. הנקודה היא שהתורה יקרת ערך ככלי חמדה, וכך אכן אנו מתייחסים אליה וחושבים עליה.
ב'מעם לועז' מובא רעיון יפה: בשבת בבוקר, בשעת ההגבהה, מצביעים הכול על ספר התורה ואומרים "וזאת התורה אשר שם משה". מה עניינו של מנהג ההצבעה? מבאר ה'מעם לועז' שהתורה היא כלי החמדה, הכלי היקר שבו קידש אותנו הקב"ה כביכול במעמד הר סיני. היה זה כחתונה בינינו לבין הקב"ה, ובמקום טבעת על האצבע נתן לנו את התורה - ולפיכך אנו מצביעים באצבע, כמי שהקב"ה מניח טבעת על אצבעו. ומדוע דווקא באצבע הזרת? מפני שאין דרך ארץ להצביע באצבע המורה.
"חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם" - הודיע לנו שנתן לנו את כלי החמדה שלו, ושבתורה יש כוח לברוא עולמות. גם כאן אין המקור מדבר במפורש על התורה ככלי שבו נברא העולם, אך התורה נקראת "לקח", וכלשון הפסוק בהאזינו: "יערוף כמטר לקחי". מבארים המפרשים: מדוע נמשלה שם התורה לגשם? משום שכשם שהגשם יורד ומצמיח ומחיה כל דבר, כך התורה היא המקור שממנו הכול צומח, נובט ומתעורר לחיים - ומכאן שהיא הכלי שבו ברא הקב"ה את העולם.
וזהו אותו רעיון עצמו בדרגה גבוהה יותר. בדרגה הראשונה חפץ הקב"ה בקשר עם כל בן אדם והודיע לנו על כך, ובכך חייב אותנו. בדרגה השנייה מבקש הוא קשר קרוב של אב ובן. ובדרגה השלישית - הקרובה מכולן - מכניס אותנו הקב"ה כביכול לעסק המשפחתי: הקב"ה עוסק בבריאת עולם מושלם, עולם המקבל את טובו, והוא מזמין אותנו להשתתף עמו. כשם שהשתמש בתורה כדי לברוא את העולם, כך אנו שומרים את התורה, נאחזים בה ולומדים אותה, ולומדים ממנה כיצד לבנות ולהשלים אף אנו את העולם הזה.
בכך נסגר המעגל וחוזרים אנו לצלם האלוקים - בין אם עניינו חשיבה מופשטת ויכולת שכלית ובחירה, ובין אם עניינו היכולת להשפיע על העולם דרך ויסות השפע - שכן בשתי הגישות הרעיון אחד: הקב"ה מבקש מאיתנו להיות שותפים עמו בהנהגת העולם ובתיקונו.
לסיכום: שלוש דרגות לפנינו בקשר שבין הקב"ה לאדם: קשר לשם הקשר עצמו, החל על כל אדם באשר הוא; קשר קרוב של אב ובן; והכנסתנו ל"עסק המשפחתי" של תיקון העולם. ובכל דרגה ודרגה אין הקב"ה מסתפק בנתינת היכולת, אלא מודיע לנו שהיכולת בידינו ושהפוטנציאל לקשר קיים, מפני שהוא חפץ בו: רצונו שנתייחס אליו, שנחשוב עליו כעל אבינו, ושנראה עצמנו כשותפיו בהבאת הטוב ובתיקון העולם כדרך שעשה הוא. וכפי שראינו בדברי ה'רוח חיים' בפתיחה, בכך לא רק נזכה לקשר עם הקב"ה, אלא אף נעניק ערך לחיינו בעודנו מתקרבים אל הקבר, ונצליח בדין וחשבון ונזכה לחיי נצח לאחר מאה ועשרים.