אנו עומדים במשנה ט"ז שבפרק ג' של מסכת אבות (ובחלק מנוסחי המשנה היא מנויה כמשנה י"ב). את דבריה אמר רבי שמואל, שחי לאחר החורבן, מחבר המכילתא - המדרש ההלכתי. בהמשך למשנה הקודמת, שעסקה באיסור לבייש את הבריות, באה משנתנו ללמד כיצד על האדם להתייחס אל הזולת.
דברי המשנה קצרים עד מאוד, ולשונם עמומה במקצת. משום כך הם פתוחים לפירושים רבים בהבנת כוונתם המדויקת. נלך כאן בדרכו של הברטנורא, שדי בה לענייננו.
לשון המשנה:
"הוי קל לראש, ונוח לתשחורת, והוי מקבל את כל האדם בשמחה" - כפשוטו: היה קל עם הראש, נינוח ורגוע עם ה'תשחורת', וקבל את כל האדם בשמחה ובגילה.
"הוי קל לראש":
ה'ראש' שבו עוסקת המשנה הוא האדם הראוי לכבוד - זה שמקומו בראש, כגון בבית המדרש, הזקן והבכיר. כלפיו נדרש האדם להיות קל, כלומר זריז ומהיר בשירותו: אם אמר דבר, ממהרים לקיימו. זהו היחס הראוי אל האדם הבכיר, הראוי לשבת בראש.
"ונוח לתשחורת":
'תשחורת' פירושה המילולי האדם המושחר - זה ששערו שחור וכהה, שעדיין לא החל להאפיר, דהיינו האדם הצעיר. כלפיו נדרשת מידת ה'נוח'. לדברי הברטנורא, פירושה "בנחת ויישוב": רגיעה ומתינות. כאשר הצעיר מבקש דבר או אומר דבר, אין האדם נגרר אחריו מיד ואינו ממהר למלא את רצונו, אלא שוקל את הדברים, מקבל את ההחלטה המיושבת ביותר לגביהם, ורק אז מגיב בהתאם. זוהי התנהלות של יישוב הדעת ומתינות בהתעסקות עם מי שאינם בכירים.
"והוי מקבל את כל האדם בשמחה":
כלפי כולם - צעירים ומבוגרים, זקנים וקטנים, ואף יהודי ונכרי כאחד - נדרש האדם להיות "מקבל". לשון 'מקבל' היא מלשון מקביל, כאשר האדם עומד מול חברו: ארשת פניו ויחסו אליו הם בשמחה.
שמאי אמר במשנתו: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" - מראה עליז ופנים מחייכות. אלא שבדבריו של שמאי מדובר בעיקר בחיצוניות: אין הכרח שהאדם ירגיש שמחה של ממש, ובלבד שיהיה נעים ולא ינהג בבריות בחוסר נעימות. משנתנו מוסיפה ואומרת "בשמחה" - בשמחה אמיתית ופנימית, וזהו עניין גדול.
הדוגמה הטובה ביותר שנתקלתי בה היא אמי הטובה. כאשר מתקשרים אליה, היא אומרת שלום כאילו חיכתה לשיחה זו כל היום; כשהיא נכנסת לחדר, היא מברכת את כולם לשלום כאילו ציפתה לראותם כל היום. וכל זאת מתוך חיוך אמיתי ושמחה כנה. להתנהגות זו השפעה עצומה: אנשים זעופים מתרככים, אנשים רגילים מתעודדים, ובאופן אוטומטי חשים כלפיה חיבה. יתר על כן, הם מקבלים מרץ אמיתי, המוציא מהם את הטוב שבהם.
לסיכום: המשנה מלמדת שלושה יסודות ביחס אל הבריות - זריזות וקלות בשירותו של הגדול והבכיר, מתינות ויישוב הדעת ביחס אל הצעיר, וקבלת כל אדם באמת ובשמחה פנימית ולא בחיצוניות בלבד. על האדם לגשת אל כל אדם מתוך שמחה כנה לתקשר עמו, לפגוש אותו, לסייע לו ולהיות חלק מיומו. יש בכך כדי להוציא ממנו את הטוב שבו, ולעשות את העולם מקום טוב יותר.