המשנה שלפנינו היא משנה ט"ו בפרק ג' של מסכת אבות (ובחלק ממהדורות המשניות: משנה י"א), ובעל המימרה הוא רבי אלעזר המודעי - רבי אלעזר מן העיר מודיעין, היא העיר שממנה יצא מרד החשמונאים בהנהגת מתתיהו ובניו.
אין להתבלבל בין התקופות: רבי אלעזר המודעי חי בזמן מרד בר כוכבא, כשלוש מאות שנה לאחר ימי החשמונאים. הוא נודע בהיותו קרוב משפחתו של שמעון בר כוכבא. בשלב מאוחר יותר הועלתה בפני בר כוכבא טענה כי בן דודו, רבי אלעזר, פועל כבוגד ומשתף פעולה עם הרומאים, ובסופו של דבר הרג בר כוכבא את בן דודו - מעשה שהיווה נקודת מפנה משמעותית באובדן התמיכה הרבנית בו. עם זאת, אין בכך נגיעה ישירה לתוכן משנתנו.
לשון המשנה:
"המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה - אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא".
"המחלל את הקדשים" - המחלל את הדברים המקודשים השייכים לבית המקדש.
"והמבזה את המועדות" - המבזה את החגים והמועדים.
"והמלבין פני חברו ברבים" - המבייש את חברו בפרהסיה.
"והמפר בריתו של אברהם אבינו" - המפר את ברית המילה.
"והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה" - המפרש את התורה שלא על פי ההלכה.
חתימת המשנה חמורה במיוחד: אף אם יש בידו של אדם כזה תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. אמירה חריפה זו טעונה הסבר, ולכאורה אף עומדת בסתירה למשנה הפותחת את פרק חלק בסנהדרין: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". אם כך הוא הכלל, מדוע לא יזכו אנשים אלו בחלקם ככל אדם?
משל לאדם המכחיש את קיום הבורא:
נתאר לעצמנו אדם הנחשב לאדם הנעים והטוב ביותר. הוא נוהג כשורה עם כל אדם, תמיד נכון לסייע, וידיו מלאות בעשיית חסד עם הזולת. אלא שאותו אדם אינו מאמין באלוקים. הרמב"ם, על אותה משנה בפרק חלק, מבאר שלאדם כזה אין חלק לעולם הבא, משום שאינו מאמין בהשם.
לכאורה נראה הדבר בלתי הוגן: אדם טוב, העושה טוב עם הכול - כיצד אין לו מקום בגן עדן? התשובה היא שכל מעשה טוב אכן ראוי לשכר, אלא שאותו אדם אינו מקיים כל קשר עם הקדוש ברוך הוא, שהרי כפר בקיומו במהלך חייו. ועצם מהותו של העולם הבא היא חוויית הקשר שאדם פיתח עם הקדוש ברוך הוא. משאין קשר, אין נקודת חיבור ואין בסיס משותף, והוא יהיה שם כדג מחוץ למים. אין זה עונש, אלא תוצאה הכרחית של היעדר הכלים והיכולות הבסיסיים להתמודד עם אותו קיום.
רעיון דומה עומד ביסוד משנתנו. אנו חיים בעולם המעשה ועוסקים כל היום בדברים חומריים: יש לנו גוף, ואנו עוסקים בעניינים גשמיים בלבד. לעולם איננו רואים, נוגעים, מריחים או טועמים דברים שאינם גשמיים, אך אנו מודעים לקיומם, לכל הפחות בעיני רוחנו. אותם יסודות רוחניים הקיימים מאחורי הקלעים, מאחורי מסכת העולם הגשמי, הם כרטיס הכניסה שלנו והקשר שלנו אל העולם הבא.
הגדרת הקדושה:
אותה תופעה של חיבור אל מה שמעבר קרויה קדושה - זוהי הגדרת המילה. אנו אומרים על הקדוש ברוך הוא "אשר קידשנו במצוותיו": הקדוש ברוך הוא קובע שכאן למטה, בשמירת כשרות, בנטילת לולב, בקידוש בליל שבת או בנתינת צדקה, הפעולה עצמה מחוברת לעולם הרוחני ובונה את קשרו של האדם. אין רואים זאת בעיניים, אך החיבור ישיר וקיים. ואכן, למילה מצווה שני הסברים: מצווה מלשון ציווי ופקודה, ומצווה מלשון צוותא - חיבור וקשר.
כך בכל דבר שיש בו קדושה: משמעות הדבר שקיים בו חיבור מיוחד למעלה. לפיכך, אדם הדוחה לחלוטין את מושג הקדושה ומתנהג כאילו אינה קיימת, דומה מאוד לאדם החי כאילו אין קדוש ברוך הוא. הנשמה שוכנת כעת בגוף בשר ודם; כשאדם מת, הגוף שב אל האדמה ונרקב ככל בעל חיים, אך הנשמה ממשיכה הלאה משום שהיא מחוברת. נשמה קדושה, המחוברת אל השמים, יש לה חלק לעולם הבא והיא ממשיכה שם (ואין כאן המקום לעניין תחיית המתים, שהוא נושא אחר).
לפיכך, אדם המתכחש לקדושה, מתעלם ממנה ואטום אליה כאילו אינה קיימת, יתקשה מאוד, ואף לא יוכל, לזכות בחלק לעולם הבא: עצם התפיסה שקיים עולם הבא, שהמעשים כאן למטה משפיעים שם למעלה ושבכוחו של אדם לחבר עצמו לשם, אינה קיימת אצלו, והוא ניתק את החיבור במו ידיו.
ישנם דברים שאדם יכול להתייחס אליהם כאל חומר בלבד. אך אם הוא חומרני וגורס שאין בעולם הגשמי דבר מעבר לרכיביו הפיזיים, ניתק את הקשר ואין לו מקום שם ואין לו דרך להתייחס לכך. זהותו של אדם היא פועל יוצא של בחירותיו; ומשאין הוא בוחר בחירה כלשהי המבוססת על התפיסה שקיימת קדושה מאחורי הקלעים המחברת את הדברים אל העליון - אין לו קשר. וכשהוא מת, אין לתורה ולמעשים הטובים שבידו דרך להתגלות, שהרי הוא נעדר כל זיקה לתפיסת הקדושה והחיבור אל שמעבר.
חמישה מקומות שבהם שוכנת הקדושה:
חמש הדוגמאות שבמשנה הן חמש קטגוריות של מקומות שבהם נוכחת קדושה, אף שעל פני הדברים הם נראים כעצמים גשמיים בלבד. האדם המתעלם מהם, ולמעלה מכך מתכחש להם באופן פעיל ומערער אותם, מנתק את עצמו מן הקדושה הגלומה בהם, וממילא לא יהיה לו מקום ולא יהיה לו קשר.
"המחלל את הקדשים":
הקדשים באים בשני סוגים: קדושת מזבח - דבר העולה לקרבן, כגון כבש המיועד לקרבן שלמים; וקדושת בדק הבית - אדם המקדיש חפץ, למשל חולצה, ואומר "ברצוני לתת חולצה זו להשם", והיא עוברת לידי הגזבר. קדושתה פחותה, אך קדושה היא.
המחלל את הקדשים מתייחס אל דבר מקודש כאילו אינו מקודש. הברטנורא מבאר את המקרה הראשון: אף שהכבש כבר הוקדש לקרבן, הוא מטמא אותו או עושה אותו נותר ופיגול - כלומר פוסל אותו במתכוון ומתייחס אליו כאילו אין בו דבר מיוחד. קרבן הוא מלשון קרב, להתקרב; הדבר עצמו מחבר את האדם להשם, ואילו הוא רואה לפניו עז בלבד, ואינו חש בקדושה שבו, בין אם נעשה טמא ופיגול ונותר, ובין אם עבר בו מעילה. כך גם בבדק הבית: החולצה, משהוקדשה על ידי בעליה, שייכת כביכול להשם והושקעה בקדושה מיוחדת. המתעלם מכך ולובש אותה כחולצה רגילה, מנתק באופן פעיל את אותו חיבור של קדושה, ולדבר יש השלכות.
"והמבזה את המועדות":
המדובר במיוחד בחול המועד - הימים האמצעיים של סוכות ופסח, שאין בהם איסור מלאכה במובן הכללי, ובכל זאת יש בהם איסור מלאכה. הכול יודעים שאסור לעשות מלאכה ביום הראשון של פסח או של סוכות ובימים האחרונים; אך אף ביום שלישי שבאמצע שבוע הפסח אסורה המלאכה, אלא אם כן היא לצורך המועד. נחלקו הראשונים אם איסור זה מן התורה או מדרבנן, ונניח שהוא מדרבנן.
הנקודה היא שקיימת כאן קדושה בזמן. במועדים עצמם - פסח, סוכות, שבועות, שמיני עצרת, וודאי שבת - הדבר מובן מאליו; אך אף בחול המועד, שיש בו היבט של חול, ונראה כיום שלישי רגיל שבאמצע השבוע, קיימת קדושה. הברטנורא מונה שתי דרכי ביזוי: עשיית מלאכה שאינה מותרת, או אף אי אכילה ושתייה כדרך שנוהגים ביום טוב. ביום טוב מקפידים לקיים לפחות סעודה אחת, ורבי, הרב רבינוביץ', היה מקפיד שראוי לקיים סעודה של בשר ויין בכל אחד משבעת ימי סוכות. המתייחס לימים אלו כאל יום שלישי רגיל נוהג בהם כאילו אין בהם קדושה, ומנתק בכך את אחד הקשרים המהותיים ביותר שבין האדם להשם - לא רק קדושת המקדש והקרבנות, אלא אף הקדושה שבזמן.
"והמלבין פני חברו ברבים":
כפשוטו, מלבין פני חברו פירושו מלבין את פניו של חברו. אדם המתבייש, בתחילה פניו מאדימות ומסמיקות מרוב מבוכה; ומשהוא מבין שאין ביכולתו לעשות דבר, מתנקז הדם מפניו והן מלבינות. חז"ל אמרו דברים נוראיים בעניין זה, שביוש הזולת דומה להריגתו, ובמובנים מסוימים חמור אף ממנה. יש ראשונים שנקטו בכך כפשוטו וקבעו שזהו איסור מן התורה שדינו ייהרג ואל יעבור - מוטב שימות אדם, כתמר, ולא יבייש את חברו; ואחרים סברו שאין הדבר כפשוטו.
מדוע במובנים מסוימים חמור הביוש? המוות הוא אמנם הדבר החמור מכול, אך אדם מת פעם אחת בלבד; ואילו המבייש את חברו באמת - חברו חווה מחדש את אותו רגע שוב ושוב, וזהו מוות מתמשך וחוזר. יש בכך אף הקבלה למוות עצמו: החלק הקשה בגיהינום, כשאדם מתמודד עם השלכות מעשיו, הוא חוויית הבושה - ראיית הפער העצום בין מה שהיה יכול להיות ובין מה שהיה בפועל. זוהי הגדרתה של בושה: כשהבריות רואות את האדם כפי שהוא, בעוד ציפו ממנו להרבה יותר.
אין הכוונה שהמלבין פני חברו הוא רוצח כפשוטו, אף שהדם נשפך מפניו כמעין שחיטה קטנה; שהרי החותך את פני חברו בסכין והדם נשפך והלה לא מת, אינו רוצח. ניקוז הדם הוא סימן למצוקה הרגשית העצומה שהאדם עובר. אך בהקשר משנתנו, העיקר הוא שאנו מתייחסים אל האדם כאל צלם אלוקים - האדם הוא המאגר הגדול ביותר של קדושה הקיים בעולם הזה. המבזה, המלבין והמזלזל בחברו דוחה את עצם הרעיון שקיימת קדושה בחברו, שהרי כל אדם הוא צלם אלוקים.
סיפור ששמעתי לאחרונה: הרב אבישי דוד סיפר כי בשנת 1972 הגיע לפוניבז' לקבל ברכה מרב ירוחם, המשגיח. הוא עמד, והמשגיח הושיב אותו. הרב דוד, שהיה אז צעיר בן עשרים ומשהו, תמה מדוע עליו לשבת. השיב לו המשגיח: "כיצד אוכל לשבת כאן ולתת לך ברכה בעוד הצלם אלוקים עומד? עליך לשבת כדי להיות באותה רמה כמוני". הוא ראה בכל אדם צלם אלוקים - אף בבחור צעיר שבא לפניו. וכשם שבשאר הדרכים, כך גם כאן: המלבין פני חברו מנתק את אותו חיבור ומאבד את היכולת לקשר ראוי לעולם הבא.
"והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום":
מדובר בהפרת ברית המילה או בביטולה. יש המפרשים שהכוונה למי שלא נימול כילד ובוחר שלא להימול כמבוגר, שיש בכך ביזוי הברית. ואחרים מפרשים - וכך קל יותר להבין - שמדובר במנהג שרווח בתקופה ההלניסטית, במאה השנייה לפני הספירה, שבה נהגו לעסוק בספורט בעירום; ומי שנימול, הכול הבחינו שהוא יהודי והוציאוהו מן החברה. לפיכך עברו הליך רפואי הקרוי "מושך את עורלתו" - משיכת העור כלפי מטה כדי לכסות, מנהג שהיה נפוץ, במטרה להסיר את הסימן שהם נימולים כיהודים.
הנקודה כאן היא שכוח ההולדה שבאדם אף הוא קדושה ומושקע בקדושה, והוא מחבר את האדם אל שמעבר. וכשם שאפשר לראות עז בלבד, או חולצה בלבד, או יום שלישי סתם, או אדם העומד מנגד - כך יכול אדם לראות את גופו כיצור ביולוגי גרידא: אף פרות מולידות ולדות, ומה בינו לבינן. אך כוח עצום של קדושה קיים בהקשר הנישואין, והמכחיש זאת מכחיש את המקום שבו שוכנת הקדושה, ומאבד את יכולתו לקשר ראוי לעולם הבא.
"והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה":
כאן מדובר באסכולות מחשבה שהיו נפוצות בתקופת בית שני, בעיקר בעיר אלכסנדריה וסביבותיה, שהייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לירושלים, ובה פעלו אסכולות גדולות שמנו מאות אלפי אנשים. הם התייחסו אל התורה כאל יצירה אלגורית הפתוחה לפרשנות מטפורית, ובאחת הפכו דיני הכשרות למשל למשמעת עצמית ולבריאות וכיוצא בזה.
הברטנורא מביא דוגמה: איסור העברת הזרע באש למולך, אחת מתרי"ג המצוות, שעניינו עבודה זרה, הובן אצלם כמשל לכך שאין להשיא את הילדים לגויים. הם נוטלים את המשמעות הפשוטה של התורה, מפרשים אותה מחדש באופן אלגורי, ואותה פרשנות מטפורית אינה עולה בקנה אחד עם המסורה ועם ההלכה - היא נבנית תוך כדי תנועה.
זהו המקום החמישי, ההשראתי והאינטנסיבי ביותר שבו מתגלה קדושה בעולם: ספר הקודש, התורה עצמה. המסתכל בתורה ואינו רואה בה דבר הספוג בקדושה אלוקית שחלים עליו כללי המסורה, אלא כספר בין ספרים - הרי לך האיליאדה, האודיסאה ותרגום השבעים, וניתן לפרש מחדש כרצונך. פילון, החשוב שבפילוסופים היהודים הקלאסיים, שאין יהודי שומר תורה שאף שמע עליו או יודע במה עסק, טוען שאפלטון מצוי בחומש, ושהחומש קדם לאפלטון והיה חכם ממנו, אלא שהפילוסופיה האפלטונית מוטמעת בו וכך יש לקוראו. אין הדבר עולה בקנה אחד עם המסורה; התורה נהפכת בכך למשהו שאיננה - לא מאגר של קדושה אלא צעצוע ביד המפרש. וכשאר המקרים, הנוטל דבר שהושקעה בו קדושה ורואה אותו ברמה החיצונית בלבד, מפשיט אותו מקדושתו, וממילא אין הוא משמש עוד צינור שדרכו יבסס לעצמו חיבור לעולם הבא.
מסכמת המשנה: "אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים" - אף אם למד אדם זה תורה הרבה ועשה מעשים טובים הרבה, כיוון שהוא מבטל וכופר באופן פעיל בקדושה הקיימת בקדשים, בזמנים, בחברו היהודי, בעצמו ובכוח ההולדה שבו, ובתורה - "אין לו חלק לעולם הבא", שכן איבד את קשרו אל העולם הבא, רחמנא ליצלן.
הערה חשובה לסיום: כדברי הברטנורא עצמו - "אין לך דבר שעומד בפני התשובה". אף אם אדם אשם בדברים אלו, ביכולתו לשוב אל השם בתשובה כנה ומעומק הלב, ובכך יתוקנו הדברים לחלוטין, ובוודאי יהיה לו חלק לעולם הבא.