אבות פרק ג', משנה י"ד (ובחלק מנוסחאות המשנה היא מופיעה עדיין בתוך משנה י'). שנינו בה את דבריו של רבי דוסא בן הרכינס, ואף זהותו אינה ברורה לגמרי: יש הלומדים כי הוא אביו של רבי חנינא בן דוסא, כלומר דוסא אחר. ברור כי האריך ימים עד מאוד - לדעת הרמב"ם באורך ימים ניסי, ואילו המאירי סובר שאמנם חי שנים רבות, אך לא באופן ניסי.
"שינה של שחרית, ויין של צהריים, ושיחת הילדים, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ - מוציאין את האדם מן העולם" - שינה בבוקר, יין באמצע היום, שיחה עם ילדים וישיבה בהתכנסויות של עמי הארץ, כל אלו מוציאים את האדם מן העולם הזה.
שתי גישות בביאור המשנה:
הגישה הישירה: מדובר בפעולות שיש בהן התמכרות לעולם הזה, והן באות על חשבון התפתחותו הרוחנית של האדם. מתוך כך הוא מחמיץ את זמן התפילה והלימוד, ולמעשה מוותר על ההזדמנות של חייו. אין הכוונה שהוא הולך למות, אלא שהוא מחטיא את המטרה שלשמה הוא כאן.
הגישה העקיפה: הדברים כשלעצמם אינם נוראיים, אלא שהחיסרון חמור מעצם היותם בלתי ראויים: הם מאמנים את האדם לרכוש מידות רעות, המשרתות אותו בצורה גרועה ומעצבות בו את סוג התכונות המקשות עליו למלא את תפקידו בעולם הזה כנשמה.
ארבעת הדברים, אחד לאחד:
"שינה של שחרית": לפי הגישה הישירה, הישן עד שעה מאוחרת עתיד להפסיד את תפילת שחרית, את קריאת שמע ואת סדר הבוקר, ועל כן עליו להקפיד לקום מוקדם. לפי הגישה העקיפה, אמנם נעימה השינה עד מאוחר, אך הבעיה היא שהיא מעצבת את האדם כעצלן, והעצלן לא יספיק את המוטל עליו בעולם הזה, שהרי החיים קצרים מאוד.
"יין של צהריים": 'צהריים' פירושו אמצע היום, וקשה לתרגם את המילה בדיוק. רש"י מציין כי המילה מופיעה בחומש פעם אחת בלבד, בהקשר של יוסף ואחיו, ומבארה כסעודה הראשונה של היום. הרד"ק מפרש כי 'צהר' הוא לשון בהירות, ו'צהריים' בלשון רבים משמעו בהירות שווה משני הצדדים - שיא היום. אין זו השעה שבה השמש נוטה מערבה והצללים מוטים לצד אחר, אלא אמצע היום ממש.
בגישה הישירה: שתיית יין באמצע היום מביאה את האדם לידי נמנום וטמטום, ומתוך כך אינו פורה במעשיו.
בגישה העקיפה: יש כאן התמכרות לתענוג היין באמצע היום, המשקיעה את האדם בעולם הזה עד כדי טביעה בו, או גרוע מכך - הידרדרות לשכרות ולמה שנלווה אליה. השותה באמצע היום מאמץ גישה רגועה מאוד לחיים, אך לא גישתו של אדם הרציני בהפקת המרב מחייו. משום כך הדבר מוציא את האדם מן העולם: הוא מחמיץ את הזדמנות חייו מפני שהוא עסוק בעינוג עצמו.
"שיחת הילדים": הפטפוט עם הילדים ערב מאוד, ככל הדברים הללו. פעם ראיתי ציטוט נהדר בשמו של קומיקאי (שכחתי מיהו): "כל מי שאומר שאמנות השיחה מתה, מעולם לא ניסה להשכיב ילד לישון בלילה". ואכן, הילדים אוהבים לדבר, ומתוק לשוחח עמם, אך רוב דבריהם דברי הבל, ובפרט אצל הקטנים. השיחה חמודה ומהנה, אך אין בה תועלת גדולה. לפי הגישה הישירה - זהו ביזבוז זמן. לפי הגישה העקיפה - האדם מאמן את עצמו לדבר בפטפוטים במקום בעניינים רציניים, ומתוך כך מחמיץ את העיקר.
הערה מעניינת: אמרנו כי רבי דוסא בן הרכינס האריך ימים מאוד. ייתכן - וזו השערה בלבד, ואפשר שאין בה ממש - שלפנינו הרהוריו של זקן. הזקן מתקשה לקום מוקדם, ועל כך הוא אומר: אין נפקא מינה שהנך זקן, קום מוקדם. עיסוקיו מועטים יותר, ולפיכך הוא מתפנה לשתות מעט יין בצהריים - ועל כך הוא אומר: אל תעשה כן. וכן שיחת הילדים: משהתרוקן הקן, שרויה בו מידה של בדידות, והשיחה עם הילדים והנכדים המתעניינים בו געשמאק ומהנה במיוחד. אף על פי כן, לכל דבר צריכים להיות גבולות, וייתכן שדברי המשנה משקפים זאת.
"וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ": הכוונה לישיבה עם עמי הארץ, אנשים פשוטים, ולבילוי בחברתם - התכנסות למשחק קלפים בלילה, מועדון ברידג' וכיוצא בזה. לפי הגישה הישירה, המשחק בא על חשבון הלימוד וסדרי הלילה, וזהו החיסרון. לפי הגישה העקיפה, מדובר באדם שאינו רציני ואינו נוטל את חייו ברצינות, קל דעת המתכנס עם החבורה לשתות, לעשן, לטייל, לשחק ולבלות בערב סרטים. הישיר - הפסד הזמן; והעקיף - הפיכתו לאדם שאינו לוקח את חייו ברצינות ואינו דואג להפיק את המרב מכל דבר.
כבר הזכרתי בעבר ציטוט שסבי היה רגיל לומר, ואף שנראה כי מקורו בתרבות הפופולרית, ראוי לחזור עליו: "אדם חי שני חיים. החיים השניים מתחילים כשהוא מבין שיש לו רק אחד". זהו רעיונה של המשנה כולה: ההזדמנות ניתנת פעם אחת בלבד, ויש לשאול האם ראוי לבלות את החיים במשחק ברידג'.
לסיכום: ארבעה דברים מנתה המשנה - שינה של שחרית, יין של צהריים, שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ - וכל אחד מהם ניתן לביאור בשתי הגישות, הישירה והעקיפה. אלו ארבעה דברים ערבים לגוף, מן הדברים שמתענגים עליהם, אך הריבוי בהם מאמן את האדם להיות מן הסוג המחמיץ את ההזדמנות של חייו.