אבות פרק ג', משנה י"ג (ובחלק מהנוסחאות ג':י'). רבי חנינא בן דוסא היה אומר: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו - רוח המקום נוחה הימנו; וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו - אין רוח המקום נוחה הימנו".
קשה לתרגם את הלשון מילולית, וזוהי כוונת הדברים:
"כל שרוח הבריות נוחה הימנו" - כל מי שהבריות נהנות ממנו ומקבלות ממנו נחת רוח, ושבעות רצון ממעשיו - אף הקדוש ברוך הוא שבע רצון ממנו ומקבל ממנו נחת רוח.
"וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו" - כל מי שהבריות אינן מקבלות ממנו נחת רוח ואינן שבעות רצון ממעשיו - אף הקדוש ברוך הוא אינו מקבל ממנו נחת רוח, תענוג והנאה.
סימן ולא סיבה:
זהו מסר פשוט מאוד, אך יש בו מקום לטעות בהבנה הראשונית. אין הכוונה שעל האדם לשים לו למטרה לרצות את הבריות, וזה מה שהקדוש ברוך הוא מבקש ממנו. אין זו הנקודה. אישורם של הבריות ושביעות רצונם ממעשיו אינם הסיבה למעשה, אלא הסימן - התוצאה של כך שהאדם עושה את הדבר הנכון. מיקודו של האדם צריך להיות בעשיית נחת רוח לקדוש ברוך הוא בלבד, ברצון ה' ובמה שהקדוש ברוך הוא מבקש ממנו, וזה כל מה שראוי שיטריד אותו.
אלא שהתמקדות בעשיית הדבר הנכון לפני הקדוש ברוך הוא אין פירושה בהכרח שהדבר נעשה בדרך שבה הקדוש ברוך הוא רוצה שיתבצע. המבחן, הברומטר, הסימן והאות שבהם יידע האדם כי הוא פועל כראוי ובדרך הנכונה - הם שרוח הבריות נוחה הימנו, שהבריות מרוצות ממנו ומאשרות את מעשיו. אם הוא מרגיז את סביבתו, אין איש אוהב את מעשיו ואין איש חפץ בקרבתו, הבריות מתוסכלות ממנו ומתלוננות עליו - הרי שאף אם הוא סבור שהוא פועל לשמה ועושה הכול כשורה, ואף אם חס וחלילה אינו עושה דבר שאינו נכון, אין הוא עושה זאת בדרך הנכונה, ועל כן אין הקדוש ברוך הוא מרוצה.
ולעומת זאת, אם האדם מתמקד בעשיית הדבר הנכון והכול מרוצים ממנו משום שהוא צדיק גדול - הרי זה סימן טוב. אין זה דבר פשוט שהבריות יהיו מרוצות ממעשיו של אדם, ומשמעות הדבר שהוא עושה את מעשיו ברגישות, ב'אויס גערהאלטין', בשיקול דעת, באנושיות ובהתחשבות. זהו חלק מן העניין עצמו: לא די בכך שלא ייעשה דבר רע. על האדם שלא לעשות דבר רע, ובנוסף לעשות את מעשיו באופן שהבריות חשות בנוח עם דרך התנהגותו, ואינן חשות אי נוחות, תסכול או כעס. לפיכך, כאשר אין אדם זוכה לרצון חבריו, זהו סימן טוב לכך שהוא מתנהל בעבודת השם שלו בדרך המעצבנת את הבריות, ומשום כך הוא עושה זאת בדרך המעצבנת גם את הקדוש ברוך הוא. זהו הפשט הפשוט במשנה כפי שרוב הלומדים מבינים אותה, והוא חשוב מאוד - נשמע פשוט, אך אינו פשוט כלל.
גישתו של רבנו יונה - במשא ומתן ובעסקים:
ישנה גישה אחרת לגמרי, גישתו של רבנו יונה, ולפיה אין המשנה עוסקת בעבודת השם באופן כללי, אלא בענייני עסקים באופן ספציפי. הרעיון הוא שכאשר אדם הוא איש עסקים שהכול מתוסכלים ממנו, והבאים לשאת ולתת עמו עושים זאת מתוך הכרח בלבד, ורואים בו רמאי או תובעני מדי או חסר התחשבות - הרי הוא עושה זאת בדרך שאינה נכונה. הדרך שבה על האדם לנהל את פעילותו העסקית היא דרך שבה מותר לו להתפרנס; אין הוא נדרש להיות סמרטוט, אך גם אין הוא צריך לנצח תמיד, לעולם לא להתפשר ולתבוע יתר על המידה.
אם האנשים שעמם הוא עובד - בין ספקיו, בין עובדיו ובין לקוחותיו - אינם מקבלים ממנו נחת רוח, כלומר אינם רוצים להיות ספקיו, עובדיו או שותפיו משום שהוא קשה מדי וחמור מדי, סימן שהוא עושה דבר שאינו כשורה. ייתכן שהוא עושה דבר גרוע אף מכך: מרמה, משקר, גונב, נוהג בחוסר הגינות, בחוסר סבירות או עושק. אך גם אם לאו, הנקודה כאן היא שבעסקים על האדם לנהל את מסחרו באופן שהבריות שמחות לשאת ולתת עמו, ושיהיה איש של יושרה ונעימות.
אם הבריות מרוצות מפעילותו ומקבלות ממנו נחת, זהו סימן טוב שהוא עושה זאת כראוי; ואם אינן מרוצות, זהו סימן טוב שהוא עושה דבר שאינו כשורה, ואף כלפי שמיא. מבחינת הקדוש ברוך הוא, האדם עושה דבר שאינו כשורה כאשר האנשים שעמם הוא עובד אינם מרוצים מן האופן שבו הוא מנהל את עסקיו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי נחת רוחן של הבריות אינה המטרה אלא הסימן - אות ומבחן לכך שהאדם עושה את הדבר הנכון בדרך הנכונה. לפי הפשט הפשוט מדובר בעבודת השם בכללותה, ולפי רבנו יונה מדובר בניהול המשא ומתן והעסקים; ובשני האופנים היסוד אחד הוא: לא די בהימנעות מרע, אלא נדרשת דרך של רגישות, התחשבות ויושרה, שבה רוח הבריות נוחה - וממילא אף רוח המקום נוחה הימנו.