לפנינו משנה י"ב בפרק ג', והיא המשך ישיר למשנה הקודמת. לפי הברטנורא מהווה משנתנו את הצד הנגדי למחציתה הראשונה של המשנה הקודמת, שבה שנינו: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת" - כל מי שיראת החטא שלו קודמת לחכמתו, בין מן הבחינה הכרונולוגית ובין מן הבחינה ההיררכית, חכמתו מתקיימת.
לשון המשנה:
"הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובין מחכמתו - חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו - אין חכמתו מתקיימת". כלומר: מי שמעשיו עולים על חכמתו, חכמתו תתקיים ותישמר; ומי שחכמתו עולה על מעשיו, אין חכמתו מתקיימת.
הקשר בין המשניות לפי הברטנורא:
המשנה הקודמת עסקה ביראת חטא, המתמקדת במצוות לא תעשה - האיסורים שמן התורה, שאדם נדרש לפחד מלעבור עליהם. משנתנו עוסקת במצוות עשה, בדברים החיוביים שאדם מצווה לעשותם. מעשיו של האדם, קיום המצוות שלו, צריכים לעלות על תורתו, וזהו הערובה לכך שתורתו תתקיים ותישמר לאורך זמן.
תכלית הלימוד - המעשה:
פרשנים אחרים מרחיבים רעיון זה ומכלילים אותו: תכלית לימוד התורה קשורה בקשר בל יינתק לקיום המצוות. הפסוק אומר: "ולמדתם אֹתם ושמרתם לעשֹתם" - תלמדו את דברי התורה, ותיזהרו לקיימם. במילים אחרות, תורה, שפירושה הוראה, היא הוראה לחיים: אלו הדרכים שבהן על האדם לחיות את חייו, וממילא כרוך בה המעשה בהכרח.
לפיכך, מי שהמעשה אינו עומד במוקד לימודו, ואינו מחבר את הנלמד אל המעשה שיש לקיימו בעולם המעשה - "אין חכמתו מתקיימת", וזהו כישלון נורא.
משל הזורע ואינו קוצר:
רש"י, וכמותו פרשנים נוספים בדברי חז"ל, מבאר שהמעשה הראוי הוא הפרי הצומח מתוך עמל הלימוד: תהליך הלימוד הוא המקור, הוא העץ, והמעשה הראוי הוא הפרי הגדל עליו. מי שלומד את הסוגיה אך אינו מגיע להלכה למעשה ואינו מקיימה, דומה לאדם הזורע את זרעיו בשדהו ואינו קוצר לעולם את יבולו: הוא משקיע את כל העמל כדי שיהיה לו שדה מלא חיטה, אך אינו טורח לאסוף את התבואה שצמחה. כך הלומד: הוא עושה את כל העבודה, ובידיו אינו אוחז את המעשה הראוי.
מכאן שעל האדם לשאול את עצמו לכל הפחות: מהי ההלכה למעשה? מה עולה ממשנה זו, מהלכה זו או מסוגיה זו בשורה התחתונה, וכיצד עליו לנהוג בפועל. ראייה זו אסור לו לאבד.
ומה בדבר "תורה לשמה"?
יש שישאלו: והלא יש ללמוד תורה לשמה, לשם התורה עצמה. אין זו משמעותו של "לשמה". כך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק י', הלכה ה'):
"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות - הרי זה עוסק שלא לשמה" - הלומד על מנת לקבל שכר או על מנת שלא ייענש, לימודו נקרא שלא לשמה.
"וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה - הרי זה עוסק בה לשמה" - המניע ללימודו הוא אהבת הקדוש ברוך הוא, ועניינו הוא רצון השם וציוויו, ולימוד זה הוא הנקרא לשמה.
אין פירוש הדבר שאין חשיבות להלכה ולקיומה, או שאין ערך לזכור אותה, ללומדה, לדעתה ולהבינה. ודאי שלא. הכוונה היא שהאדם מונע ללמוד מתוך אהבת השם, אך תמיד כשעינו נשואה אל המעשה. חז"ל מדגישים את חשיבותו של יסוד זה במקומות רבים מספור, ומשנתנו היא אחד מהם. על כן על האדם לעשות את זה עניינו ומאמצו: לדעת מה עולה מלימודו הלכה למעשה, ומה עליו לעשות בפועל.
לסיכום: אין זה שיעור בפילוסופיה, ואיננו קבוצת יוונים ההוגים ברעיונות נאים. עניינה של תורה הוא המעשה הנכון, ועל האדם לשאול תמיד את השאלה הזו, לקיים את המעשים ולהיות ממוקד בהם, ולשקול כיצד ליישם את לימודו במעשה. זה מה שיבטיח כי "חכמתו מתקיימת" - שלימודו יהיה חשוב לו, יתקיים בקרבו, והקדוש ברוך הוא ישמרנו בו. ואם לאו, אומרת המשנה: "אין חכמתו מתקיימת" - חכמתו לא תתקיים, והוא עתיד לאבדה.